מי אני מה אני

ארבע שנים אחרי המלחמה הנוראה בהיסטוריה, הגחתי בתל אביב לאבא ישראל ואמא לילי. תינוק בלונדיני מקורזל, עיניים בהירות, “תוצרת הארץ” כך כינו את בן התערובת של אבא ממוצא מזרח אירופאי ואמא ממצרים. במשפחת לדרמן שאלו את הבן הבכור ישראל “למה אתה מביא לנו שווארצע?” אבל ההתנגדות הייתה רפה… והפכה מהר מאד לחיבוק חם.

אבא ישראל היה בשבי הגרמנים במשך 4 שנים לאחר שנישבה בקלמטה שבדרום יוון כחייל בריטי מארץ ישראל. אהבנו את אבא כי צריכים לאהוב את אבא ואמא וגם כי אמא אהבה אותו כל כך וזה השפיע… אבל הוא בעיקר שתק, התעצבן וישן, בראייה לאחור היה לי אבא “פוסט טראומטי” עם כל הסימפטומים המוכרים היום. כמה תסכול אני “סוחב” בעיקר אחרי מותו בגיל חמישים ושלוש, על שלא ידעתי ולא הקשבתי והוא לא שיתף. רק כעסתי כשהוא אסר עלי לשרוק בבית או להעביר שירים בטייפ סלילים פעולה שלוותה ברעש של בית חרושת.

אמא לילי לעומתו הייתה מה נקרא באידיש “בעל-בוסטע”. אמא נולדה עם מיומנויות “גישור”, תפירה, הכנת ארוחה טעימה מכלום… אישה חמה, אופטימית ונדיבה. היא הסבירה כל כך יפה שגם כשנורא רציתי נעלי קרפ בפסח והיא אמרה “בנובמבר אנחנו מסיימים עם המשכנתא ואז נקנה לך בתשלומים” קיבלתי את ההסבר בגאווה כי “אני מסייע בהתנהלות הכלכלית של המשפחה”.

נולדתי במרץ 1949, בסוף החצי הראשון של המאה העשרים, לקראת סופה של מלחמת העצמאות, התחלתו של משטר הצנע, עלייה גדולה, משפחה גדולה בשלוש שפות: עברית, ערבית ואידיש. למרות כל הבעיות מסביב לא זכור לי מחסור, לא בחומר ולא באהבה.

לא אהבתי את השם שלי, משה. תמיד תמיד אנשים לא ידעו איך לקרוא לי. לאבא ואמא היה ברור שהנכד הבכור במשפחות לדרמן את מזרחי ייקרא על שם הסבא, אבל איזה? הלכו לסבא פרץ שהיה המבוגר מבין השניים והוא דחה אותם בבעתה “אתם רוצים שאני אמות?” הלכו מיד לסבא מוריס ששמח שנכדו ייקרא על שמו העברי “משה”. וכך קרה שנתקעתי כל החיים עם שם של מבוגר שלא סבלתי. לימים, משה דיין שיפר את תחושתי לגבי השם.

הזיכרון הראשון שלי שאני מסתובב לבדי במגרש ענק של עיריית תל אביב שהיה על “הגבעה”. במגרש היה חדר אחד לאבא, אמא ואני ובחדר גדול גרו סבתא ראשל, הדוד יוסף, אביבה וסבא מוריס בתקופות הביניים בין המאהבות שלו. לימים אמא סיפרה ששתיתי בקבוק נפט והבהילו אותי לבית חולים ל”שטיפת קיבה”.

חולון – 1955: בגיל 6 עברנו לחולון, מי זה עברנו? אבא, אמא, אני והאחות רונית. גרנו בדירת קרקע בשד” קוגל מס אחד, הבניין הראשון שמקבל את פני הבאים מכיוון תל אביב. העיר הייתה רק חול וחול, בלילות שמענו קריאות שועלים מכיוון מקווה ישראל. היו שתי משפחות שהיו מאד מיודדות עם ההורים, משפחת צבי ונחמה גרנובסקי ומשפחת ג’וני ולורה רודיטי. החברות של שלוש המשפחות היתה “לכל החיים”. צבי היה ה”צבר האולטימטיבי” במראהו והתנהגותו, נחמה הייתה אישה חמה ולבבית, הייתה להם בת בשם אורלי שנפטרה באפן טראגי ועוד בת בשם גלית. אמא נחמה חששה שכאשר תעשה אמבטיה לגלית היא עלולה להתעלף והתפקיד שלי היה לעמוד לצידה ולשמור שכולם יהיו בהכרה. ג’וני עבד בנמל וגר עם משפחתו בכניסה שלנו בקומה רביעית. כדי להגיע מחולון לנמל יפו ניסה ג’וני להשיג רישיון נהיגה למכונית, אחרי מספר כשלונות הסתפק באופנוע עם סירה. 

בחולון למדתי מכיתה א’ עד ד’ בבית הספר כצנלסון. מבית הספר זכורים לי רק שלושה דברים: כדורגל בחולות כשתמיד כמות מסויימת הגיעה לעיניים, העצים מסביב לבית הספר עליהן עשינו “טרזן” ומכות. מכות? כן, בגילוי מוזר התברר שאני בריון מטיל אימה… הכיצד? הרי אני ציפלון שלא פעם כינו אותי “שחיף?” באפן מקרי המצאתי תרגיל יחודי  שמביא לידי מיקסום את עובדת היותי זריז וערמומי. הייתי מתקרב ליריב ובתנועה פתאומית מכניס את ראשי בין רגליו ומושך את בירכיו, הלז היה נופל על גבו כשאני ממהר לתפוס את ראשו ולצעוק “חנוק?” אני מעריך את מספר הילדים שהצליחו למלמל “חנוק” בקול חלוש במאות. בכל ההתמודדויות בהן הייתי מעורב מעולם לא ירדה למישהו טיפת דם ולא נשבר אף אף. המטרה הייתה לגרום ליריב לצעוק חנוק ולא לגרום לו נזק. כל תלמיד חדש שהגיע לבית הספר הובא לקרב מולי כדי לבדוק את מעמדו (מעמדי היה “בלתי מעורער”).

מעלינו גר אבי זיידמן, אח של יעל שהיה לו כשרון נדיר “להפריח” מתי שבא לו (מעניין שהיה לזה קהל), מימין גר אריה המעצבן שבכל פעם שהגיע התור שלו “לעמוד” במחבואים, נשמעה צעקה מהמרפסת שלהם: “אריה, חוץ’ דה דומו” כלומר, “אריה בוא הבייתה”. והייתה ילדה שקראו לה “טהורה” והיה ילד בשם “בנו” ממשפחה ספאניולית שבכל פעם שרצה להרגיז אותי היה צועק: “מושון פאנטלון, קבסה דראטון”. פעם ביקשתי מאבא שידבר עם האבא שלו, קיבלתי סטירה, אמנם לא חזקה אך די היה בה כדי להבהיר את הנקודה שלו: “אתה מחר תהיה שוב חבר של בנו ואתם תשכחו מזה ואני אהיה עם אבא שלו בריב עוד שנים”. למרות שאני בעקרון נגד מכות לצורכי הסברה, הסכמתי אתו.

בבית שבצד השני של רחוב קוגל, מספר שתיים, שתי קומות מתחת לחיים מהכיתה שלי, הייתה ספרייה בדירה פרטית של ספרן מבוגר שהיו בה הספרים הכי חשובים בתקופה: חסמב”ה, “השביעיה הסודית”, “ילדי העיר העתיקה” ועוד… קראתי כמו מטורף, לעיתים החלפתי ספר באותו היום שלקחתי.

אבא רכב כל יום על האופנוע לנמל יפו כשהוא חובש כובע צבאי סטייל “חייל צרפתי” בארט, לפעמים התלוויתי אליו ונהניתי מהשיט לאוניות שעגנו בחוץ, אבא היה לאנצ’מן, תפקידו היה לגרור את הדוברות צמוד לאוניות לצרכי טעינה ולהחזירן בהמשך היום. לפעמים אבא נתן לי לנהוג בלאנץ’ והרגשתי כמו רב חובל. 

חזרה ליד אליהו – 1959: לקראת כיתה ה’ עברנו חזרה ליד אליהו לדירה שגרה בה הדודה שרה גרוסמן, אחות של אבא  (אברהם, שרה, נתי ועפרה). מדובר בתרגיל משפחתי עליו חתומה סבתא ברכה. סבתא הייתה אישה קשוחה ורבת פעלים, רוב נכדיה פחדו ממנה ולא רק בגלל השפם שעיטר את שפתה העליונה. משפחת לדרמן התגוררה מאז עלייתם לארץ בשנת 1922 בדירת פחונים בשטח שפונה בשנות השלושים לצורך בניית נמל תל אביב. המשפחה קיבלה דירה, מחסן ושתי חנויות ברחוב ירמיהו 18. שנים רבות אחר כך, הגיע קבלן שהציע לסבתא הצעה מפתה: הוא יבנה בית דירות מעל לגג הדירה והמשפחה תקבל שתי דירות מגורים וכך היה. הדבר אפשר לכל חמשת ילדי  המשפחה להסתדר: שייקה ושרה קיבלו את הדירות בקומה שנייה ושלישית הפונות לירמיהו (אגב, אבי טולדנו גר עם אשתו בדירה אחורית), ישראל ולילי (אנחנו) קיבלו את הדירה של אברהם ושרה ביד אליהו ברחוב יד לבנים 27 (אני זוכר שהדירה עלתה 27 אלף לירות ומאתים אבל אין לי מושג אם ההורים שילמו או שזה רק לצורך התחשיב השיוויוני וגם אין לי מושג כיצד הסתדרו השע וחנה’לה בחיפה ומלך ואיילה בירמיהו). וכך גרנו עשר שנים ביד אליהו ואני השתלבתי בכיתה שעזב נתי בן גילי בביה”ס גיבורי ישראל שהיה במרחק מאה מטרים מהבית. תמיד חשבתי שמעבר זה קבע את כיוון חיי להיות ב”צופים” עם נטייה קיבוצית ואת כיוונו של נתי להיות צפונ-בוני והמתופף של להקה סלונית בשם “מונטנה”. כנראה שסבתא ברכה מיקמה אותנו לפי נטיותינו. 

ביד אליהו התודעתי למושג “חבר’ה”, לא רק חבר אחד או שניים אלא קבוצת חברים כשההשתייכות ל”צופים” הייתה הגורם המאחד. “בטלן” בבניין מאחור, “בלם” מעל המכולת, שלמוק בקומת קרקע בבניין לידו משמאל, “סטאלין” בבניין ממול, חנצ’ה בכניסה של “בטלן”, ועוד רבים וטובים: דובה, אמיר, ציץ, אהוד, חיותה, בלהה, אהובה, נוגה, מנחם, גדי ועוד. 

גם אני לא ניצלתי מהתופעה של הצמדת כינוי לכל אחד מהחבר’ה ועד היום ביד אליהו אני נקרא זודר. אין לזה כל מובן ואיש לא יודע מדוע דבק בי הכינוי והאמת? פעם במשחק כדורגל שכונתי כשלא מסרתי את הכדור מישהו צעק: “יא לדרמן, יא זודרמן, תמסור כבר” והשאר היסטוריה.

הייתה לנו “שריקה של החבר’ה” שסימנה שהשיירה לכיוון הצריף של שבט “צבר” יוצאת לדרך. הייתי עוזב הכל ומיד מצטרף לבטלן, בלם ושלמוק ובדרך אוספים עוד כמה.