יומן מסע אורן אוסטר

יצאתי מביתי שברובע היהודי ברומא עם לב דופק וחפץ קטן שנתנה לי אשתי למזל טוב.
הדרך לנמל אוסטיה הייתה מלאה רעש של עגלות ואנשים, אבל אני חשבתי רק על ירושלים.
כשהפלגנו, הרוח הקרה והריח המלוח של הים ליוו אותנו כל היום. בלילה ישבתי על הסיפון
עם עוד יהודים מהגולה, אמרנו תהילים ושוחחנו על הבית שהשארנו מאחור. הים היה סוער
לפעמים, המים הכו בקורות הספינה, אבל ידעתי שהכול שווה בשביל להגיע למקדש. כשסוף
סוף הגענו לקיסריה, ירדתי אל הנמל הרומי ההומה, ומשם יצאתי בשיירה שעלתה לירושלים
דרך הגבעות. יותר ויותר עולי רגל הצטרפו אלינו, מכל ארצות הסביבה, עם סליהם,
בהמותיהם ושירתם. הדרך הייתה קשה אבל מלאה שמחה. כשראיתי לראשונה את ירושלים
מרחוק עמדתי בלי לנשום. הבתים הבהירים, האנשים הרבים, ריח הלחם הנאפה והקטורת
שהתפשט באוויר יצרו תחושה שלא חוויתי מעולם. בערב טבלתי במקווה והתארחתי אצל בני
משפחה בעיר. בבוקר עליתי עם כולם להר הבית. עמדתי בין ההמונים וראיתי את הכהנים
לבושי הבד הלבן עובדים ליד המזבח. שמעתי את הלויים שרים בקול חזק שקשה לתאר.
הבאתי את קרבן הפסח וחשתי שאני חלק ממשהו גדול ממני. בלילה אכלנו מצה ומרור יחד
עם עוד עולים, ודיברנו על הדרך שעברנו. הרגשתי קרוב לכל אחד מהם כאילו הכרתי אותם
שנים. בבוקר יצאתי לדרך חזרה. ההליכה בהר הרגישה קלה יותר, כאילו ירושלים נשארה
בתוכי. ידעתי שאחזור לרומא, אבל גם ידעתי שאשמור את הזיכרון הזה כל חיי.