“סטאז׳רים- הסיפורים שלא סופרו”

by ofri arad

Artwork: עפרי ארד ועומר ברהום

This free e-book was created with
Ourboox.com

Create your own amazing e-book!
It's simple and free.

Start now

“סטאז׳רים- הסיפורים שלא סופרו”

by

Artwork: עפרי ארד ועומר ברהום

  • Joined May 2025
  • Published Books 1
“סטאז׳רים- הסיפורים שלא סופרו” by ofri arad - Illustrated by עפרי ארד ועומר ברהום  - Ourboox.com

כוחם של הקשבה וסבלנות- עפרי ארד 

בעודי משקיף על תלמידי כיתה ג’ באולם הספורט, הלב שלי התמלא בתחושת אחריות. כיום אני נמצא בשנת הסטאז’ שלי ומשמש כמורה לחינוך גופני בבית הספר היסודי, ותמיד חשוב לי לא רק ללמד מיומנויות פיזיות – אלא להבין את התלמידים, לראות אותם באמת, ולסייע להם לגדול בסביבה בטוחה ותומכת.

היום התרחש מקרה שנגע בי במיוחד, והזכיר לי עד כמה הקשבה וסבלנות הם כלים חינוכיים רבי עוצמה. במהלך השיעור, הבחנתי בארז – תלמיד שמתמודד עם הפרעת קשב וריכוז – כשהוא מתפרץ בזעם. הוא הכה את אחד מחבריו באגרוף וצעק עליו בכעס. לא פעלתי מתוך רצון להעניש, אלא מתוך הבנה שיש כאן קריאה לעזרה.

ניגשתי אליו בשקט, הצעתי לו לשבת לצידי על ספסל באולם, ואמרתי ברוך: “היי ארז, מה קרה?”

הוא היסס לרגע, ואז בקול שבור לחש: “הם לא מקשיבים לי. הם תמיד אומרים שאני רמאי וקוראים לי בשמות גנאי.”

הקשבתי לו בלי למהר להשיב. שמעתי בכאב שלו תסכול עמוק שהצטבר כנראה לאורך זמן. אמרתי לו: “אני מבין שאתה מרגיש שלא רואים אותך, שזה מעליב ומכעיס אותך. זה בסדר להרגיש ככה – אבל יש דרכים אחרות לבטא את זה.”
הצעתי לו לקחת איתי נשימות עמוקות, ואז ללוות אותו לשתות מים.

3

לאט לאט, הוא נרגע. עיניו, שהיו מלאות דמעות, הביטו בי ואמרו בשקט: “אני פשוט מתעצבן, כי הם לא מבינים אותי.”

ניצלתי את הרגע כדי להסביר לו: “לפעמים כשאנחנו כועסים, אנחנו מגיבים בכעס או באלימות. אבל זו לא הדרך. הדרך היא לדבר, לשתף את מה שאנחנו מרגישים ולבקש עזרה.”

בהדרגה, ארז שב לפעילות עם חבריו. הפעם – בשקט, באחריות, ובהנאה. ראיתי את החיוך חוזר לפניו, ואת תחושת השייכות שנבנתה אט אט בזכות שיחה אחת אמיתית.

באותו הרגע הבנתי: תפקידי כמורה אינו רק ללמד תרגילים גופניים, אלא גם להעניק לתלמידים כלים להתמודדות רגשית, להקשיב להם באמת, ולעזור להם לגלות את הקול הפנימי שלהם.
החלום שלי הוא ליצור מרחב שבו כל ילד ירגיש מובן, אהוב ומקובל – גם כשהוא מתמודד עם קושי.

כי לפעמים, שינוי גדול מתחיל בהקשבה אחת קטנה.

4
“סטאז׳רים- הסיפורים שלא סופרו” by ofri arad - Illustrated by עפרי ארד ועומר ברהום  - Ourboox.com

ללמוד להישען ולגדול- עומר ברהום 

בשבועות הראשונים שלי כסטאז’ר להוראת חינוך גופני, כל שיעור היה שיעור גם בשבילי. התרגשתי מההזדמנות, אבל בין ההכנות לבין המציאות בשטח – גיליתי עד כמה המפגש עם תלמידים מלאי חיים הוא גם אתגר רגשי ומקצועי.

במהלך חודש הסטאז’ הראשון שלי, מצאתי את עצמי לא אחת מתמודד עם סיטואציות שלא הופיעו בשום מערך שיעור. כאלה שמחייבות תגובה מיידית, הקשבה עמוקה, ובעיקר – ביטחון, שגם לא תמיד היה שם.

זה היה יום חורפי, והאולם היה חמים ונעים. עמדנו לקיים משחק קבוצתי בין תלמידים – תחרות ידידותית שנבנתה על שיתוף פעולה. האווירה הייתה נלהבת, עד שלפתע, באמצע המשחק, אחד התלמידים, פרץ בזעם. הוא צעק, העיף את הכדור, ובהמשך גם פרץ בבכי סוער של תסכול.

באותו רגע – נבהלתי. לא ידעתי איך לפעול. הרגשתי אבוד בין הרצון להשליט סדר לבין הדחף להבין מה מתחולל אצלו באמת. לא רציתי להגיב מתוך לחץ, ולכן לאחר השיעור פניתי אל החונך שלי – מורה ותיק ומנוסה, אדם שפגש כבר לא מעט סערות כאלו בעצמו.

במקום להציע פתרונות מהירים או לנזוף, הוא הקשיב. באמת הקשיב. ואז שאל אותי שאלות שהובילו אותי לחשוב אחרת:
“איך הרגשת כשהוא התפרץ?
מה לדעתך גרם לו להתנהג כך?
ואיך היית רוצה לפעול בפעם הבאה?”

7

השיחה הזו הפכה עבורי לשיעור חשוב לא פחות מהשיעור באולם. יחד ניתחנו את הסיטואציה, חיפשנו אפשרויות תגובה שונות, ודיברנו על חשיבות ההכלה והאמפתיה – לא רק כלפי התלמיד, אלא גם כלפי עצמי כמורה בתחילת הדרך.

הוא עודד אותי לגשת אל התלמיד דווקא בזמן רגוע יותר, לנסות להבין מאיפה נבע הכאב, לשאול, להקשיב, ולא למהר לשפוט. ההכוונה הזו פקחה את עיניי – לא רק למה שקרה, אלא גם לדרך שבה אני מתמודד עם מצבים מאתגרים, וליכולת שלי לצמוח מתוכם.

מאותו יום, נשארה איתי תחושה חזקה: שיש לי על מי להישען. שהדרך החינוכית שאני מנסה לסלול – גם אם היא עדיין לא ברורה עד סופה – היא בטוחה יותר כשיש מי שמאמין בי.

ובאמת, לא מזמן שבתי להכין שיעור דומה, ופתאום עלה בי אותו זיכרון. נזכרתי כמה חשובה הייתה התמיכה שקיבלתי, כמה מקום יש לליווי אמפתי, וכמה אנחנו – גם כמורים – צריכים את זה לא פחות מהתלמידים.

היום אני מבין שהוראה איננה רק עניין של תוכן, אלא של קשר. של ראייה. של אמונה. וכאשר מישהו בוחר לראות אותי באמת – אני מצליח לראות גם את עצמי, ולבחור לפעול ממקום של הבנה, חמלה וביטחון.

כי בכל אתגר חינוכי מסתתרת הזדמנות – ללמוד, לצמוח, ולהיות קצת יותר מי שאני שואף להיות.

עומר ברהום

8
“סטאז׳רים- הסיפורים שלא סופרו” by ofri arad - Illustrated by עפרי ארד ועומר ברהום  - Ourboox.com

כדור, כעס ושיחה שקטה: מגרש הלימוד האמיתי- עפרי ארד 

השיעור התחיל כמו כל שיעור אחר באולם הספורט. תלמידי כיתה ג’ הגיעו נרגשים, ואני חילקתי אותם לקבוצות למשחק עם כדור. הם אוהבים לרוץ, לקפוץ, ולשחק – והאולם התמלא בצחוק ובתנועה.

באמצע המשחק, שמתי לב שמשהו לא רגיל קורה. אבישג ונטע, שתיים מהתלמידות בכיתה, התחילו להתווכח. מהר מאוד הוויכוח הפך לדחיפות ולכעס – כל אחת חשבה שהכדור שייך לה.

ניגשתי אליהן מיד. דיברתי בקול שקט ורגוע, בלי לצעוק. ביקשתי מהן לעצור, וניסיתי להבין מה קרה. הושבתי את שתיהן על הספסל, כדי שירגעו ויקבלו קצת זמן לחשוב.

אחרי כמה דקות דיברתי עם כל אחת מהן בנפרד. כל אחת סיפרה איך היא הרגישה – מתוסכלת, כועסת, ואפילו קצת פגועה. הן לא באמת רצו לריב, רק הרגישו שלא הקשיבו להן.

הזמנתי את המחנכת שלהן, וישבנו שלושתנו לשיחה קצרה. הסברתי להן שבמשחק, כמו בחיים, הכי חשוב זה לשתף פעולה ולהקשיב. לפעמים אפשר להתבלבל או לכעוס – וזה בסדר – אבל חשוב לדעת לעצור, לדבר, ולפתור את הבעיה בדרך נעימה.

בסוף השיעור הן כבר חייכו זו אל זו. הן אפילו הסכימו לשחק יחד שוב.

מכל השיעורים שאנחנו לומדים באולם הספורט – ריצה, קפיצה, זריקה – דווקא השיעורים על חברות, הקשבה וסבלנות הם הכי חשובים.

10
“סטאז׳רים- הסיפורים שלא סופרו” by ofri arad - Illustrated by עפרי ארד ועומר ברהום  - Ourboox.com

מי שייך לרחבה?- עפרי ארד 

הפסקות בבית הספר היסודי שלנו, הרחבה הגדולה ליד אולם הספורט תמיד מלאה בתנועה – ילדים משחקים, קופצים, רצים וצוחקים. כל יום מוקדש לשכבה אחרת, כדי שכולם יוכלו ליהנות מהמרחב בצורה מסודרת והוגנת.

היה זה יום חמישי בבוקר. הרחבה הייתה שייכת לילדי כיתה ג’. הם שיחקו יחד בכדור, תפסו מחבואים, והתלהבו כמו שרק ילדים בגיל הזה יודעים. עברתי ליד כדי לראות שהכול מתנהל כמו שצריך.

אבל אז, פתאום, הגיעו כמה תלמידים מכיתה ד’. הם נכנסו לרחבה ברעש, התחילו לרוץ ולשחק שם בעצמם, והילדים מכיתה ג’ – שנבהלו מעט – עזבו את המקום. ראיתי את זה מהצד, והתקרבתי מיד.

לא צעקתי. דיברתי בטון רגוע וברור, כמו שאני מדבר תמיד.

פניתי לילדים הגדולים:
“אני יודע שאתם רוצים לשחק, וזה בסדר גמור,” אמרתי, “אבל היום הרחבה הזו שייכת לכיתה ג’. זה היום שלהם – בדיוק כמו שיש ימים שאתם משחקים כאן לבד.”

הם הסתכלו עליי, קצת מופתעים. המשכתי לדבר איתם בשקט:
“זה שאתם גדולים מהם לא אומר שאתם יכולים להשתלט על המקום. תחשבו איך אתם הייתם מרגישים אם מישהו יותר גדול מכם היה מעיף אתכם מהמשחק.”

הייתה שתיקה קצרה. ואז אחד מהם אמר בשקט, “לא נעים…”
“נכון,” עניתי, “ולכן זה חשוב שנכבד גם ילדים צעירים מאיתנו. חוזק אמיתי לא נמדד בכמה מהר אתה רץ או כמה חזק אתה זורק – אלא בכמה אתה מתחשב.”

הם הנהנו, ובחרו ללכת לשחק במקום אחר.

בסופו של דבר, הילדים מכיתה ג’ חזרו לשחק בשמחה, וההפסקה נמשכה כמו שצריך – עם חיוך.

12
“סטאז׳רים- הסיפורים שלא סופרו” by ofri arad - Illustrated by עפרי ארד ועומר ברהום  - Ourboox.com

תלמידים בשולי הכיתה: סיפור על שינוי גישה- עומר ברהום 

בכיתה ט’3 הייתה לי בעיה חוזרת: בכל שיעור חינוך גופני, קבוצה מסוימת של תלמידים פשוט לא השתתפה. הם עמדו בצד, צחקו ביניהם, השתמשו בטלפונים, והעבירו את הזמן בביטול מוחלט של כל מה שקורה סביבם.

ניסיתי לגשת אליהם, לדבר, אפילו להעניש – אבל כלום לא זז. כשהשאר שיחקו כדורסל, הם צחקו עליהם. כשעשינו תרגילי כושר, הם ישבו על הדשא והעירו הערות.

לאחר שיחה עם רכזת השכבה, הבנתי שהם מרגישים חוסר שייכות – גם בבית, גם בבית הספר. החלטתי לשנות גישה.

במקום לאלץ אותם להיכנס לפעילויות הרגילות, נתתי להם להוביל פעילות משלהם – הם תכננו תחנת אתגר פיזית לכל הכיתה. בהתחלה הם הרימו גבה, אבל כששאר הילדים התלהבו מהמשימות שהכינו – קרה קסם.

בפעם הראשונה הם הרגישו משמעותיים. פתאום הם כבר לא היו בשוליים – הם היו חלק. מאז, המשמעת השתפרה פלאים.

14
“סטאז׳רים- הסיפורים שלא סופרו” by ofri arad - Illustrated by עפרי ארד ועומר ברהום  - Ourboox.com

חטיבה: הסיפור על ה”מגניבים” מאחור- עומר ברהום 

בכיתה ט׳1 היה לי תמיד את אותו אתגר: החבר׳ה שיושבים מאחור. אלה שתמיד לוחשים, צוחקים, מעירים הערות בזמן שאני מסביר, ובעיקר – משדרים באווירה של ״אנחנו מעל זה״.

באחד השיעורים, בזמן שעשינו תרגול בכדורסל, הם פשוט עמדו בצד, נשענים על הקיר, צוחקים על מי שמנסה. כל פעם שניסיתי לגשת אליהם, הם הרימו גבה: ״מה, המורה, מה אכפת לך? אנחנו לא מפריעים…״

אבל זה כן הפריע – כי זה שידר לשאר הכיתה שאפשר לזלזל.

המורה החונך שלי אמר לי אז: “אל תנסה לשבור את הקבוצה הזאת חזיתית. תפצל אותה.”

לשיעור הבא חילקתי את הכיתה לקבוצות קטנות מעורבות, כך שכל אחד מה״מגניבים״ היה חייב להוביל משהו: קליעה, חימום, אפילו לספור נקודות. פתאום הם קיבלו תפקיד. הם כבר לא יכלו לעמוד מהצד – הם היו חלק מהמשחק.

תוך כמה שיעורים, הדינמיקה השתנתה. לא כי ״ניצחתי״ אותם – אלא כי פירקתי את החבורה המאיימת ובניתי משהו חדש.

16
“סטאז׳רים- הסיפורים שלא סופרו” by ofri arad - Illustrated by עפרי ארד ועומר ברהום  - Ourboox.com

יסודי: הסיפור על הילד שתמיד בורח- עפרי ארד 

בכיתה ב׳ היה לי תלמיד בשם אופיר, שתמיד, אבל תמיד, באמצע השיעור – היה מחליט שהוא בורח.

לא משנה אם זה היה בזמן משחק, חימום, או אפילו כשהוא היה בתור בקבוצת שליחים – ברגע אחד היה לו משעמם, והוא היה מתחיל לרוץ לצד השני של המגרש, מטפס על המתקנים, או פשוט משתולל.

ניסיתי לרוץ אחריו, לצעוק, להחזיר אותו בכוח – וזה רק גרם לו לצחוק עוד יותר. הילדים התחילו לחכות לרגע הזה, לראות מתי אופיר “יעשה את הקטע שלו”.

שיתפתי בזה את היועצת, והיא הציעה לי לחשוב איפה אני כן יכול לתת לו מקום לפרוק אנרגיה בצורה חיובית.

לשיעור הבא ביקשתי מאופיר להיות ״המורה הקטן״: הוא הוביל תרגיל ריצה קטן, נתן סימן הפעלה לשאר הילדים, ואפילו החזיק את המשרוקית שלי. ברגע שנתתי לו תפקיד – הוא הרגיש חשוב, ולא היה לו צורך לברוח.

זה לא פתר הכול מיד, אבל ראיתי ניצוץ אחר בעיניים שלו. למדתי אז שדווקא הילדים הכי שובבים הם אלה שצריך לדעת לרתום, לא לרסן.

18
“סטאז׳רים- הסיפורים שלא סופרו” by ofri arad - Illustrated by עפרי ארד ועומר ברהום  - Ourboox.com

המשחק שבו כולם קלעו- עומר ברהום 

בכיתה ז׳4 הייתה לי תמיד בעיה קבועה: במשחקי כדורסל, אותם שלושה תלמידים חזקים השתלטו על הכדור, שיחקו ביניהם, לא מסרו – והשאר עמדו בצד, כמעט לא נגעו בכדור כל השיעור.

באחד השיעורים, החלטתי לשבור את הדפוס הזה. חילקתי את הכיתה לקבוצות קטנות של שלושה, ושיחקנו משחקים קצרים של “כולם חייבים לקלוע” – כלומר, כל חבר בקבוצה היה חייב לקלוע לפחות סל אחד כדי שהקבוצה תנצח. לא מספיק שהכוכב של הקבוצה קולע הכול – הם היו חייבים לשתף פעולה, למסור, להרים את החלשים, ולעבוד כצוות.

בהתחלה ראיתי פרצופים עקומים. חלק מהכוכבים התבאסו, חלק מהשקטים התביישו. אבל לאט לאט התחילו לצאת מהם ניצוצות. ילד שבדרך כלל לא זורק, פתאום העז לנסות ושמח מזה.

בסוף השיעור, אחת הקבוצות המפתיעות – שהייתה מורכבת דווקא מהפחות חזקים ניצחה. ראיתי את החיוך על הפנים שלהם, ואת הדרך שבה שאר הכיתה מחאה להם כפיים.

זה היה הרגע שבו הבנתי שכשאתה משנה את כללי המשחק – אתה משנה את כללי ההזדמנות. ודווקא דרך החוקים הקטנים האלה, אפשר לבנות ביטחון, שייכות, וגם חוויות הצלחה אמיתיות.

20
This free e-book was created with
Ourboox.com

Create your own amazing e-book!
It's simple and free.

Start now

Ad Remove Ads [X]
Skip to content