כמה שהיא יפה. כל יום אני יושב כאן בבית הקפה ומסתכל עליה יוצאת מהמשרד שלה, ותוהה למה היא לא יכולה לשבת לידי כמה דקות, אפילו רק כדי שאוכל לדעת את שמה.

כמה שהיא יפה. הוכלת ברחוב הזה כאילו הוא שייך לה, ואין כאן אף אחד אחר חוץ ממנה. אולי בגלל זה היא לא רואה אותי.

כמה שהיא יפה, אני יכול רק להסתכל, אבל לא לגעת, כמו חלון ראווה.

אפרופו חלון ראווה, בדרך מבית הקפה ראיתי חנות משונה. על החלון ראווה היו צנצנות מלאות בפרפרים, ורשום בגדול – “מבצע בפנים”.

נכנסתי ופניתי למוכר: “מה זה הפרפרים האלו?” שאלתי, “אה, ברוך הבא לחנות הרגשות”, הוא אמר, “והפרפרים שאתה רואה, אלו פרפרים לבטן, הם עכשיו במבצע. כל מי שקונה רגש מהחנות מקבל צנצנת מתנה”.

“רגשות, באמת?” התפלאתי, “כן כן, מה אתה חושב שסתם נכנסת לפה? היה לי עודף סקרנות, אז פיזרתי קצת בחוץ, בשביל שהמכירות ישתפרו”.

“בכל מקרה”, הוא המשיך, “אני ראיתי אותך יושב בבית הקפה, מסתכל על העלמה הנאה הזאת. אני חושב שיש לי בשבילך משהו שאתה צריך, בוא לקופה”.

הלכתי לקופה, לפני בתור היה איזה ברנש שקנה רחמים, איזה מסכן. “אז מה אמרנו בשבילך, אה כן, אומץ. 50 שקלים בבקשה, ואל תשכח את הצנצנת פרפרים”, שילמתי והלכתי הביתה.

למחרת שישבתי בבית הקפה הייתי מצויד כבר באומץ ופרפרים בבטן, ואיך שהיא יצא מהשרד ניגשתי אליה ושאלתי אם היא רוצה לשבת איתי על כוס קפה, היא חייכה והסכימה.

דיברנו במשך שעתיים וקבענו להפגש מחר. בדרך הביתה שוב עצרתי בחנות הרגשות, רציתי להודות למוכר, כשנכנסתי ראיתי בפינה לב. “תגיד לי, זה אהבה?”, הוא הנהן, “אני אקח אחד, אני חייב להודות שהאומץ עזר לי מאוד”.

מרוב התלהבות, לא יכולתי לחכות עד מחר, רציתי להביא לה את האהבה עכשיו. הגעתי לרחוב שלה, אבל ראיתי את הנורא מכול, היא הייתה עם גבר אחר.

הייתי בהלם, והלב נפל לי מהידיים, הסתובבתי והלכתי בחזרה לחנות. צעקתי על המוכר: “מכרת לי אהבה מקולקלת, זה בכלל לא עובד! אני רוצה להחזיר את זה!”.

“מצטער”, הוא אמר, “שברת – שילמת. אבל אני מוכן להחליף לך את זה, בדיוק הגיע לנו משלוח חדש של אמפתיה”, הוא הרים את הקופסא, “מעוניין?”.