חרב ההקרבה

ביום חורפי במיוחד, רמי, נער בן 15 שגר בכפר מרוחק על שפת הים, גילה משהו יוצא דופן. בעומק היער שמעבר לחוף, בעודו מחפש עצים יבשים להסקה, נתקל בדלת ברזל ענקית קבורה באדמה. הדלת הייתה מקושטת בסמלים עתיקים שזרים לו לחלוטין, ואור ירקרק דלף מבין חריציה.

הוא הביט ימינה ושמאלה, מוודא שאיש אינו עוקב אחריו, ונגע בידו בידית הכבדה. הדלת לא זזה.

על הדלת הייתה כתובת חרוטה:
“לפתוח תוכל רק כאשר האור האמיתי יפגוש את ההקרבה.”

רמי הביט בכתובת הארוכה וחזר על המילים בקול רם. זה נשמע כמו חידה, והוא לא אהב חידות. כשניסה לדחוף שוב את הדלת, היא לא נעה. בלית ברירה, חזר הביתה עם המילים מקננות בראשו.

בלילה, בעודו בוהה בנר שהדליק, שם לב לדבר מוזר – האור של הנר נראה בדיוק כמו האור שדלף מהדלת.

למחרת, עם הנר בידו, חזר רמי לדלת הברזל. כשהנר בער קרוב לחריצי הדלת, היא החלה לרעוד. אך זה לא הספיק – האור לבדו לא היה התשובה.

לאחר מחשבה ממושכת, הוא החליט לקחת סיכון: הוא שפך את שעוות הנר על כף ידו, למרות הכאב. כשהשמן הרותח נזל אל חריצי הדלת, היא נפתחה באיטיות.

מעבר הדלת נפרש מסדרון אבן צר, שהוביל מטה. אור ירקרק דלק לאורך הקירות, אך לא היה ברור מהיכן הוא מגיע. בקצה המסדרון עמד פסל של לוחם אבן ענק, ובידיו חרב מנצנצת.

על הרצפה הייתה כתובת נוספת:
“רק מי שראוי יוכל לשאת את הלהב.”

רמי נגע בזהירות בחרב. כשרק אחז בידית, המסדרון כולו החל לרעוד, וקול עמוק הרעים:
“מי אתה שתעז?”

הקול המשיך לדבר: “רק לב אמיץ וידיים נקיות יזכו בכוח. עמוד מול פחדיך, והוכח זאת!”

לפניו הופיעה דמות – היא נראתה בדיוק כמוהו, אך עם עיניים אדומות ופנים מלאות זעם. הדמות צחקה בקול:
“לעולם לא תוכל להחזיק את החרב הזו. אתה פחדן.”

רמי רצה לברוח, אך זכר את המילים על הדלת. הוא נשם עמוק ואמר:
“גם אם אני מפחד, אנסה.”

הוא הרים את החרב, והדמות נעלמה.

לאחר שהוכיח את אומץ ליבו, הפסל זז הצידה, וחדר עצום נחשף. במרכזו עמד גביע זהב ענק, מלא בנוזל כסוף. קול נוסף, רך יותר, אמר:
“החרב נתונה בידיך, אך הכוח יפעל רק למען מטרה ראויה. למה באת לכאן?”

רמי סיפר על כפרו העני, שנאבק לשרוד מול סופות הים ומחסור במזון.

הקול ענה: “אם כך, שתה מהגביע, אך דע: כל בקשה דורשת הקרבה. מה תהיה מוכן לתת?”

רמי היסס. הוא חשב על חייו השקטים, על משפחתו, ועל מה שעלול לאבד. לבסוף אמר:
“אם זה יבטיח עתיד טוב לכפר, אני מוכן לוותר על זכותי לעזוב אותו אי פעם.”

הנוזל הכסוף זהר בעוצמה. רמי שתה ממנו, והעולם סביבו החל להסתובב במהירות.

כשפקח את עיניו, מצא עצמו בפתח היער, והכפר כולו היה שונה. השדות היו ירוקים ושופעים, ורוח חמה ונעימה נשבה מהים. האנשים חייכו אליו, אך איש לא זכר מה קרה.

רמי עצמו לא היה מסוגל לעזוב את גבולות הכפר, אך הוא ידע שעשה את הדבר הנכון. החרב נשארה בידיו – סמל למי שהיה מוכן להקריב למען טובת הכלל.