המנזר

,שלום רב

שמי תיאופולוס ואני רוצה לספר לכם על אורח חיי כנזיר לאורך כל היום.

מאז שהצטרפתי למנזר שגרת יומי קביעה ומחזורית.

בכל בוקר בשעה מוקדמת אנו מתעוררים וביחד עם אב המנזר אנו שרים מזמורי הלל,

ומתפללים בהיכל התפילה המרכזי.

שגרת יומי:

• בשעה 3:00 לפנות בוקר תפילת שחרית
• בשעה 7:00 ארוחת בוקר
• במהלך היום עובדים וקוראים
• בשעה 17:00 תפילת ערב
• בשעה 19:00 ארוחת ערב.

מאחר ולפני כניסתי למנזר אבי לימד אותי את סודות החקלאות ועבודת האדמה ,

 אני שייך לקבוצת הנזירים האחראים על עבודות הגינון והגידול של צמחיית הפרי והנוי של גני המנזר.

מדי בוקר אני אוסף גידולי פרי אשר ניתנים לאכילה או לבישול ומעבירם לעובדי המטבח.
אני מנקש עשבים מסביב לצמחייה החיונית.

אני משקה את הצמחייה אם יש צורך גם זורע זרעי פירות חדשים לצמיחה חדשה של עצי פרי.

גם אם אנחנו חולים או חלשים עדיין נעבוד בעבודה מסוימת אך אב המנזר מתחשב במצבנו.

ישנם חוקים מאוד ברורים השומרים על ההגינות – אסור לנו לתת או לקבל משהו ממישהו

ללא קבלת רשות מאב המנזר .

אנו לובשים ברדס, גלימה, מנעלים, גרביים, חגורה וסכין .

אני מרגיש שייך במנזר זה ומרוצה שבחרתי בוחר חיים זה.

                                                             תיאופולוס

היציאה מהבית אל החיים החדשים:

שמי ת’יאופילוס ואני נזיר נוצרי יווני החי במנזר ביוון –  שם נולדתי ושם גם אמות.

פירוש שמי הוא – ידיד של אלוהים.

כשהגעתי לגיל הבגרות בחרתי לשנות את מסלול חיי ולבחור בחיי הנזירים המקודשים.

עבורי ועבור משפחתי להיות נזיר נוצרי אורתודוקסי הוא מעשה אבירי מקודש ומוערך מאוד על ידי רוב תושבי המדינה.

מספיק שאחד מבני המשפחה הופך לנזיר זה מקנה למשפחה כבוד גדול.

כשמחליטים לשנות את החיים הרגילים לחיי נזירות יש צורך להתחיל בשינויים רבים באורח החיים.

כל אחד יכול להיות נזיר אך חייב הוא לשמור על חוקי הנזירות האדוקים.

אני חי במנזר בשם סימונו פטרה המרהיב הנמצא על הר האתוס בסמוך לסלוניקי אשר ביוון. המנזר שלנו בנוי על צוק גבוה.

לעיתים ישנה אפשרות גם למבקרים שונים להיכנס אך לנשים הכניסה למנזר שלנו אסורה בהחלט.
המנזר שלנו נראה כמו טירה מוקפת חומה שנבנה בימי הביניים.
אני זוכר את היום האחרון לפני הפיכתי לנזיר.

בערב בילינו לילה שלם בחברת המשפחה והחברים שרנו שירים, רקדנו ריקודים, זהו אירוע חגיגי משמח.

 את המשפחה ואת החברים והשכנים שלי. ההצטרפות למנזר הוא צעד ומקור לגאווה ולכבוד רב.
אני זוכר שלאחר החגיגות שכבתי לישון וחשבתי מחשבות רבות. לא פשוט להיפרד מהחיים המוכרים לי.

גם המראה החיצוני שלי ישתנה.

יומי הראשון במנזר:
אני זוכר את יום זה באופן משמעותי ביותר. זהו היום הראשון של שארית חיי .

היום אשר בו הפכתי מאדם רגיל מן השורה לנזיר אדוק וקדוש העובד את עבודת הקודש.

אני זוכר שעם כניסתי למנזר המתין לי נזיר צעיר, הזקן שעל פניו עוד לא מילא את פניו.

הוכנסתי אל חדר האורחים הגדול והמרהיב של המנזר ושם הוגשה לי כוס קטנה מלאה בנוזל שקוף.

קרבתי את אפי אל הכוס והרחתי ריח מיוחד של המים הקדושים.
הנזיר הצעיר מבלי לדבר כמעט הוביל אותי במסדרון צר וארוך.

על הקירות היו פסלים רבים של ישו וציורים צבעוניים של סיפור לידתו ומותו.
במהלך ההליכה הצביע הנזיר על חדרי השירותים והמקלחות ובצד השני הראה לי את חדרי השינה.
הוא פתח דלת עץ כבדה ומאחוריה ראיתי תא צר ובו מיטת יחיד לידה שידה קטנה ועליה ספר התפילה ושרשרת הצלב.

נדירת נדרים:
• לא להחזיק רכוש פרטי, מעבר לחפצים אישיים מועטים: גלימה, ברדס, סכין, מחט, לוח כתיבה וכלי כתיבה.
• עלינו להשתתף בתורנויות בעבודות הביתיות של המנזר,

לעסוק בשעות היום בעבודות כפיים שונות ובשעות מסוימות לקרוא את כתבי הקודש.
• עלינו לחיות חיים צנועים מאוד, למשל, אנחנו מכינים בעצמנו את מאכלינו.
• חובתנו להתנתק ניתוק מלא מחיי העבר שלנו כלומר ממשפחתנו ומהמכרים שלנו.

עם כניסתי למיטה אני יותר פנוי למחשבות ואז אני חושב מיד על הוריי ,

 אני פוגש את אבי כאשר הוא עולה לרגל לתפילה בכנסיית המנזר אך את אמי איני פוגש אך מתעניין דרך אבי במצב בריאותה .

נשים אינן מורשות להיכנס אל המנזר ולכן איני פוגש את אמי.

אני מתפלל לשלומה ובטוח כי תפילותיי נענות וכי היא מרגישה טוב ומתגברת על געגועיה על ידי תחושות גאווה.
אני מאמין שהחיים המוקדשים לעבודת קודש הם המטרה האמיתית לקיומנו.

אני מרגיש שאני אדם פחות טרוד ויותר נינוח מאז הצטרפותי למנזר ,

אין בי את הצורך לדאוג ולחשוב על העתיד הכלכלי שלי ושל משפחתי.
כל יום אני חי בהווה של חיי ומתפלל להתעורר ליום המחרת ליום נוסף של עבודת האל.