יומנו של שמואל

שמואל פרק ט”ו

יומני היקר,

השנה היא ב’תע”א היום הזה ייחרט בליבי כיום של כישלון ואכזבה עמוקה. נאלצתי לעמוד מול שאול, המלך אשר משחתי בשם האל, ולבשר לו כי ה’ דחה אותו ממלכות. קשה לתאר את גודל הצער שאני חש. הרי אני זה שהבאתי אותו לכס המלוכה, אני שראיתי בו תקווה לעם ישראל. הבוקר, עם שובו מן המלחמה בעמלק, ציפיתי לשמוע על ניצחון מוחץ, על ביצוע מלא של דבר ה’. זכרתי היטב את הציווי החד והברור שנתתי לו בשם ה’: להשמיד את כל עמלק, איש ואישה, ילד וזקן, בהמה ורכוש. ציווי זה לא היה סתם נקמה, אלא ביטוי לרצון האל לטהר את הארץ מרוע. אך שאול, למרבה הצער, בחר בדרך אחרת. הוא חס על אגג, מלך עמלק, ועל מיטב הצאן והבקר. כששאלתי אותו לפשר מעשיו, הוא ניסה להצטדק ולומר שהעם חמל על הבהמות כדי להקריב אותן כקרבן לה’. דבריו צרמו לי מאוד. האם הוא באמת חושב שה’ יקבל קרבן שמקורו באי ציות? האם הוא לא מבין שציות לדבר ה’ חשוב יותר מכל קרבן? הסברתי לו בחריפות כי מעשהו הוא חטא חמור, וכי אי ציות לדבר האל כמוהו ככישוף. הבהרתי לו כי ה’ מאס במלכותו משום שלא שמע בקולו. ראיתי את ההלם והכאב על פניו, אך לא יכולתי לעשות אחרת. חובתי הייתה לומר את האמת, גם אם היא קשה וכואבת. אני מוטרד מאוד מהעתיד. מה יהיה על עם ישראל ללא מנהיג נאמן לה’? אני מתפלל שה’ ירחם עלינו וימצא לנו מנהיג טוב וירא שמים.

שמואל

שמואל פרק ט”ז

יומני היקר,

השנה היא ב’תשנ”ו היום שמעתי על מאורע מטלטל. הפלשתים התאספו למלחמה נגד ישראל, והם עומדים מולנו בעמק. מתוך מחנה הפלשתים יצא איש גבה קומה, ענק ממש, ששמו גוליית. הוא קרא בקול גדול וחילל את צבאות ישראל, ודרש שיצא אליו איש לדו קרב. פחד נפל על כל ישראל, איש לא העז להתמודד מול הענק הזה. שמעתי שגם שאול, המלך לשעבר, חשש מאוד. אף אחד מחייליו לא היה מוכן להתייצב מול גוליית. ואז, שמעתי שדווקא נער צעיר, דוד, הגיע למחנה. הוא הגיע לבקר את אחיו, שהיו בצבא, וכששמע את דברי החרפה של גוליית, הוא התמלא זעם. הוא שאל את האנשים סביבו מה יקבל האיש שיהרוג את הפלשתי הזה ויסיר את החרפה מעל ישראל. שמעתי שדוד דיבר עם שאול, והתנדב להילחם בגוליית. שאול ניסה לשכנע אותו לוותר, ואמר לו שהוא רק נער, וגוליית הוא איש מלחמה מנעוריו. אבל דוד ענה לו בביטחון שהוא נלחם בעבר באריות ובדובים שבאו לטרוף את צאנו, וה’ הציל אותו מידם. הוא אמר שהוא בוטח בה’ שיציל אותו גם מיד הפלשתי הזה. לבי החסיר פעימה כששמעתי על החלטתו של דוד. מצד אחד, חששתי מאוד לחייו. הרי הוא רק נער! מצד שני, התמלאתי תקווה. ראיתי בו אמונה איתנה בה’, וזה נתן לי כוח. שמעתי אחר כך את מהלך הקרב. דוד יצא אל גוליית בלי שריון ובלי חרב, רק עם מקל וקלע וחמישה חלוקי אבנים. גוליית בז לו ולגילו הצעיר, אבל דוד ענה לו שהוא בא אליו בשם ה’ צבאות אלוהי מערכות ישראל. ואז, דוד השליך אבן מהקלע ופגע במצחו של גוליית. הענק נפל ארצה! כל הפלשתים ברחו מפחד, וישראל ניצחו ניצחון גדול. הודיתי לה’ בליבי על הנס הגדול הזה. דוד הוכיח אומץ לב ואמונה חזקה בה’, ובעזרת ה’ הוא הביא ישועה גדולה לעם ישראל.

אפנה אליו לדוד ברגע שאמצא אותו

שמואל

שמואל פרק י”ז

יומני היקר,

השנה היא תמ”ג. שוחחתי אם דוד וזה מה שהוא סיפר לי! “היום הייתי בעמק האלה, מחזה שלא אשכח לעולם. אבי, ישי, שלח אותי לבקר את שלושת אחי הגדולים שנמצאים במערכה מול הפלשתים. הגעתי לעמק וראיתי את שני המחנות עומדים משני צדי הגבעות, עמק צר ביניהם. האווירה הייתה מתוחה מאוד. ואז שמעתי אותו. את גוליית. קולו רעם בעמק, חרפה נוראה. הוא, הפלשתי הגדול הזה, קילל את צבאות אלוהים חיים וקרא לכל איש מישראל לצאת ולהילחם בו בקרב יחיד. גובהו היה עצום, שש אמות וזרת! ראיתי את הפחד בעיניהם של כל אנשי ישראל, אפילו הלוחמים המנוסים ביותר. שאול המלך נראה חסר אונים. שאלתי את האנשים שעמדו סביבי מה יקבל האיש שינצח את הפלשתי הזה. אמרו לי שהמלך יעניק לו עושר רב, ייתן לו את בתו לאישה וגם יפטור את בית אביו ממסים. שמעתי את דברי החרפה של גוליית שוב ושוב, ולא יכולתי להבין איך איש לא קם לעצור אותו. אז עשיתי מעשה. הלכתי לשאול וסיפרתי לו שאני מוכן להילחם בפלשתי הזה. הוא הסתכל עליי בתדהמה. “נער אתה,” אמר, “והוא איש מלחמה מנעוריו.” אבל סיפרתי לו על האופן שבו הגנתי על הצאן של אבי מפני הארי והדוב, ואיך ה’ הציל אותי. אמרתי לו: “ה’ אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב, הוא יצילני מיד הפלשתי הזה.” שאול הסכים בסופו של דבר, ואפילו ניסה להלביש אותי במדיו שלו. אבל הם היו כבדים ומסורבלים מדי. לא יכולתי לזוז בהם. אז החלטתי לצאת כפי שאני, רק עם המקל שלי וחמש אבנים חלקות שמצאתי בנחל. כשגוליית ראה אותי יוצא לקראתו, הוא בז לי וקילל אותי באלוהיו. הוא חשב שאני סתם ילד עם מקל. אבל אמרתי לו: “אתה בא אליי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה’ צבאות, אלוהי מערכות ישראל אשר חירפת.” אז רצתי לעברו, שלפתי אבן מהתרמיל, שמתי אותה בקלע וסובבתי אותו. האבן פגעה במצחו של גוליית והוא נפל ארצה! זה היה מדהים! רצתי אליו, דרכתי עליו, שלפתי את חרבו וכרתתי את ראשו. המחנה הישראלי כולו שאג משמחה! הפלשתים נסו בבהלה ואנחנו רדפנו אחריהם. היום הזה היה יום ניצחון גדול לישראל. ראיתי במו עיניי איך ה’ נלחם עבורנו.”

מרהיב! דוד הוא גיבור גדול  

עד כאן להיום שמואל.