הגיבורים של הגן

בגן שמח וצבעוני, בין עצים ירוקים ופרחים
יש נדנדות שמתנדנדות ברוח, מגלשה ארוכה וארגז חול זהוב
בכל בוקר מגיעים לגן שני גיבורי־על סופר־אוריה וסופר־עקיבא

הם לא לובשים גלימה, ולא עפים בשמיים

אבל יש להם לב אמיץ כמו דרקון

וכוח מיוחד להקשיב, להבין, ולדבר מהלב.

בוקר אחד בגן, השמש חייכה בשמיים,
והציפורים שרות על הגדר.
בפינת ההרכבה, עקיבא בונה טירה נהדרת ממגנטים
עם מגדל סגול, שער ירוק וחלונות יפים.
הוא בונה בשקט ובנעימות.

פתאום ניצן עוברת ליד הטירה,
ולא שמה לב דורכת על המגנטים.
הטירה נופלת.
הלב של עקיבא מתכווץ. אש נדלקת לו בלב.
הוא קם כועס מאוד, דוחף את ניצן,
וצועק: “תתרחקי ממני! למה הרסת לי?!”

ניצן מתחילה לבכות – היא בכלל לא התכוונה.
ועקיבא?
בלב יש עדיין אש…
אבל גם קצת עצב.

השמש עמדה גבוה בשמים, והילדים יצאו לחצר. אוריה טיפסה על האופניים החדשים, והרוח ליטפה את פניה כשהיא שעטה קדימה מהירה וקלה, כמו צבי ביער

פתאום מתן הגיע, חטף לה את האופניים ונסע, מבלי לומר מילה.
הלב של אוריה התכווץ. זה היה עצוב מאוד.
היא לא ידעה מה לומר, אז רק חשבה בלב:
“אולי… בפעם הבאה אני אצליח להגיד משהו.”

בסוף היום בגן, סופר־אוריה וסופר־עקיבא ישבו על הספה.
עקיבא סיפר לאוריה מה קרה לו בפינת ההרכבה, ואוריה שיתפה את עקיבא במה שקרה לה בחצר.
הם חשבו יחד: מה היינו יכולים לעשות אחרת?
לפעמים כשקשה שותקים, ולפעמים פשוט מתפוצצים.
אבל אולי יש דרך אחרת? אולי אפשר לבחור פתרון אחר?

וככה נולד לו כוח חדש – כוח־הדיבור מהלב!
הלב של אוריה חייך. היא הרגישה שהיא מוכנה ליום חדש בגן.

למחרת כשניצן נכנסה לפינת ההרכבה, עקיבא נזכר בכוח החדש שהוא ואוריה המציאו אתמול.
הוא הרים את עיניו, נשם עמוק, ואמר בעדינות:
“ניצן, אני מאוד אוהב לבנות. אפשר שתיתני לי קצת מרחב אישי? אני לא רוצה שיקרה מה שקרה אתמול…”

ניצן הנהנה והבינה.
היא שיחקה קצת יותר בצד, ועקיבא הצליח לבנות את הטירה שלו בשקט ובשמחה.

ובאותו יום, בחצר, אוריה רצתה לרכב על האופניים.
הלב שלה דפק חזק, אבל היא חששה – אולי מתן שוב יחטוף לה אותם.
היא עמדה ליד האופניים, הסתכלה עליהם, אבל לא העזה לגעת.
כל כך רצתה לרכב… אבל הפחד עצר אותה.

ואז היא נזכרה – בכוח־הדיבור מהלב.
היא נשמה עמוק, ניגשה אל מתן ואמרה בעדינות:
“מתן, אני אוהבת לרכב על האופניים… אבל זה עושה לי עצוב כשמישהו חוטף לי אותם.

אם אתה רוצה לשחק – אולי תגיד לי קודם?”

מתן הנהן. “סליחה על אתמול,” לחש.
“אפשר עכשיו?”
“בטח!” חייכה אוריה.

מאותו רגע הם הפכו לצוות רכבו יחד, צחקו, והמציאו מסלול מירוץ עם שלטים ותחנות.
הלב של אוריה התמלא גאווה. היא הרגישה אמיצה  כי הצליחה לבחור לדבר מהלב.

ומאז, בגן שמח וצבעוני,
כשמשהו לא נעים לא בולעים ולא צועקים.
במקום זה מדברים.
מהלב.
בשקט, בעדינות, מתוך הקשבה.