התפתחות המוזיקה המודרנית

מאותה שירת עבדים מלנכולית נולד הסגנון שמהווה לטעמי את החוליה הראשונה במוזיקה הפופולרית המודרנית – הבלוז.

אמני הבלוז ממשיכים בתיאור חייהם הקשים בצורה מובנית יותר מבחינה מוזיקלית.

מסוף המאה ה- 19, סיום העבדות, הבלוז יוצא מגבולות שדות הכותנה אל הכפרים והערים.

אמנים מתחילים לשיר בכיכרות וללוות את עצמם בנגינה בכלים פשוטים.

המוזיקה החדשה מתחילה להיות מוכרת מחוץ לסביבה הישנה של מבצעיה.

בתחילת שנות ה- 20 מתחילה תנועה של אמני בלוז מדרום ארה”ב לצפונה.

המוזיקה הופכת להיות מורכבת יותר, נוספים כלי נגינה והיא נחשפת בפני קהל רחב יותר ברחבי ארה”ב.

רוברט ג’ונסון נחשב לחלוץ הבלוז המודרני וההקלטות שלו (ללא תמונה, כמובן) נחשבות לאבן דרך בתולדות המוזיקה בכלל והבלוז בפרט.

והוא גם הראשון שנכנס לרשימת “מועדון ה-27” – אמנים גדולים שנפטרו בגיל 27. Robert Johnson- Crossroad (youtube.com)

בתחילת שנות ה- 20 מתפתחים שני סגנונות מוזיקליים אשר בהמשך יהוו את הבסיס לסגנונות נוספים:

מוזיקת הגוספל – שירה כנסייתית שבתחילה מבוססת על תפילות ודרשות של כמרים בכנסיות האפרו-אמריקניות והופכת לשירה מספרת סיפורי חיים.

השירה ברובה היא מקהלות גדולות עם סולן או סולנית מובילים, הציגה ביצועים קוליים מרשימים וחשפה לעולם מספר זמרים ומקהלות אדירים (למשל ארת’ה פרנקלין וג’יימס בראון).

מוזיקת הקאנטרי – “מוזיקת בוקרים” של האוכלוסייה הלבנה, מקורה בדרום ארה”ב והתבססה על כלי מיתר כמו בנג’ו, מנדולינה, כינור וגיטרה אקוסטית.

המוזיקה נתפסה כמוזיקה עממית אמריקנית וממנה החלה להתפתח מוזיקת הפולק שסיפרה סיפורי עמים שונים מאלו של הגוספל.

“Oh Happy Day” Edwin Hawkins – Anthony Brown w/ FBCG Combined Choir (youtube.com)

https://www.youtube.com/watch?v=fONC9kt-2B4&ab_channel=RanchRadio

במהלך שנות ה- 20 הופך הבלוז לפופולרי יותר.

המוזיקה העצובה הופכת לעליזה יותר, שמחה ומהירה.

המוזיקה מתחילה להיות מנוגנת באירועים ובמסיבות.

מתחילים לפעול הרכבים עם כלים מגוונים יותר ומתפתחים סגנונות פופולריים שהחשובים שבהם הם:

דיקסילנד

רגטיים

סווינג

הפרט העצוב והאבסורדי הוא שבאותה התקופה מרבית ההרכבים הורכבו מנגנים שחורים שבשל חוקי התקופה לא הורשו להיכנס כאורחים לאותם מקומות בהם הופיעו כנגנים.

Original Dixieland Jass Band – Livery Stable Blues (1917) (youtube.com)

The Sting Theme (Joplin – The Entertainer) (youtube.com)

Duke Ellington and his Orchestra – Take The A Train (1962) [official video] (youtube.com)

בשנות ה- 40 מתחילה יציאה של מוזיקאים מהרכבי הביג-בנד לקריירות עצמאיות.

כאמור, הרכבי הביג-בנד כללו מוזיקאים אדירים שנבלעו בהרכב הגדול וחלק גדול מהם חברו יחד להרכבים קטנים יותר של 4 עד 6 נגנים.

המוזיקה שהם ניגנו הפכה מורכבת יותר ורקידה פחות.

מבוססת על אילתורים חופשיים וקטעי סולו ארוכים.

נולד ה- בי-בופ.

מי שנחשב לחלוץ הבי-בופ הוא צ’רלי פארקר (בירד) שהציב סטנדרטים חדשים של נגינה הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה טכנית.

חשיבותו של פארקר לעולם המוזיקה בכלל והג’אז בפרט היא עצומה.

הסרטון שבסוף העמוד מספר על תחילת דרכו כפי שמתוארת בשני סרטים שונים: “בירד” של קלינט איסטווד ו-“וויפלאש”.

אפשר לתאר את פארקר כגזע שממנו צמחו אינספור ענפים – מוזיקאים ענקיים שכולם ניגנו איתו או עם כאלו שניגנו איתו…

שנות ה- 50 באמריקה מתאפיינות במאבקים חברתיים באפליה ובגזענות נגד השחורים ובכלל זה המוזיקאים.

המוזיקאים נאלצים להילחם לפרנסתם ודווקא בתקופה זו מתפתחים ענפים ותת-ענפים חדשים בג’אז (free Jazz, קול ג’אז, הארד-בופ) – מיילס דייויס (שוב), ג’ון קולטריין ועוד רבים וטובים, מהבלוז והגוספל (Rythm&Blues וממנו ה- Soul) – נינה סימון, ריי צ’ארלס, ארת’ה פרנקלין ומתוך כל אלו הרוק’נ’רול שהפך להרבה יותר מרק סגנון מוזיקלי.

אמנים רבים נחשבים ל”ממציאי” הרוק’נ’רול, אבל הקונצנזוס לגבי החלוצים הוא ביל היילי, צ’אק ברי, ליטל ריצ’רד ואלביס פרסלי.

Bill Haley & His Comets – Rock Around The Clock (1955) HD (youtube.com)

Little Richard – Tutti Frutti (1956) (youtube.com)

Elvis Presley – Jailhouse Rock (Music Video) (youtube.com)

שנות ה- 60

כפי שהרוק’נ’רול הוא לא רק סגנון מוזיקלי, אלא תופעה חברתית, התנהגותית ותרבותית, שנות השישים, “הסיקטיז”, לטעמי היו העשור המשפיע ביותר מוזיקלית ותרבותית עד היום. מהפכות תרבותיות, מרד צעירים, נשים, מיעוטים, מחאות נגד המלחמות ועוד אינספור אירועים היסטוריים שהשפיעו על החיים בכלל ועל המוזיקה בפרט.

משוררים רבי השפעה, הוגי דעות ופילוסופים חברו למוזיקאים והחלו ליצור מוזיקה שיצאה מפולק, בלוז, R&B, Soul והחלו לנגן רוק’נ’רול.

לבלוז האמריקני וענפיו השונים השפעה אדירה על אירופה ובעיקר על בריטניה ושם קמו מאות הרכבים שניגנו רוק’נ’רול שמבוסס על בלוז.

אחת מאותן להקות הייתה הביטלס. שילוב חד-פעמי של גאונים מוזיקליים שעתיד לשנות את ההיסטוריה של המוזיקה בכלל ושל הרוק’נ’רול בפרט.

כמובן שאין טעם במסגרת הזאת לפרט את חשיבות הביטלס, מאות ספרים נכתבו על כך.

המפץ הגדול של הרוק’נ’רול התרחש בתחילת שנת 1964 ב”פלישה הבריטית” לארצות-הברית.

הרוק’נ’רול יוצא מהבלוז האמריקני, מקבל השפעות נוספות, לטיניות, אפריקניות ומתפתח לאין ספור הרכבים וסגנונות.

ההתפתחות הטכנולוגית משפיעה גם על המוזיקה ומאפשרת לשכלל את אמצעי ההקלטה וכלי הנגינה, מה שמעשיר את ההפקות המוזיקליות ומביא לעוד סגנונות שמתפתחים בעשורים הבאים.

מוזיקאים מרכזיים בתחילת הסיקסטיז (וסליחה מראש על מי שלא מוזכר כאן) מלבד הביטלס הם בוב דילן, הרולינג-סטונס, ביץ’ בויז, יארד-בירדז ועוד ועוד.

בהמשך אפרט את ענפי הרוק שלטעמי היו העיקריים לאורך שנות ה- 60 ובעשורים הבאים.

משנות ה- 2000 עד היום, הג’אז והרוק ממשיכים להתפתח.
שילוב של סגנונות, מדינות, עמים שמשפיעים אחד על המוזיקה של השני.

תרבויות משפיעות אלו על אלו ולנו נשאר להמשיך וליהנות ממוזיקה טובה.

קצת עלי:

נולדתי ב- 1960. אני מאד מאד אוהב מוזיקה. המסלול שעשיתי התחיל מהרוק’נ’רול של תחילת שנות ה-60 וכמובן הביטלס, אבל מי שהפך אותי
ל-“חולה מוזיקה” היו הרוק הכבד ובעיקר Deep Purple.
בשנות העשרה שלי נחשפתי דרך החברים ותוכניות נישתיות ברדיו לסוגי מוזיקה חדשים. הכרתי פרוג ופיוז’ן וכמובן התאהבתי. נדהמתי מהיכולות והיצירתיות של המוזיקאים ואז חזרתי אחורה בזמן לג’אז שממנו הם צמחו.

הג’אז הוא עבורי מקור לאינסוף סוגי מוזיקה: אתנית, מוזיקת עולם, אלקטרונית…

אני נהנה הנאה עצומה מהופעות חיות וגאה לומר שרבים מאד מגדולי המוזיקאים זכיתי לראות על הבמה. וזהו…
כמו שאומר האדמו”ר ניל יאנג:
“Keep On Rocking in The Free World”

Neil Young – Rockin In The Free World [HD Videoclip] – YouTube