נחבא את הכלים

גַּיְא הִגִּיעַ לַכִּתָּה. כֻּלָּם כְּבָר יָשְׁבוּ וְצִפּוּ לַמּוֹרָה. הַמּוֹרָה נִכְנְסָה וּבִקְּשָׁה לְהוֹצִיא אֶת הַמַּחְבָּרוֹת וּבָדְקָה אֶת שִׁעוּרֵי הַבַּיִת. “הַשִּׁעוּרִים הָיוּ מְאֹד קַלִּים” הִרְהֵר גַּיְא בְּלִבּוֹ. “אִמָּא לֹא הָיְתָה צְרִיכָה הַפַּעַם לַעֲזֹר לִי”.

“מִי מוּכָן לִקְרֹא אֶת הַשִּׁעוּרִים?” נִשְׁמַע קוֹלָהּ שֶׁל הַמּוֹרָה רִינָה. “הַמּוֹרָה תִּשְׁאַל כְּמוֹ תָּמִיד אֶת שַׁחַר אוֹ עָמִית. וְדַוְקָא הַיּוֹם אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהֵבַנְתִּי וַאֲנִי יוֹדֵעַ לַעֲנוֹת” חָשַׁב גַּיְא בְּלִבּוֹ. לְאַט וּבְהַסְסָנוּת הֵרִים גַּיְא אֶת יָדוֹ. גַּיְא לֹא נוֹהֵג לְהַצְבִּיעַ, וְהַמּוֹרָה רִינָה הִתְפַּלְּאָה כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת אֶצְבָּעוֹ שֶׁל גַּיְא מוּרֶמֶת.

“גַּיְא, הַאִם אַתָּה רוֹצֶה לְהַסְבִּיר מָה פֵּרוּשׁ הַנִּיב נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים?” שָׁאֲלָה הַמּוֹרָה. “כֵּן, נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים הוּא מִישֶׁהוּ שֶׁמִּתְחַבֵּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ אוֹתוֹ, מִסְתַּתֵּר. נָכוֹן?” עָנָה גַּיְא. שַׁחַר הֵחֵלָּה לִצְחוֹק וְנוֹעָה שֶׁיָּשְׁבָה לְיַד גַּיְא כִּסְּתָה אֶת פִּיהָ שֶׁלֹּא יִרְאוּ אֶת הַחִיּוּךְ שֶׁהִסְתַּתֵּר לוֹ שָׁם מִתַּחַת לְכַף יָדָהּ.

“גַּיְא, אֵיךְ הִגַּעְתָּ לַפֵּרוּשׁ? הַאִם חִפַּשְׂתָּ בַּמִּלּוֹן?” שָׁאֲלָה הַמּוֹרָה אֶת גַּיְא. הִיא רָצְתָה לַעֲזֹר לוֹ. “בִּקַּשְׁתִּי זֹאת שׁוּב וְשׁוּב. נָכוֹן?” הוֹסִיפָה. גַּיְא נִרְאָה נָבוֹךְ אַךְ לְהַפְתַעֲתָה הוּא עָנָה: “הַמּוֹרָה, חִפַּשְׂתִּי בַּמִּלּוֹן וְאָז רָאִיתִי צִיּוּר שֶׁל יֶלֶד מִסְתַּתֵּר בְּתוֹךְ סִיר וּלְיַד הַיֶּלֶד הָיוּ עוֹד כְּלֵי מִטְבָּח. הֵבַנְתִּי שֶׁהוּא מִסְתַּתֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתוֹ. וְכָתַבְתִּי”. עָנָה גַּיְא בְּלַחַשׁ. “הַאִם קָרָאתָ אֶת הַפֵּרוּשׁ?” שָׁאֲלָה שׁוּב הַמּוֹרָה. “לֹא” עָנָה גַּיְא, “נֶעֱזַרְתִּי בָּרְמָזִים שֶׁל הַתְּמוּנָה כְּמוֹ שֶׁלִּמַּדְתְּ אוֹתָנוּ פַּעַם.” עָנָה.

הַכִּתָּה הִשְׁתַּתְּקָה, קוֹלוֹת הַצְּחוֹק כְּבָר נָדַמּוּ וְהַמּוֹרָה פָּנְתָה שׁוּב אַל גַּיְא וְאָמְרָה: “גַּיְא, אֲנִי מְאֹד שְׂמֵחָה שֶׁזָּכַרְתָּ אֶת מָה שֶׁלָּמַדְתָּ שֶׁחָשׁוּב לְחַפֵּשׂ רְמָזִים בַּתְּמוּנָה, אַךְ לֹא בִּמְקוֹם הַקְּרִיאָה. צָרִיךְ לִקְרֹא גַּם אֶת מָה שֶׁכָּתוּב וְרַק אָז מְקַבְּלִים אֶת הַפֵּרוּשׁ הַנָּכוֹן”. גַּיְא רָאָה שֶׁהַיְלָדִים מִתְבּוֹנְנִים בּוֹ וְהִרְכִין אֶת רֹאשׁוֹ. הוּא כְּבָר לֹא הִקְשִׁיב לְיֶתֶר דִּבְרֵי הַמּוֹרָה וְחִכָּה לְצִלְצוּל כְּדֵי לָצֵאת לְהַפְסָקָה.

כְּשֶׁחָזַר גַּיְא לְבֵיתוֹ, הוּא הִמְשִׁיךְ לִשְׁתֹּק וְלֹא עָנָה לְאִמּוֹ לְבִרְכַת הַשָּׁלוֹם שֶׁלָּהּ. הוּא נִכְנַס לַחֶדֶר וְהִתְיַשֵּׁב עַל הַמִּטָּה. אִמָּא הִגִּיעָה בִּמְהִירוּת. הִיא רָאֲתָה שֶׁבְּנָהּ עָצוּב וְנִסְּתָה לְהָבִין מָה קָרָה.

“אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהַצְבִּיעַ יוֹתֵר בַּשִּׁעוּרִים שֶׁל הַמּוֹרָה רִינָה וְלֹא רוֹצֶה לְהָכִין יוֹתֵר שִׁעוּרִים!” אָמַר בְּכַעַס. “מָה קָרָה?” שָׁאֲלָה אִמָּא “אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לְהָבִין אֶת הַנִּיבִים . “גַּיְא, מָה קָרָה?” שָׁאֲלָה שׁוּב אִמָּא. “הַאִם הַמּוֹרָה כָּעֲסָה עָלֶיךָ?” “לֹא, אֲבָל הַיְלָדִים צָחֲקוּ, בְּעִקָּר שַׁחַר. אֲפִלּוּ נָדָב שֶׁלֹּא מֵכִין אַף פַּעַם שִׁעוּרִים צָחַק עָלַי וְאָמַר לִי לְהִתְחַבֵּא בַּסִּיר”. אָמַר גַּיְא כְּשֶׁהוּא מְנַסֶּה לַחֲנֹק אֶת דִּמְעוֹתָיו כִּמְעַט לְלֹא הַצְלָחָה.

“אֵיזֶה מִן הַנִּיבִים בִּלְבֵּל אוֹתְךָ?” שָׁאֲלָה אִמָּא. גַּיְא הוֹצִיא אֶת הַמְחַבֶּרֶת וְהֶרְאָה לְאִמָּא אֶת הַצִּיּוּר שֶׁהֶעְתִּיק מֵהַמִּלּוֹן וְאֶת מָה שֶׁכָּתַב עַל נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים. אִמָּא רָאֲתָה אֶת הַצִּיּוּר וְהַהֶסְבֵּר וְנִסְּתָה לֹא לְחַיֵּךְ. “הַאִם גַּם קָרָאתָ אֶת מָה שֶׁכָּתוּב שָׁם?” שָׁאֲלָה אִמָּא. “לֹא, חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה כְּמוֹ בַּצִּיּוּר, הַמּוֹרָה כְּבָר הִסְבִּירָה לִי שֶׁצָּרִיךְ לִקְרֹא אֲבָל הַמִּלִּים הָיוּ מְסֻבָּכוֹת וְרָצִיתִי לְסַיֵּם מַהֵר אֶת הַשִּׁעוּרִים. לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁיֵּשׁ הֶבְדֵּל בֵּין הַצִּיּוּר לַהֶסְבֵּר”. אָמַר. “וּמַהוּ הַהֶסְבֵּר? הַאִם אַתָּה כְּבָר יוֹדֵעַ מָה פֵּרוּשׁ נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים?” שָׁאֲלָה אִמָּא. “לֹא כִּי אַחֲרֵי שֶׁצָּחֲקוּ עָלַי כְּבָר לֹא הִקְשַׁבְתִּי יוֹתֵר לַדְּבָרִים שֶׁל הַמּוֹרָה” אָמַר גַּיְא.

“פֵּרוּשׁ נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים הוּא צָנוּעַ וּבַיְשָׁן. אָדָם שֶׁבּוֹרֵחַ מֵהַכָּבוֹד. לָכֵן בְּצִיּוּרִים מַרְאִים מִישֶׁהוּ שֶׁמִּסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרִי סִירִים אוֹ בְּתוֹךְ הַסִּירִים. שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ הָיָה אִישׁ שֶׁנֶּחְבָּא אֶל הַכֵּלִים כְּשֶׁהִצִּיעוּ לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה. מִכָּאן לָקְחוּ אֶת הַנִּיב הַזֶּה”. אָמְרָה אִמָּא.

“אִמָּא, אֲנִי צָרִיךְ לְתַקֵּן אֶת מָה שֶׁכָּתַבְתִּי. אֲנִי כְּבָר יָכֹל לְהָכִין לְבַד אֶת הַשִּׁעוּרִים. וְיֵשׁ לִי גַּם לִבְדֹּק מָה פֵּרוּשׁ אִישׁ אֶשְׁכּוֹלוֹת. אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁזֶּה לֹא אִישׁ שֶׁמַּחֲזִיק אֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָבִים. נָכוֹן?” “אַתָּה צוֹדֵק גַּיְא, וַאֲנִי בְּטוּחָה שֶׁתִּמְצָא בַּמִּלּוֹן מָה פֵּרוּשׁ אִישׁ אֶשְׁכּוֹלוֹת וְלֹא תִּתְיַחֵס רַק לַצִּיּוּר. “אִמָּא, כְּבָר מָצָאתִי, זַהוּ אִישׁ מַשְׂכִּיל וּמֻכְשָׁר בִּתְחוּמִים רַבִּים, כָּמוֹךְ. נָכוֹן אִמָּא?” אִמָּא חִיְּכָה וְחִבְּקָה אֶת גַּיְא