השואה

השואה

מאת: אבישג גלבוע

בעיירה הקטנה נווה שלום, השמש זרחה בבהירות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה.

אברהם, שהיה עכשיו אדם מבוגר, הלך ברחובות מרצופי האבן, ומחשבותיו נדדו לאחור כשהיה רק ילד קטן.

הוא היה רק בן שלוש כשהחלה השואה, וזיכרונותיו מאותה תקופה נצבעו בצבעים העזים של ילדותו.

אברהם נפרד ממשפחתו בגיל שנתיים ועבר לגור עם משפחה חדשה.

ליבו החזיק את הזיכרונות החמים של אימו, שלימדה אותו לבטא את רגשותיו באמצעות ציורים.

עוד בהיותו פעוט נהג אברהם לטבול מכחולו בצבעים עזים וליצור תמונות שדיברו על תקווה ואהבה.

ציורים אלה היו דרכו לדבר עם אימו, גם כשהמילים לא יכלו להגיע אליה.

ביום זה, כשחלף על פני אנדרטת העיירה הקטנה, נשא אברהם בד תחת זרועו.

הוא היה בדרכו לכיכר העיר, שם התאספו אנשים כדי לזכור ולכבד את אלה שאבדו בשואה.

ביניהם היה אדם בשם נפתלי, המכונה בחיבה בעיר “נצים” בשל אופיו העדין.

גם נפתלי היה ניצול, וסיפוריו כבשו את ליבם של צעירים ומבוגרים כאחד.

אברהם מצא מקום שקט והציב את בד הציור שלו.

בזמן שצייר, ילדים התאספו סביבו וצפו ביראת כבוד בצבעים מרקדים על הבד.

משיכות המכחול שלו סיפרו סיפור –

סיפור של חוסן, של תקווה, ושל זיכרונות שלעולם לא ידעכו.

נפתלי הצטרף אליו וסיפר לו סיפורי גבורה וטוב לב שזרחו בזמנים האפלים ביותר.

יחד, אברהם ונפתלי הראו לילדים שגם לנוכח העצב הגדול, אמנות וסיפורים יכולים לשמור על הזיכרונות בחיים, ולהזכיר לכולם את חשיבות האהבה והאחדות.