עננקי והריח האבוד

בוקר אחד, כשקם עננקי,
הרגיש שמשהו… לא בדיוק.
הוא ריחרח כאן, ריחרח שם,
אבל הריח – איננו, נעלם!

הציץ בכרית, בדק בשמיכה,
גם בתוך הכובע – ולא מצא ריחה.
עיניו נפערו, ליבו קצת דפק…
“איפה הריח שלי? הוא נעלם!

עננקי ישב לו, מבולבל קצת בלב,
בלי הריח – הוא הרגיש קצת כואב.
הביט מהחלון, נשף נשיפה…
ופתאום – בריזה קלה, נעימה.

הרוח נכנסה, עשתה סיבוב קל,
ונשאה איתה ריח… דק, מתפתל.
“זה מוכר לי!” לחש בשמחה,
וקפץ מהמיטה כמו רוח רוחה.

עננקי עמד מול הדלת פתוחה,
והריח ברח… כמו טיפה ברוח.
“אם הריח שלי עף – אז אני אחריו!
לא אשב פה לבד, לא אשאר עצוב.”

הוא לקח נשימה, נשף בלחיים,
ועשה צעד ראשון – אל בין העצים.
אולי שם, בשבילים, בין שיח לפרח –
מסתתר לו בשקט… הריח.

הדרך הובילה לנהר בוהק,
עם קצף לבן וריח מרתק.
ובתוך המים, צף ומנופף –
צחצוחון הקטן, עם חיוך מתפנק.

“מחפש ריח?” שאל בשיר,
“קפוץ לבועה ותסתובב באוויר!”
עננקי ניסה, קפץ והתגלגל –
אבל הריח שלו… לא חזר בכלל.

הוא הלך בין העצים, טיפס בגבעה,
ופתאום – וואו! גינה צבעונית ונפלאה.
פרחים מכל סוג, ריח בכל כיוון,
ובאמצע – גברת שושנה, כמו ציור של בלון.

“שלום, ילד ריחני, מה אתה מחפש?”
“את הריח שלי! נעלם… בלי שום סיבה ממש.”
“נסה להריח את פרח הזרזיף!”
אבל כל הריחות התבלבלו לו… בפִּיף!

עננקי הלך, הראש קצת שמוט,
והלב בתוכו… התכווץ והתכווץ.
הציפורים נעלמו, הרוח שככה,
וגם הריח – כמו חלום, התרחק בשקט ככה.

**”אולי הריח עזב לתמיד?”
הוא חשב בעצב, עם דמעה על הלחי.
היער סביבו – כל כך שקט,
אפילו העלים לא לחששו כרגיל ברקע.

הוא התיישב על סלע, חיבק את הברכיים,
ולחש: “אני כבר לא יודע לאן הולכים הריחיים…”

הוא ישב בשקט, בלי לומר מילה,
כשלפתע – בריזה חלפה בין גבעה לגבעה.
היא נשאה איתה משהו… רמז קטן,
ריח מוכר, חמים ונאמן.

עננקי הרים את הראש מהר,
העיניים נצצו – הוא הרגיש את הקשר!
“זה הוא! זה הריח שלי!” הוא קרא בקול,
וקפץ מהסלע – רץ אחריו כמו זול.

בין שני עצים, ליד שיח נמוך,
ריחף ענן קטן בצבע אפר רך ומתוח.
הוא נראה עייף, עם עיניים רטובות,
ולפעמים פלט אנחות עצובות.

עננקי התקרב ולחש: “זה אתה?
הריח שלי… באמת זה קרה?”
הענן הניד ראש, בקול קצת כבוי:
“ברחתי… כי חשבתי שנמאס לך – פשוט לא אכפת ליָ.”

**”אבל… אני חיפשתי אותך בכל הדרכים!”
אמר עננקי, עם עיניים נוצצות ודברים אמיתיים.
“אני אוהב אותך בדיוק כמו שאתה –
אתה חלק ממני, אתה הנשימה!”

“ריח יקר, אני באמת לא ידעתי,
שאתה הרגשת לבד… ונשכחת ממני.”
עננקי התקרב, והושיט יד,
והריח הקטן קצת רעד…

“חשבתי שאתה לא צריך אותי עוד,
ששכחת כמה אנחנו יחד – מיוחדים מאוד.”
“מה פתאום!” צחק עננקי בקול,
“בלעדיך – אני מרגיש פחות מכל!”

הריח נצנץ, טיפונת חייך,
ולב עננקי… פתאום התחייך.

הריח חייך, רך ומתוק,
ולעננקי נתן חיבוק.
הם הסתובבו יחד, צחקו בקול,
וכמו קסם – שב הריח למקומו המקוּל.

“מעכשיו,” הבטיח עננקי בשקט,
“אתייחס אליך תמיד – ברצינות ובחמֵקֶת.”
הריח נצנץ כמו ענן של אור,
והלב של עננקי היה כולו סיפור.

יחד חזרו הם בדרך הישנה,
עננקי והריח – כמו משפחה קטנה.
היער שר להם שיר חרישי,
והשמש חייכה להם בין עלי הכפיש.

“הבית מחכה לנו!” קרא עננקי בשמחה,
והריח ריחרח את הרוח ברכה.
הם צעדו בצחוק, ברגל קלה,
בדרך שמובילה – ישר אל התקווה.

כשהגיעו הביתה, חיכו חברים,
עם בלונים, עוגה, ושירים על ריחות נעימים.
“ברוך שובך, עננקי היקר!”
קראו כולם – בכל פינה ועבר.

עננקי חייך, הריח נצנץ,
הלב שלו רקד, הגוף קיפץ.
“לעולם לא אאבד אותך שוב, חבר,”
אמר לענן – וניפחו בלון באוויר.