פרק א’ – התחלה

לפני שנים רבות.. טוב, שנים רבות זה הרבה זמן. הייתה תופעה שאנשים לא יהודים היו מנסים לעזור לילדים יהודים כדי להבריח אותם למקום טוב יותר.

הילדים פחדו לעזוב את המשפחה. היו הורים שפחדו לקחת את הילדים למחנות ריכוז, אז הם עזבו אותם ברכבת המובילה למקום שבו הילדים היו בטוחים.

אבל ההורים של דן לא עזבו אותו לאנשים הזרים, הם פחדו ממשהו רע שיקרה לו ולכן לא עזבו אותו לנסוע. אחרי כמה שנים נתנו להם עוד פעם תפוח אדמה ועשר טיפות מים קטנות וזית קטן.

ההורים הצטערו שלא שלחו את דן לרכבת שכבר מזמן עברה ארץ. הם בטח מקבלים שם טופי מתי שהם טובים וסוכריות וכריך עם דברים טובים, אבל הם לא ידעו שהם סבלו יותר. הם נפרדו מההורים ומהאחים שלהם ונשארו עם נאצים.

והם לעולם לא יראו את ההורים שלהם. גם תינוקות הם רצחו וגברים ונשים ואנשים שניסו לברוח מתו. ביום אחד נתנו לדן עוד 2 תפוחי אדמה, לדן נמאס והוא רצה לברוח. ההורים שלו לא הסכימו אבל הילד ברח בלילה.

.וההורים שלו כמעט נרצחו אבל החזירו אותו ועונשו היה מוות, אבל ההורים והוא הספיקו לברוח.

הפעם האימא הייתה בהריון לילדה. היה להם קשה אבל דחפו אותם בחזרה למחנות.

פרק ב’ – נמאס

הילד התעצבן מזה שבכל פעם שהמשפחה ניסתה לברוח הם נתפסו. אבל עברו חודשים והילדה נולדה והיה קשה לכול המשפחות בעיקר לאלה ששלחו אותם ברכבת הם סבלו והתחננו לרחמים עליהם ועל המשפחות שלהם.

הילדה נולדה וקראו לה לאה. ללאה היו לחיים ורודות, שיער קצר מאוד בצבע כתום ג’ינג’י והיא אהבה לחייך לכל מי שדיבר אליה. דן הרגיש קנאה כלפי אחותו לאה. ההורים אמרו לו שהוא הילד הגדול, והוא כבר בן 5 ושהוא יודע שכולם נמצאים בתקופה מאוד קשה. לאה כל כך קטנה ולכן היא לא מבינה שאנו בתקופה קשה ולכן היא מחייכת.

דן לא קיבל את ההסבר של ההורים אבל עשה את עצמו כאילו קיבל את ההסבר. הוא לא אהב את הבכי של לאה בלילות ואת זה שכל הזמן מחבקים אותה ודואגים לה ולמרות התקופה הקשה משחקים איתה ודואגים לה.

אפשר לומר שנמאס לדן מכל האהבה שנותנים ללאה. יום אחד הוא אמר להורים: “הלוואי שלאה לא הייתה נולדת” ו”הלוואי שלא היינו בתקופה הקשה הזו”. אחר התחיל לבכות.

פרק ג’ – להכיר חברים

הילדים שהיו יחד איתם במבנה התחילו להתאסף סביב דן ולשאול: “הכל בסדר?!” ודן ראה שסביב לאה כמעט ולא מתאספים ולו נותנים הרבה יותר תשומת לב.

החברים נתנו לדן יד וביחד יצאו מהמחנה ופתאום ראו שהשערים נפתחים ונגמרה המלחמה הקשה. אז בעצם דן הבין שהוא שיחק הרבה עם החברים וכך עברו שנתיים משנת 1943 ועד 1945 ולאה הייתה כבר בת שנתיים ודן היה בן שבע.

דן התחיל ללמוד בביה”ס בארץ ישראל יחד עם החברים מהמחנה.

ביום הראשון ללימודים, ההורים ולאה באו לביה”ס והיו בו מתנפחים ודוכני אוכל טעימים.

כשדן ולאה גדלו והיו מבוגרים, הם סיפרו לנכדים את סיפור השואה, המחנות והחברים ואיך הזמן עבר במהר בזכות החברים – אך הנכדים לא הצליחו להאמין, יום אחרי יום.

הסוף!!!