איתי

איתי היה ילד שקט בכיתה ד’. הוא אהב לקרוא ספרים ולשחק שחמט. אבל בזמן ההפסקות – הילדים צחקו עליו.
“החנון של הכיתה!”, היו צועקים.
איתי ניסה להתעלם, אבל בכל פעם שהילדים צחקו – ליבו הצטמק עוד קצת.

יום אחד, נכנסה לכיתה מורה חדשה – שירה. היא ביקשה מכל תלמיד לכתוב משפט אחד – “מה אני מרגיש כשפוגעים בי”.
איתי כתב: “אני מרגיש שקוף. כאילו אני לא שייך”.
שירה הקריאה את המשפטים בלי שמות. כששמעה את המשפט של איתי – הכיתה השתתקה.

למחרת בהפסקה, דניאל – הילד שתמיד צחק – ניגש לאיתי.
“אתה רוצה לשחק איתי?” הוא שאל.
איתי הביט בו מופתע, ואז חייך.

מהיום ההוא, משהו בכיתה השתנה.
המילים הפכו לחיבוקים, והבדיחות הפכו לשיתופים.
איתי הרגיש שייך. כי לפעמים – מילה אחת יכולה לשנות הכל.