יומנו של שמואל

בס”ד

יומן ראשון: שמואל פרק ט”ו – הדחת שאול 

:תקופה משוערת בין השנים 1025 ל- 1010 לפני הספירה

יומני היקר!                                                                         היום היה זה אחד הימים הקשים בחיי. אולי אף הקשה ביותר… יום שבו נאלצתי לראות את שאול, האיש והאגדה, אותו זכיתי למשוח למלך בציווי אלוקי, הולך ומתרחק מהדרך, מדרך “השם”.                                                   אני זוכר היטב את הציווי שניתן לו על ידי בשם הקדוש ברוך הוא. שיננתי זאת כבר עשרות פעמים, בשפתיי ובראשי. הוא שמע זאת בברור וכל מילה. אמרתי במפורש: “להשמיד את עמלק לחלוטין”. הקדוש ברוך הוא היה ברור ולא הותיר מקום לפרשנות או לפשרה. עמלק היה הרוע בהתגלמותו והיה לסמל ומקור לשנאה כלפי עם ישראל. המצווה הייתה להוקיע את העם העמלקי עד תום. להכחיד אותו!

לצערי הרב,  כשפגשתי את שאול מיד לאחר הקרב, ציפתה לי אכזבה מרה. הוא, שאול המלך, היה תשוש, מיוזע ובגדיו מלאים אבק. יחד עם זאת, קיבל אותי בשמחה ואפילו הפגין כלפי ביטחון מופרז. חיפש שאפרגן לו, שכן מנקודת מבטו, הוא מילא את מצוות “השם” בשלמות. זכור לי שהכריז בפניי ובקול רם ובטוח: “הקימותי את דבר השם!”. יומן יקר, כאב חד כאילו פילח את ליבי באותו הרגע. הוא לא הבין אז את גודל העבירה, את עומק הנפילה… שאול מכריז בפניי. אני שומע את קולו באוזן אחת ובשניה את קול הצאן והבקר שבקעו מכל עבר וחשפו את האמת הכואבת. הוא לא השמיד הכל – הוא חס על מיטב השלל ואף גרוע מכך, השאיר את אגג, מלך עמלק, חי וקיים. איזו אכזבה!

ניסיתי להבין את מניעיו. ניסיתי בליבי לגונן עליו… “אולי פחד?” חשבתי.  “אולי רצה להיטיב ולמצוא חן בעיני העם?”. הוא, שאול המלך, טען שהעם רצה לשמור את השלל כדי להקריב קורבנות לשם יתברך ולהודות לו על הניצחון הגדול, אך אני, יומן יקר,  ידעתי מיד בליבי, שזו אינה אמת שלמה ואפילו תירוץ לא מוצלח… הציות לאלוקים קודם לכל! האם ייתכן שאלוקים ישנה את מצוותיו, רק כדי לזכות בקורבנות? לא ולא! “הנה, שם השם מזבח טוב” אמרתי לו. ניסיתי לעורר את ליבו, על מנת שיבין ויתחרט. הוא לא הבין. הוא אכזב!

ריחמתי עליו, אך נאלצתי להיות נחוש ולמלא את דבר השם. הכרזתי בפני שאול המלך, כי הממלכה זה עתה, נקרעה ממנו. הוא לא ימשיך למלוך על ישראל. לא עוד! הרגשתי את משקל האחריות, אך גם כאב וצער על כתפיי ובליבי. אהבתי את האיש יומן יקר. באמת אהבתי…                                               ואז הכאב אחז בי שבעתיים: שאול נפל על ברכיו, התחנן בפניי ותפס בדש מעילי עד שנקרע. אך לא יכולתי לסגת, לא יכולתי לכפר על מעשיו למרות שהיו רגעים שמאד רציתי… לא אוכל להתווכח עם דבר “השם”. ציווי הוא ציווי! באותו רגע הבנתי שעבור שאול, זו אינה רק סופה של מלכות שנקרעה כפי מעילי, אלא גם קרע אישי ועמוק בינו לבין השם יתברך. דמעות זלגו בעיני…

מיד לאחר מכן, בקשתי שיביאו בפניי את אגג מלך עמלק. ידעתי שעליי להשלים את משימתו של שאול, גם כדי למלא את ציווי השם וגם כדי לכפר מעט על חוסר מעשה של שאול. הרגתי מיד את אגג יימח שמו וזכרו!

לא היה בי שמץ של שמחה. מאוכזב עד כאב אך הייתי גם נחוש וצודק. הצדק האלוקי חייב להתקיים! פעלתי מתוך תחושת אחריות וחובה אלוקית, אך בלב נשבר… היום הזה לא יישכח מלבי לעולם. רחמיי על שאול. רחמיי ותפילותיי על עם ישראל כולו!

בס”ד

יומן שני: שמואל פרק ט”ז – משיחת דוד למלך – תקופה משוערת בין השנים 1010 ל- 1005 שנים לפני הספירה:

יומני היקר!

השבועות הרבים שלאחר הדחתו של שאול המלך מכס המלוכה, היו מלאים תחושת כבדות, עצב, אכזבה רבה ומועקה רבה עוד יותר… האמנתי באיש אותו משחתי למלך. הרגשתי כי כישלונו, הוא כישלוני. נפילתו היא גם נפילתי. לילות רבים לאחר מכן, התהפכתי במיטתי ולא יכולתי לעצום עין. ריחמתי וכעסתי עליו גם יחד. ציפיתי ממנו ליותר. להמשיך ולבצע עד תום את הוראות השם. לא לשכוח מאין בא, ומי אשר מולך מעליו. היותו עדיין אדם צדיק מלא באהבת השם, רק תסכלה אותי יותר…

ככל הנראה, ריבונו של עולם בחר שלא לתת לי להמשיך ולהתייפח. מהר מאד, “השם” פנה אליי בציווי חדש ומפתיע: “מלא קרנך שמן ולך, אשלחך אל ישי בית הלחמי, כי ראיתי בבניו לי מלך.” “מלך חדש”? חשבתי בליבי. מבני ישי, ההוא משבט יהודה? מי הוא זה?!

תחילה התקשיתי לקבל את המשימה. “איך אלך?” שאלתי. פחדתי. ידעתי ששאול, שבור ופגוע, עלול לראות במשיחת מלך חדש תחתיו,  כאיום ישיר וממשי עליו ועל יורשיו. אך ריבונו של עולם, פתר בי גם דילמה זו הנחה אותי כיצד לנהוג: כרגע, בשקט, בהסתר, בלי חגיגות וללא צהלולים. רק עם המשפחה… בצייתנות לקדוש ברוך הוא, לקחתי את קרן השמן ויצאתי לדרך, אל בית ישי.

כשהגעתי לבית לחם ונכנסתי לבית ישי, התרשמתי מאוד מבניו. אליאב הבכור, נראה בחזותו כמלך לכל דבר: גבוה, חזק ובעל מראה מלכותי. “הנא המלך הבא” הכרזתי בליבי, אך “השם” ביטל את מחשבתי ודחה את המלכתו של אליאב.

הקדוש ברוך הוא, אמר לי משפט שהדהד בליבי עוד שנים רבות הלאה…: “כי האדם יראה לעיניים, והשם יראה ללבב” מה שרואים מבחוץ, אינו תמיד מה שקיים באמת בפנים… או כפי שאומרים הזקנים: “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”. אהבתי את הפתגם. אנחיל אותו לדורות הבאים… בינתיים, בן אחר בן מבית ישי, הובא בפניי, אך “השם” לא בחר באף אחד מהם להיות למלך הבא לעמו ישראל. לרגע חשתי מבולבל…

לבסוף, כשכמעט נואשתי, שאלתי: “התמו הנערים?” אדון הבית, ישי, השיב שיש עוד בן צעיר, רועה צאן. לא משהו מיוחד… בקשתי וגם הוא הובא בפניי. כשראיתי לראשונה את דוד, הבנתי גם בליבי… הוא היה אדמוני, עם עיניים מבריקות, מלאות תשוקה ומבט חדור אמונה בקדוש ברוך הוא. ברגע שהבטתי בו, הרגשתי את רוח השם שורה עליו כהילה מאירה. כבר ידעתי: “הוא הנבחר”! וריבונו של עולם אישר זאת. כששפכתי את שמן המשחה על ראשו, חשתי ממש התעלות רוחנית שטרם ידעתי זה זמן רב.

יומן יקר, לאמיתו של דבר, עתידו של דוד עדיין נסתר ממני, אך לבי מתמלא תקווה חדשה. אולי הוא יצליח היכן שאחרים כשלו. אולי הוא יהיה הכלי שדרכו יתגשמו הבטחות השם לעמו ישראל… אני אמנם נביא, אך זאת טרם ידעתי… דבר אחד בטוח, יומן יקר, ריבונו של עולם בחר בו ולכן זו לבטח הבחירה הנכונה לעמי ישראל!

בס”ד

יומן שלישי: שמואל פרק י”ז – קרב דוד וגוליית. תקופה משוערת סמוך לשנת 1010 לפני הספירה:

יומני היקר!

אני כותב את המילים הללו בעוד צהלות הניצחון מהדהדות באוזניי ומחממות את ליבי… היום, העם כולו, עמי ישראל, היה עד למעשה שלא יישכח..!

הפלישתים קראו עלינו תיגר במשך תקופה ארוכה וגוליית נציגם האימתני, הידוע בכינויו “הענק המפחיד”, עמד מול צבאנו, גיחך והשפיל אותנו. יום אחר יום נאלצתי לשמוע גם אני את עלבונותיו. לבי התמלא זעם וכאב. איש לא העז לקום מול הענק המפחיד.  אפילו שאול המלך, שראיתי בו עד כה כאדם אמיץ משכמו ומעלה, עמד דום. שקט ומבוהל. בינינו יומן יקר, בלי לגלות לאיש… גם בי חלחל פחד…

ואז ככה פתאום, משום מקום, הגיח, נער כחוש, נמוך, מנומש בשיער מתולתל המזכיר קליפות תפוז… הוא היה שם במקרה. הביא מזון לאחיו, גילה מהומה במקום ולא הפסיק לשאול שאלות… “שמי דוד” צעק לענק ובראש זקוף כלפי מעלה. ראיתי את הזעם בעיניו כששמע את דברי הלעג של גוליית. הוא לא הבין כיצד איש אינו נענה לאתגר שהציב הענק. להילחם בו. “מי הפלישתי הערל הזה כי חרף מערכות אלוהים חיים?” שאל.

דוד התייצב בפני שאול המלך והציע את עצמו להילחם בגוליית. תחילה ניסינו שאול ואני, לשכנע אותו לוותר. ריבונו של עולם, הוא רק נער! איך יוכל לעמוד מול ענק כזה? למות בגיל כה צעיר? אך דוד סיפר לי על ניסיונו כרועה צאן, כיצד נלחם בארי ובדוב שהתקיפו את צאנו וכיצד הגן עליהם בגופו. הבנתי שהאמונה שלו בקדוש ברוך הוא, היא מקור כוחו ואומץ ליבו. הוא לא יצא לקרב לבדו, הוא ידע בליבו פנימה כי השם עימו!

הקרב עצמו היה מראה בלתי נתפס. הצגת השנה! בעוד גוליית עמד עטוף שריון כבד ואוחז בנשק אדיר, דוד התקרב אליו רק עם מקלע וחמישה חלוקי אבן. ראיתי ממש בעיניי את ידה של ההשגחה העליונה, כשאבן אחת בלבד פגעה בול במצחו של גוליית והפילו אותו עם כל גופו החסון ארצה. ברגע אחד מקודש, הפחד אשר אחז בעם, התחלף בצהלות שמחה! עם ישראל היכה בפלישתים בעזרת “נער השם” וניצח! – דוד בן ישי.

הבטתי היטב בנער הצעיר הזה. בהבעות פניו, בעיניו, אל תוך ליבו…  הבנתי באותו הרגע, שעתידו גדול יותר משיכולתי לדמיין. דוד הוא לא רק לוחם, הוא מנהיג אמיתי, המונע מאמונה טהורה ובלתי מעורערת בשם יתברך. שמו ודמותו ילוו את עם ישראל כולו, דורות רבים קדימה…