החיים במנזר

מכתבי נפתח במילות פרידה. למרות שהמנזר שינה את חיי לחלוטין, לא הצלחתי למצוא בו את הדבר שאליו התכוונתי במציאת האני העצמי שלי. החיים במנזר קשים מנשוא, במיוחד לאדם עירוני כמותי. למרות ניסיונותיי להתחבר לצד הרוחני שבי, מצאתי את עצמי מהרהר על המקום ששייך לי כאן, יחד עם כל שאר הנזירים. שגרת העבודה מתישה, כל יום עליי לקום השכם בבוקר ובמהלך שלוש שעות ארוכות לבצע את העבודות המוטלות עליי. כשאנו מסיימים, מותשים ועייפים, אנחנו מתקבצים בשולחן אחד לקריאה שקטה יחדיו, וזה החלק האהוב עליי ביום. למרות כל חסרונות החיים כאן, עליי לציין שפה גיליתי לראשונה כי יש לי אהבה בלתי מוסברת לקריאה. לרוב בשעתיים האלו אני מסיים חלק נכבד מספר קודש כלשהו, אך היום לא הצלחתי להתרכז. המחשבות על העתיד הדהדו לי בראש. עד מתי אצטרך לחיות כאן? האם אני רוצה לבזבז את כל חיי בקריאה וביצוע מטלות, מנותק מהעולם? מה עם המשפחה שלי? האם בכלל אזכה להקים אחת כזאת? ומהר מאוד, חלפו להן השעות, הגיע כבר הזמן למנוחה, אך גם אז הראש לא נתן לי. קמתי עייף וחסר סבלנות, מהמחשבה על כך שהמנזר תוקע את חיי בנקודה אחת.

עברו כמה ימים מאז הפעם הראשונה שכתבתי ביומן, וכלום לא השתנה. אני עדיין צריך לנקות ולקצור את החציר, להתפלל ולהעתיק כתבי קודש.  הרבה פעמים יוצא לי להיזכר במהלך העבודות, איך שכשהייתי קטן, הייתי שוכב על הכביש שמוביל לחנייה בביתנו, בוהה בעננים, ומדמיין איך שכשאהיה גדול, אטייל בכל העולם ואגור בבית גדול עם המון משרתים. היום אני מבין שרציתי את זה בעיקר בגלל החסך שהיה לי בילדות. חייתי בחדר אחד עם עוד חמישה אחים, ישנתי על מזרון כחול ומרופט שהיה מונח על הרצפה, והפעם היחידה שקנו לי בגדים הייתה ביום הולדת שלי, בשאר הזמן הייתי לובש את הבגדים הישנים של האחים שלי. הבטחתי לעצמי שאני לא אעשה את זה לילדים שלי, שאני אהיה הורה יותר טוב מההורים שלי. ידעתי שאני אתן להם בית, אוכל ובגדים חדשים… כל מה שלי לא היה. היום אני כבר מבין שהחלום הזה מתרחק ממני. אין לי כסף משלי, עבודה, והמשפחה שעוד נותרה לי נמצאת בנתק מוחלט ממני מאז שהצטרפתי למנזר. רע לי פה. ואני צריך עזרה.

לפני זמן קצר שוחחתי עם אחד מהנזירים פה, אני עדיין לא כל כך בטוח מה שמו, אבל מבלי ששמתי לב דיברתי איתו כמעט על כל חיי בתור ילד קטן, וגם על ההווה, כאן במנזר. מסתבר שיש לנו המון במשותף. הוא נולד באותה עיר שבה גדלתי ומכיר את רוב חבריי לשעבר מהאזור שבו התגוררתי. משהו בו נורא הזכיר לי מישהו שידעתי שאני מכיר, אך לא יכולתי להיזכר מי בדיוק. לאחר מכן, כשקצרתי את החציר ועבדתי בעבודת האדמה, השתדלתי להיזכר מהיכן הוא היה מוכר לי. עם כמה שניסיתי להתרכז, לא הצלחתי. רציתי כבר לסיים עם כל העבודה ולחזור למנזר. השמש בחוץ קפחה והאוויר היה חנוק. כל נשימה דרשה מאמץ, אז הלכתי להתרענן ולשתות מעט מים. למזלי, אב המנזר הכניס אותי מוקדם מהרגיל, אך שלא לבטלה ומנוחה. הוא קרא לי אל חדר המיטות וסימן לי להתקרב אל המיטה שלי שנמצאת בפינה, על יד הקיר. אב המנזר טמן את ידו בתוך הכרית שהייתה מונחת על השמיכה והוציא מתוכה שטר כסף. הוא הביט בי בכעס וחיכה שאגיב. הייתי המום! לא הבנתי כיצד זה הגיע אליי, הוא לא היה שלי. עם כמה שניסיתי להסביר לו זאת, הוא עדיין היה בטוח במאת האחוזים שאני משקר, ועל כך התעצבן עוד יותר. לבסוף, הוא יידע אותי שהעונש על מעשה כזה הוא חמור, ומכיוון שזאת לא הפעם הראשונה שבה עברתי על חוקי המנזר, הייתה לי תחושה רעה לגבי מה שיקרה. הכסף הושלך על המיטה. האב יצא סוער מהחדר ואני נשארתי לעמוד שם, מבולבל מכל מה שקרה באותו רגע.

הימים האחרונים שעברו עליי מאז אותו המקרה, הקשו מאוד על התפקוד שלי.

אתמול, קמתי כהרגלי השכם בבוקר לעוד יום של עבודות, אך הפעם לא היה אף אחד לצידי. הייתי לבד בחדר, ולפתע, לפני שהספקתי להבין בכלל מה מתרחש, צץ אב המנזר והסתכל עליי בפנים חתומות. קמתי לכבודו, ומיד התחיל לדבר. אינני זוכר באילו מילים השתמש, אך לא אשכח את תחושת המחנק שהייתה לי בגרון. השתדלתי להקשיב לדבריו, אך פשוט לא יכולתי, רצו לי בראש כל כך הרבה מחשבות. בקצרה אספר, שדיבר עם מכריו והתייעץ איתם על מה עליו לעשות. כיוון שהם החליטו שהמעשה הנכון ביותר לעשות הוא לגרש אותי מהמנזר, היה מוטל עליי לעזוב עד לארוחה שלאחר עבודות השדה.

עזבתי, אך לא לפני שדיברתי עם חברי, שעד עכשיו לא ידעתי מה שמו. מיד לקח אותי בידי, והוביל אותי אל חדר הקריאה. הוא הושיט את ידו ופתח את הספר שהיה מונח על המדף העליון מצד ימין. מבלי לדבר, הוציא משם פתק והכניס אותו אל הכיס שלי. שנינו עזבנו את החדר, הוא לאיסוף החציר, ואני בדרכי אל העולם שבחוץ. רק היום אזרתי אומץ לפתוח את המכתב, ובו היה רשום:

חברי היקר,

כשתקרא את מכתבי, כנראה כבר לא תוכל לדבר איתי יותר.

עליי לגלות לך שאותו השטר שהיה מונח אצלך במיטה, הונח שם על ידי.

כששמעתי ממך על כך שקשה לך לחיות מרוב געגועים למשפחה שלך ולחייך הקודמים,

החלטתי שעליי לעזור לך, בתמורה לאיך שעזרת לי.

אולי אינך מזהה אותי, כי הייתי רק ילד קטן שהצלת את חייו, כשמצאת אותי עומד ברחוב ביום מושלג ומקבץ נדבות. 

לקחת אותי לביתך ומשפחתך טיפלה בי עד שלקחו אותי לבית האומנה הקהילתי.

בזכותך הצלחתי בחיי ויצאתי מהעוני שבו חייתי, לכן, אתה מוזמן לבוא ולהתגורר בינתיים בביתי עד שתמצא קורת גג אחרת.

בברכה, תומס.

עמדתי ברחוב דקות ארוכות וזכרונות על אותו יום שטפו אותי. דמעות זלגו מעיניי. בפעם הראשונה מזה זמן רב, הייתי מאושר.