ברוכים המקליקים על הe-book שלי, אני ניקו ואספר לכם קצת על כמה שירים האהובים עליי מז׳אנר מוזיקלי שמרגש אותי במיוחד: ״Progressive Rock״.

רוק מתקדם בשבילי הוא חופש, הוא לא מוגבל לשום חוקים, אלא נדמה שהוא מאתגר את החוקים כמה שיותר. זו לא מוזיקה של סולמות מוגדרים וקונבנציות ברורות. הקצב עדיין מאוד חשוב מן הסתם, אבל באופן מסוים, קצב הוא חשוב בכל אלמנט של החיים ומוזיקה באופן מסוים היא החיים. קצב הוא כמו השיטה של הקטע המוזיקלי ושיטתיות היא קריטית בשביל להוציא תוצר עם אופי ברור. קצב גם קובע את ההישמעות של הדבר, בשינוי הקצב, כל השיר יישמע אחרת ובעצם יהיה שיר אחר.

רוק מתקדם הוא מעבר בין מקצבים וסולמות בצורה כמעט מתריסה, קקופוניה למי שלא רכש את הטעם המוזיקלי הזה ולא מוכן לרכוש אותו. בשבילי זו הרמוניה נהדרת (כשהשיר טוב כמובן). זהו ביטוי הצליל לטירוף שהולך בתודעה של כל אחד ואחת מאיתנו, מעבר סכיזופרני בין עצב לשמחה, רוגע לעצבנות, שקט לרעש. מחשבות טובות שמתגלגלות לסיוטים מתסכלים.

בשבילי, זה ז׳אנר שיש בו הכל. מקווה שתהנו.

I Want You (She’s So Heavy)- The Beatles

כנראה השיר הכי מוכר שאעלה בספר הזה. הביטלס הם פורצי דרך מובהקים במוזיקה. חבורת נערים מליברפול שנחשפו לרוק האמריקאי דרך התקליטים שהביאו המלחים האנגלים לנמל ליברפול הישר מאמריקה. ג׳ון לנון אהוב ליבי, הקים את להקתו עוד בגיל הנעורים, אז נקראה: The Quarrymen. ״אנשי המחצבה״ או משהו כזה.. תחילה גייס ג׳ון את פול מקרטני חברו הטוב וביחד הם היוו את הצמד המוזיקלי המוצלח ביותר שאני מכיר. בהמשך גם אספו את הילד ג׳ורג׳ הריסון. לאחר שכבר נהיו ״לחיפושיות״ הצטרף גם רינגו במקום המתופף פיט בסט שלא התאים מספיק לתעשיית המוזיקה.

השיר המצורף מגיע מהאלבום האחרון שהקליטו הביטלס, הוא ממש לא הדוגמה הראשונה לרוק מתקדם מצד הביטלס, ובכלל היו כאלה שהקדימו אותם והשפיעו עליהם. שירם הארוך ביותר למעט היצירה האוונגרדית המחרידה והמוצלחת (אני מאמין שהם רצו להחריד, לכן היא מוצלחת, לא בגלל שכיף לשמוע אותה או משהו): Revolution 9. החזון של ג׳ון היה עצירה פתאומית של השיר, עד אותה עצירה אנחנו זוכים לשמוע שימוש מאסיבי ומאיים במלוטרון שנשמע באוזניי כמו אלפי צרחות עמומות ברקע ואת המלודיה המפורסמת סביב אקורד Dm. ריבוד קולות וכלים שנשמע אינסופי, שכבות על שכבות של סאונד. שיר פשוט והפקה מדהימה, משפט אחד שחוזר שוב ושוב ומרגיש כמו משפט שונה בכל פעם.

שיר מומלץ להאזנה במערכת סאונד טובה בFull-Volume. התקף לב ולידה מחודשת מובטחים למאזין בווליום הגבוה ביותר. לא יודע אם יסווג על ידי המיינסטרים כרוק מתקדם וגם לא ממש אכפת לי.

Pink Floyd – Interstellar Overdrive

בצער אני מניח פה הנחה לגבי כך שלרוב המאזינים של פינק פלויד היום אין מושג מי זה סיד בארט ובאותה נשימה מקווה שאני פסימי מידי וטועה. פינק פלויד, בניגוד לביטלס, התחילו כלהקה ששואפת לרוק מתקדם ובהמשך נהיו יותר ״שמרניים״. אני לא אומר שהייתי מוותר על יצירותיהם האגדיות המוכרות לכל. אבל כן אומר שאני חושב שאילולא ירידתו מהפסים של מייסד הלהקה סביר שהם לא היו הופכים ליקירי המיינסטרים באותה הרמה. המייסד הוא סיד בארט האהוב והמוכשר, הסכיזופרן שתודעתו נטרפה על ידי שימוש מאסיבי ב-L.S.D. נושא מחלות הנפש הוא קרוב לליבי באופן כללי והמקרה של סיד הוא ייצוג כואב במיוחד לתופעה בעיניי.
בדומה לג׳ון לנון, המוזיקה של סיד נשמעת כמו ביטוי אותנטי עד כמה שאפשר לתודעה אנושית שפגשה גיטרה, שניהם לא הנגנים המוכשרים ביותר והם דוגמא לכך שהטכניקה היא ממש לא הדבר כי חשוב לכותב שירים. סיד יצר מוזיקה לפי תחושת בטן ונדמה לי שהייתה לו היכולת הזאת לעשות מה שהוא רק רוצה עם 12 התווים המוכרים לנו. תחושה כזאת של חוסר פייריות עולה בי ביחס אליו, כמה שהייתי שמח לעשירית מהכישרון הזה, אפילו מאית. כנראה שבשביל רוב האנשים הוא לאו דווקא יהיה ערב לאוזן. זה מוסיף לקסם בעיניי, הוא אחר, הוא עשה מוזיקה עם אפס יומרה.
כאשר סיד איבד את זה לגמרי וחברי הלהקה נאלצו להיפרד ממנו לטובת פנסיה מוקדמת במועדון אי-השפיות, לקח להם המון זמן לגלות שגם הם יודעים לעשות מוזיקה. חבר הטוב של סיד, איזה דייויד גילמור אחד, בא לעזרת הלהקה השוקעת עת המנהיג שלה התעופף למחוזות רחוקים. גילמור ורוג׳ר ווטרס אף פעם לא רכשו יותר מידי חיבה האחד לשני, פה אני אעז להגיד שאני חושב שחוסר הכימיה האישי גרם להם לנסוק וליצור מוזיקה מעוררת השראה אף יותר. אעז ואומר שאני חושב גם שסיד תמיד המשיך להשפיע ושביקום מקביל בו אותה קבוצת אנשים הייתה נפגשת לכדי יצירה מבלי לדעת קודם את יופיו של סיד. לא היה יוצא מהם כלום.
סיד היה המצפן של פינק פלויד, ביחס לגאונות שלו הם עבדו, כדי להוכיח לעצמם ולעולם שהם יכולים למצוא כיוון גם כאשר חוגת המצפן מסתובבת סביב בלי הפסקה.

אהה, וגם שמתי פה שיר שהוא פיצוץ תרתי משמע, מקווה שתאזינו עד סופו. לקוח מהאלבום הראשון של הלהקה והיחיד שסיד הוביל באופן מלא. קטע אינסטרומנטלי משוגע שמבהיר לכם כי יוצרו אף פעם לא היה  לגמרי בקו השפיות. הוקלט בחלל על ידי נשמה נצחית והובא כמתנה לנו, בני התמותה הקטנים.

זווית ישראלית: אחת הלהקות הטובות בארץ שגם אותה כנראה שרובכם לא יכירו, העונה לשם Rasco (ידעתם שלהקה יכולה לדבר?), הקליטה גרסה מכבדת ומוצלחת לשיר. אותו השם אותו הרעיון, ביצוע ישראלי עדכני. לי לפחות זה עושה טוב לדעת שמישהו שואב השראה מהמוזיקה הזאת עד היום.

King Crimson – A Man A City

את הפרצוף של האיש הסכיזואידי מהאלבום הראשון והמפורסם ביותר של קינג קרימסון אני מניח שרובכם מכירים. את השיר על האיש הסכיזואידי בן המאה ה-21 אני מניח שגם רובכם מכירים. עובדה מהנה לגביו: הוא הוקלט לייב, מה שלי לפחות גורם בעיקר לקנא ביכולות של הלהקה פורצת הדרך הזו. אגב, סכיזואידיות היא הפרעה נפשית המאופיינת בחוסר עניין ביחסים חברתיים.

בכל מקרה, אני בחרתי לדבר על שיר אחר ופחות מוכר באלבום, נחשב כשיר בונוס באלבום והוא בהחלט בונוס. רוברט פריפ, המלך בלתי מעורער של ״מלך הארגמן״ לאורך כל שנותיה. היה כנראה איש לא פשוט, עליו אמר אחד מחברי הלהקה משהו בסגנון של: ״אם המוזיקאי לא יחליף את הסגנון שלו בשביל פריפ, פריפ יחליף את המוזיקאי״. למה זה רלוונטי? כי האלבום הראשון של קינג קרימזון הוא גם האלבום הכי טוב שלהם (לדעתי כמובן, תמיד לדעתי, כי כמו שהתחלתי להראות… לא אכפת לי מה אחרים חושבים בקטע הזה, מוזיקה היא סובייקטיבית, הדבר היחיד שמשנה הוא מה עושה לי טוב. פפפ סוגריים ארוכים יצאו פה). בשיר ״איש עיר״ למשל וברוב האלבום הזמר הוא הפספוס הכי גדול של האקסצנטריות של פריפ, גרג לייק המדהים והמרגש. גם לייק לא שרד יותר מידי בחברת פריפ, לשמחתי. למה לשמחתי? כי אחרי מלך הארגמן המשיך לייק ויצר את Emerson, Lake and Palmer, שזו להקה הרבה יותר טובה בעיניי ועליהם אדבר בעמוד הבא.

עוד קצת על קרימזון, הם היו רוח סערה בסצנה המוזיקלית של אותם שנים, באמת חבורה של מטורפים שהדיבור עליהם כבר היה ענק עוד לפני שבכלל הוציאו אלבום. כולם רצו לשמוע ולראות אותם, הם השפיעו מאוד על מה שבא אחר כך. הם נתנו לגיטימציה חשובה למוזיקה שאין לה מעצורים וכבודם במקומם מונח. ובכל זאת, איזה דפוק מוותר על גרג לייק??

תהנו מהשיר, למי שכבר מכיר, אני שמח לשים תזכורת. למי שלא מכיר, הנה עוד משהו שלא חשבתם שתשמעו אי פעם. כשאתם שומעים את השיר, תנסו לחשוב על הדימוי הבא: תל אביב, העיר הגדולה הנוצצת והמחורבנת, כאוס מרתק של מדרכות שליחי וולט והמטריקס שמנסה בכל כוחו לקחת לכם את כל הכסף. לי השיר הזה מזכיר את תל אביב, מחריד, כאוטי וממש נחמד אם מקפידים לצאת ממנו מספיק מהר וללכת לישון במקום נעים במקום.

Emerson, Lake & Palmer – Bitches Crystal

בספר הזה אני משתדל להישען בעיקר על הידע שאיתו הגעתי אל הכתיבה, כי נחמד פשוט להתבטא באופן טבעי ולא אקדמי. בלי הכאב ראש של מקורות חיצוניים וכתיבה עשירה ברפרנסים והפגנת ידע סינתטית. כך אני חווה גם את השיעור של מל, הוא פשוט נחמד ומגוון, אפילו נותן תקווה באופן שבו מתאפשר לנו לראות שהאקדמיה היא לא כזאת אנאלית כל הזמן ושלפעמים היא נותנת במה לסתם ידע תרבותי. ובעיני תרבות היא חשובה כל כך, ראיה לכך היא הקריסה של המדינה הזאת שנקלענו אליה בגלגול הזה, ישראל היא מדינה ללא תרבות אמנותית. העם הארגנטינאי למשל, הם יהיו בסדר בלי לחם מידי פעם, אבל בלי תרבות הם כבר מזמן היו שורפים את הרחובות. אז בישראל אין תרבות שתגן על הערכים הבסיסיים של ערבות הדדית ואכפתיות, כמו רוב העולם אנחנו חיים בתרבות אינסטנט של עומר אדם ושירי מימון. רואים את האחר רק דרך הפיקציה שהוא מבטא ברשת החברתית. אין משהו אמיתי להתאגד סביבו, אז לא מתאגדים.
בישראל הוונאבי אמריקה (מעולם לא הנבתי מי ייבחר משוגעים כאלה בתור מודל לחיקוי) עובד רק מה שעושה כסף, והיום אמנות היא לא רווחית במיוחד. זה גם יפה באופן מסוים, תור הזהב של הרוקנרול נשטף בנהר הכסף עד שגווע לחלוטין ומת. מוזיקה לא באמת אמורה להיות עניין כלכלי, היא עניין של הנשמה. וככל שתהיה פחות רווחית, תהיה יותר עניין של הנשמה, כי איזו סיבה בעצם יש לנו לעסוק במשהו אם הוא גם לא כלכלי ולא בשביל הנשמה?

למה כתבתי את המניפסט הזה דווקא פה? כי לגבי אמרסון לייק ופאלמר אין לי הרבה יותר מידי ידע מוקדם אבל הייתי בכל זאת צריך למלא גם את העמוד הזה. אני פשוט אוהב אותם ובראשם את גרג לייק החמוד הזה, איזה ראש מלא בהשראה בטח היה לו. משהו בקול שלו גורם לי לחשוב שהיינו יכולים להיות חברים טובים, אבל הוא כבר מת.. בקיצור, הרי לכם שיר שבמידה ויש מישהו שהכיר אותו מראש, אני מבקש ממנו בכל לשון של בקשה לפנות אליי כדי שנוכל לדבר על מוזיקה.

יש להם כל כך הרבה מוזיקה מטריפת דעת, שוב אכתוב אך במילים אחרות ואני מקווה שמישהו יבין אותי. הז׳אנר הזה, הוא כאילו ביטוי מושלם של התודעה האנושית המטרידה והבלתי פוסקת. רעיון על רעיון על רעיון ועוד לפני שסיימת לעבד מחשבה אחת מגיעה מחשבה אחרת. השיר מהאלבום Tarkus, כל האלבום הוא פלא.

האזנה מהנה

Country Blues – Jimi Hendrix

הקוראים חדי האוזן בוודאי יגידו: ״זה לא רוק מתקדם!״. אז הם צודקים, נראה לי… אבל זה גם כן, וזה פשוט ג׳ימי. שהוא הבן אדם שניגן הכי טוב בכלי הכי טוב, הגיטריסט האהוב עליי. למה בחרתי דווקא בשיר הזה? הרי ג׳ימי כן פלירטט עם העולמות המתקדמים של הרוק. יש לו את הרצועה And the gods made love… בתחילת האלבום ״ארץ-גברת חשמלית״ שהיא סוג של הגרסה הווקאלית להזיות החום של שיא השפעת והיא מזכירה את הגישה של הרוק המתקדם, אבל היא קצרה והיא חלק מיצירה רחבה יותר, נותנת קונטקסט ואווירה לקראת המשך האלבום. ג׳ימי נגע ברוק המתקדם/פסיכדלי, לא כמו אחרים ולא כמו כאלה שהתעסקו רק או בעיקר בו אבל היה לו דיבור עם הז׳אנר. מבחינתי, היה לו הרבה יותר מרק דיבור עם הז׳אנר, הוא במהותו כבן אדם היה רוק מתקדם (מקווה שמישהו יצליח להבין למה אני מתכוון). לא פחות מוצלחות מהפקות האולפן שלו היו ההופעות החיות, נדמה לי לפעמים שג׳ימי הקליט שירים רק כדי שיהיה לו משהו לג׳מג׳ם איתו בהופעה ושבכל זאת הקהל יוכל להרגיש שהוא יודע במה מדובר. השיר שבחרתי לשים פה הוא לא מתוחכם מידי, כנראה. הוא פשוט וחזרתי וכשמו כן הוא, בלוזי. עם זאת הוא גם ארוך וממחיש איך אותה שורה יכולה להישמע כל כך אחרת בכל פעם שהמוזיקאי חוזר עליה ומשנה את הרגש וההתייחסות שהוא נותן לשורה.

ג׳ימי הנדריקס הוא טעם נרכש, בהתחלה הרגיש לי רועש ומפוזר ובוטה מידי, אותם הדברים נשמעים לי היום כמו פכפוך מי נחל באשד יפייפה על רקע אחו ירוק. ככל שהרעש גדול יותר, אני מבין איך הרעש הזה נועד לעשות שקט. ג׳ימי סבל בחייו, ברובם היו רק הוא והגיטרה, וכשממש היו רק שניהם ולא היה לו כסף אפילו לאכול הוא פנה למאהבותיו השונות ואיים למשכן את הכלי האהוב במידה ולא יעזרו לו עם פת לחם ומיטה, הוא כנראה היה צ׳ארמר רציני ובוודאות היה גיטריסט מדהים, כי הן לא יכלו להתמודד עם רגשות האשם הפוטנציאליים ועזרו לו בכל פעם מחדש. הוא היה גיטריסט עוד לפני שהייתה לו גיטרה בכלל. הוא כל כך התרגש מהכלי כשהתוודע אליו ובכל זאת לא קנו לו אחד, אז הוא הסתובב עם מקל מטאטא והתנהג כאילו זו גיטרה. בסוף דוד שלו התייאש וקנה לילד המסכן גיטרה ולו רק בכדי שיפסיק לעשות בושות למשפחתו עם התנהגותו המוזרה.

ג׳ימי נדפק חזק לפני שזכה לפרסום ונדפק עוד יותר לאחר שזכה בו, הוא היה בובה של סוכנים ציניים שמחפשים שורת רווח כאילו שאין בן אדם ויוצר מאחוריה. סחטו ממנו את כל המיץ, ואז הוא מת.
זה בקצרה מידי באופן פושע סיפורו של הטרובדור השחור הזה. במידה מסוימת אני אוהב אותו כמו שאני אוהב חבר טוב. ג׳ימי ניגן בכל רגע שיכל, והוא לא רצה להפסיק את הג׳אם לעולם. את השיר ששיבצתי פה הוא כנראה ניגן הרבה מאוד לפני שהקליט אותו, כנראה שהיו הרבה כאלה בראשו שלא הספיקו להפוך לתיעוד מוקלט. אני מודה על אלו שכן וזה אחד מהם.

Gong – Flying Teapot

גונג, הלהקה של דייויד אלן, קומונה היפית קטנה שעשתה מוזיקה שמאתגרת את גבולות התודעה. זהו השיר שנושא את שם האלבום, האלבום הוא הראשון מתוך טרילוגיית אלבומים נהדרת. ישנם גם Angel’s Egg ו-You. הם עשו טראנס הרבה לפני שזה נהיה דבר בעולם או שבכלל היה מחשב לעשות בו את המוזיקה הזאת. אז הם נאלצו להפיק צלילים מדברים אמיתיים, לכן, בניגוד לטראנס, זו מוזיקה שאשכרה אפשר לשמוע ולהינות ממנה ולא גורמת לך להרגיש כאילו מלחמה עומדת להתחיל בכל רגע (אני יודע שיש הרבה סוגים של טראנס ושאני עושה הכללה בוטה, אני פשוט שונא את כל הסוגים, ואני מאוד משתדל לא לשנוא דברים כי זה לא רגש בריא, אבל זה חזק ממני).

עוד קצת הכפשות על טראנס, ״שבט הטראנס״ מורכב מאנשים מקסימים וסקרנים שרוצים לעשות את הדברים אחרת ומחפשים וקוראים לחופש של התודעה או משהו כזה. הנה דעתי המתנשאת להחריד בנושא: אני עצוב שזו המוזיקה שהאנשים היפים האלה שומעים. מוזיקה שהתחילה במחשב, ממשיכה במחשב ותיגמר במחשב זו מוזיקה שאין בה יצר אמיתי ואין בה יכולת השתנות. דיג׳יי בהופעה חיה זה בין המחזות המביכים שאני יכול לחשוב עליהם, הרי הוא הקליט את המוזיקה בבית מראש, הוא לא באמת צריך לעמוד על הבמה, הוא לא עושה שם כלום חוץ מלהגביר-להנמיך לעצור-להמשיך לנפנף בידיים וכו׳. באותה המידה הוא יכול לשבת בצד, הטקס ייראה די אותו הדבר. העצב שלי נובע מזה שהמוזיקה די מתה היום, אין כמעט מוזיקה חיה טובה. את מקומה תפס תחום שהוא לא מוזיקלי במיוחד, מוזיקה של דופמין ואדרנלין על סטרואידים. אני בספק אם רוב הדיג׳ייס שעובדים היום בכלל יודעים מה הסולם שהם יוצרים בו.

ANYWAY, אני נוטה לחשוב שלרוק המתקדם היה חלק משמעותי בתרבות הזו ואני לא בטוח שחברי הז׳אנר היו מרוצים אם היו רואים לאן זה התפתח. גונג הם אדירים, כל אלבום הוא בעל צבע סאונד ייחודי, האלבום הראשון גורם לי להרגיש כאילו אני נמצא בתוך הזיה של ג׳ונגל פסיכי עם היצורים הירוקים שמהדרים את עטיפת האלבום. מהלהקות האלה שגורמות לי להתרגש מהאינסופיות של המוזיקה, כל צליל בעולם הזה יכול להיות בסיס ליצירה והם ממחישים את זה טוב מאוד.

אין לי כוח למילות סיכום ואני גם לא מרגיש שמיציתי את רוחב היריעה אבל כבר השקעתי הרבה זמן בכתיבה פה של הספר הזה בימים האחרונים ויש מבחנים שצריך ללמוד גם אליהם. אולי אחזור לפה בהמשך ואעשה כבוד אמתי למוזיקה שאני כל כך אוהב, ארחיב ואסביר ואחקור לעומק מעבר להגיגיי החביבים. אם מישהו אשכרה קרא ואפילו נהנה, אשמח לדבר על זה. בשביל זה מוזיקה קיימת, כדי שיהיה משהו טוב לדבר עליו במקום לעשות סמול-טוק מפגר. סתם סתם, היא קיימת בשביל לחבר בין אנשים ובלה בלה בלה.
לא לא לא, היא לא קיימת בשביל אף אחת מהסיבות האלה ובוודאי שלא בשביל אנשים, זה כזה אגוצנטרי לומר דבר כזה, כל כך אנושי.
לדעתי המוזיקה קיימת הרבה לפני האדם, המוזיקה שואפת להרמוניה או לכאוס מרהיב, מזכיר משהו? הטבע אולי? אולי. לי לפחות היא מזכירה את הטבע, תנסו את זה מתישהו. תצאו לטבע ותאזינו, תשמעו איך הכל מתחבר כאילו שיש קשר בין הרוח לציוץ הציפורים לרשרוש העלים, לזרימת המים. אפילו לטרקטורון המניאק שחותך מאחוריך בפראות ברעש מבהיל יש מקום בניגון הטבעי. להכל יש תפקיד, רק צריך לחפש אותו.

נ.ב- קחו עוד כמה להקות שבוודאות לא שמעתם עליהם, שנות ה-70 אירופה משהו אלמוני ומגניב לאללה: Samla Mammas Manna, Cos,
Companyia Eléctrica Dharma, Goma, Osanna, שלמה ארצי.