מלחמת המחשבות

יומן מלחמה

1.2.14

החלטתי לכתוב את היומן הזה ממספר סיבות:

כחלק ממחלת הדיכאון ששורה עלי נצבע כל העולם בגונים אפורים, נשכחים הרגעים הטובים והמשמחים בעבר הקרוב והרחוק ומחשבות שליליות, נבואות שחורות ותחושות חוסר תקווה מחליפות אותן ומזינות את המצב המזיק.

לעתים מגיעים רגעי הרגשה טובה, הם יכולים להימשך כמה דקות, שעה, אפילו יום!, ברגעים אלו כל המצב הדכאוני הזה נראה כהזייה לא מוצלחת, אני לא מבין מה קרה לי ויודע שהנה! זה אני! אלה החיים!

הבעיה היא שהרגעים האלה מתחלפים בצורה לא טבעית ודרסטית לאותה תחושה שתוארה למעלה, כשמרגישים טוב התחושה היא שבקרוב זה יעבור, כאילו מדובר בניסיון נואש להחזיק משהו בלתי נראה וחסר נפח, מין נקודה כזו של איזון בתוך הגוף שפשוט אי אפשר לייצב, אני מנסה בכל זאת וזה מתסכל, אבל לפעמים המאבק הזה מתמשך והתחושה הרעה לא מגיעה לכדי התפרצות עד הגל הטוב הבא, אבל ברוב הפעמים אני מתמוטט וכאב עצום ובלתי מוסבר תוקף אותי, רק שאף אחד לא רואה את זה עלי, ולי אין שום דבר לעשות.

במצב טיפשי שכזה קשה לדעת מה קצב ההחלמה, שוכחים את כל ההרגשה הטובה והמחשבות המעוותות משתלטות על ההכרה זאת הסיבה שברצוני לשמור על מעקב ולזכור, לזכור את רגעי הנורמליות, כמו למשל הרגע הזה, שבת בערב, חזרתי מריצה ואחותי נכנסת ומחמיאה לי על מכתב שכתבתי, המחמאה נוגעת בי, אני מרגיש טוב אבל מחשבה ענקית סוחפת אותי – “אל תשמח, בקרוב תיפול שוב”, אולי זה נכון ואולי לא, אבל כרגע אני חי מדקה ולקה ולא חושב על העתיד.

הסיבה השניה היא שברגע זה ממש אני מרגיש ביטחון מלא בסיכויי ההחלמה שלי, זה יקח זמן יותר או פחות אבל אני אופטימי!, יותר אופטימי, אני בטוח בניצחון שלי בסוף הדרך ואני רוצה להילחם!.

הרבה פעמים חיפשתי סיפור החלמה שייתן לי השראה, כנראה שקיימים הרבה אבל בחיפוש באינטרנט מצאתי רק סיפורי זוועות, אולי בגלל שאני ככה עכשיו אני נותן תרגום שחור לכל דבר, אבל אולי לא, אז החלטתי שאם אין לי מה לקרוא אני אכתוב.

ואולי כדאי לי להתחיל בלנסות להבין מה קרה לי.

מה שטוב בלכתוב זה שיש עדויות בכתב, מצאתי משהו שכתבתי יומיים לפני שזה קרה:

5.12.2013

לא יכול לישון, כל מה שבא לי זה לישון, לישון או לעשן, פשוט מאוד לברוח.
גם שכבר בא לי לעשות משהו, אין לי לאן ללכת, פשוט אין, אין לי את מי לבקר, אין לי מה לעשות.

כנראה שיש שם בחוץ מה לעשות, בטוח שכן, אבל שום דבר לא תופס אותי, הכל כרוך בתהליכים שאני לא מוכן לעבור.

אני חייב להשתנות, לא טוב לי, אבל איך עושים את זה? מאיפה מתחילים?

יש לי חשש כבד להתייעץ עם אחרים ולבקש עזרה, כי אני חושש שכמוני כולם מדוכאים, שזה לא רק אני, שפשוט כולם מבועסים ולא מוצאים את עצמם ואם אני אפתח את הנושא כולם ישאבו פנימה לתוך דיכאון.

אני מרגיש שהפרדתי את עצמי מהעולם ושאפילו אני כבר לא מבין את עצמי ולא מבין מה אני רוצה, אני מבולבל וחושב על הכל בצורה כוללנית מדי.

חזרה ל1.2

כשראיתי את זה בהתחלה מאוד נבהלתי, חשבתי שזה אומר שזה לא קשור לכל מה שקרה, הדיכאון קפץ עלי כבר קודם, אני לא חולה מ”זה”, אני חולה מעצמי, זה גרם לי לחשוב שאני כבר טוטאל לוס, דפוק ואבוד לתמיד, אבל בטיפול לימדו אותי שככה זאת המחלה הזאת, היא הופכת את המחשבות שלי לשקרניות, שגויות וחשודות תמידית, למדתי איך לבדוק כל מחשבה, ללכוד אותה ולראות מה נכון ומה שגוי בה – אני חולה במחשבות והתרופה היא לתקן אותם, “אני טוטאל לוס דפוק ואבוד לתמיד” למשל, זאת מחשבה שבנויה על זה שאני קובע שאני יודע מה יהיה העתיד, ומוסיף חטא על פשע וקובע אותו רק על פי הרגשות שלי כרגע, האמת היא ש”אני דואג מהמצב שלי ומסיכויי ההחלמה, שעל פי כל אנשי המקצוע שנפגשתי איתם, הם גבוהים מאוד”.

מוזר אני יודע, אבל הדיכאון הוא מוזר, אני אספר לכם על זה.

אז כן הייתי בדיכאון גם לפני מה שקרה, חזרתי מחו”ל והייתי במין צומת החלטות כזה של מה לעשות ולקחתי את זה קצת קשה, במקום לקחת אחריות על החיים שלי ניסיתי לאבד שליטה ולתת לחיים לקחת אותי איתם, אבל במציאות נשארתי במקום, משותק מפחד ובלבול יותר יותר מיום ליום.

זה היה יום שישי רגיל, חשבתי שאני פשוט קצת תקוע, התעלמתי מזה שבימים שקדמו לו כבר הייתי קרוע מבפנים מרוב בלבול ואפילו כל השאכטות שעישנתי לא הרימו לי את המצב רוח – מאוחר יותר למדתי שככה זה הדיכאון, הוא מתגנב מאחוריך בשקט, ואומר לך, הכל בסדר, אל תספר, הם יחשבו שאתה דפוק.

אבל שום דבר שהכרתי לפני לא היה דומה לעוצמה של המכה שחטפתי ב7.12.13 – גם בערב הנורא הזה אלוהים השאיר לי קצת מזל ושלח איתי את עידו, נסענו למסיבה, בדרך הייתה אווירה לא רעה, היה לילה די קר.

אני צריך לעצור כאן, יותר מזה אני עוד פוחד לגעת, תחושה נוראית של אימה שמשתלטת עלי, אני חוזר למקום שאסור לי לחזור אליו, אני קרוב מדי וצריך להתרחק, אם אני אגע שם עכשיו אני אמות.

אבל זאת התקדמות ואני עוד אגע, זה כבר עבר והחלק מזה במוח יצטרך להבין את זה ולתת לי להמשיך הלאה, אבל הכל בבוא הזמן.

אני לא מומחה גדול בטקטיקות של לחימה, אבל אצלי בראש התגבשה תוכנית.

אני מדמה את המאבק שלי להרגיש טוב כקרב, כי ככה זה בחיים, חייבים לדמות אותם למשהו אחרת זה מופשט מדי, ככה אנחנו כולאים את החיים בכלא המילים עם מינימום נזק.

אני עדיין נמצא בעמדת נחיתות מול הטראומה, לתקוף אותה ישירות זאת סוג של התאבדות, אמנם גם במקרה של הפסד פיזית לא יקרה כלום, אבל זה יאריך את התהליך וישלח אותי לתקופה ארוכה של השגחה והתאוששות.

אבל יש מה לעשות, אני צריך לגרד אותה מהצדדים, לקלף אותה לאט לאט ולחשוף אותה, ואז להגיע לכפתור שמעיל את ההרגשה הרעה הזאת ולגרות אותו לאט לאט כמה שאני יכול עד שאני אלחץ עליו אלף פעמים והוא פשוט יתקלקל.

נשמע פשוט

אם בחיים דברים טובים מאבדים מהאפקט שלהם והופכים להיות סתמיים, אז זה בטח נכון גם לגבי דברים רעים.

היום זה יום טוב, אני רואה את האור בקצה המנהרה.

לפעמים המחשבה על חוסר המנוחה גורמת לחרדה מסוימת, אולי זה חשש מכניסה לשגרה, כבר התמודדתי עם תחושות כאלה בעבר, זו לא אותה הרגשה, זו הרגשה מוגזמת שמושפעת מהמצב שלי, כאילו אני עובר כל דבר בהקצנה עכשיו, פראנויה תמידית ושריר הלב שלי הוא כמו מיתר מתוח מדי שעומד להיקרע מכל פריטה פנימית או חיצונית.

אבל זה זמני, אני אחזור לפרופורציה.

המחשבות? הן עוד יעבדו בשבילי.

היום זה יום טוב.

נמאס לי לחכות שם בישיבה אז הלכתי לרקוד, אהבתי לרקוד ככה או ככה גם בלי ההשפעות למיניהן, צריך למצוא את הקצב הנכון שלך ואז אתה כבר שוכח את מה שמסביבך והתנועות של הגוף שלך פשוט נופלות במקום מעצמן, הרחבה הייתה קצת צפופה בשבילי אז זזתי קצת הצידה וראיתי חברים מהודו ובלי לשאול יותר מדי התיישבתי בקנטה שלהם, “רוצה לשתות?” יאללה, תמהיל הסמים המשיך להסתבך אבל זה לא משהו שלא עשיתי לפני, מהצחוק המוגזם שלי בתגובה לבדיחות קבועות במסיבות מהסוג הזה על כל מיני שבורים ש”לומדים הנדסת חשמל”, הבנתי שכנראה זה עלה, וכמו תמיד בלי לשים לב פתאום זה קורה, הצבעים יותר חדים, הבדיחות יותר מצחיקות, אני דלוק.

עברתי בין קנטות לרחבה וחזרה ובסופו של דבר חשתי צורך לעלות על איזה גבעה להסתכל על הכל מלמעלה, אנרגיות לא חסרו, רצתי למעלה ובלי להרגיש כבר ישבתי על צלע ההר צופה על המסיבה.

אין חופש בעולם כמו מסיבת טבע בישראל, חשבתי לעצמי, שום דבר לא יכול להשתוות לזה, אין בשום מקום כל כך הרבה אנשים ששמים זין על הכל בבת אחת, על המשטרה, על החוק, על המוסכמות, על הכל בעצם, שום דבר לא יכול להשתוות לזה, אין חופש כזה בעולם.

שמתי לב שלא הבאתי איתי מים והשמש מתחילה לעלות, זה בסדר, עוד מעט אני ארד, אני רק אעלה פה לראש ההר כדי לראות את הצד השני.

הגעתי למעלה והתיישבתי על אבן, ציפור קטנה ושחורה התיישבה לידי, הסדרתי את הנשימה והסתכלתי על המדבר, פשוט מדהים, יצירת המופת של הטבע בהתגלמותה, אני יכול לשבת פה שעות, אושר עילאי.

זה נראה כל כך מושלם שזאת יכלה בקלות להיות תמונה מסרט

זה נראה ממש כמו סרט, אי אפשר להבדיל.
.
.
.

שם משהו השתבש, פתאום הרגשתי צמא נוראי ודמעות החלו לרדת כמו נהרות, המציאות… מי אמר בעצם שכל זה אמיתי?, היה לי קושי נוראי לבלוע רוק ופחד שהלשון תרד למטה ותחנוק אותי, אני חייב להגיע למטה, זה בסדר, תגיע למטה ויהיה בסדר.

תרגע, תרגע, הכל בסדר, תתרכז בהליכה וזה יעבור, פשוט תלך, תגיע למים מהר, אני צמא לעזאזל כמה שאני צמא, לא זכרתי שהדרך הייתה כל כך ארוכה אבל היא נמשכה ונמשכה, כאילו אני הולך כבר שעות, ראיתי איזה בן אדם ורציתי לבקש ממנו מים אבל הרגשתי שאסור לי לדבר איתו, שאם אני אעשה את זה יקרה לי משהו נורא.

התחושה הזאת שאני לא במציאות לא עזבה אותי, היא נצמדה לי לעור וחנקה אותי, התקשיתי לנשום או שרק חשבתי ככה? לא הייתי בטוח, תחושה נוראית של טפלות שלא הכרתי התחילה לעטוף אותי, לא מצאתי אף אחד שאני מכיר, חיפשתי וחיפשתי אבל אף אחד לא היה מוכר.

הגעתי לקאנטה שלנו והיא הייתה ריקה, קודם כל שתיתי אבל זה לא העביר לי בכלל את התחושה של הצמא, המים עברו דרך הגרון שלי כאילו לשום מקום ולא הרגשתי שום שינוי בתחושה.
החלטתי לשבת שם ולחכות, הזמן לא רצה לעבור ואף אחד לא הגיע אבל העדפתי להישאר שם, אחרי זמן שהרגיש לי כמו נצח הגיעו כמה אנשים שהכרתי רק בפנים, חברים של חברים כאלה, טוב לפחות הם פה, לא רציתי לדבר איתם אלא אם כן זה יחמיר, זה בטח יעבור עוד רגע.

אתה לא אמור להרוס את האווירה במסיבות האלה, אנשים נכנסים בהם למצב מאוד רגיש ובדיוק בשביל זה הם קיימות, כדי לייצר להם את המקום המתאים, בגלל שחשבתי ככה לא רציתי להגיד שקרה לי משהו אבל לא ידעתי בעצם מה לעשות, את החברים שלי לא מצאתי ושום דבר לא השתפר.

המוזיקה עשתה לי רע, הרגשתי שאני לא יכול לשמוע את זה, כל מה שהסתכלתי עליו נראה לי הזוי, ניסיתי לעצום עיניים אבל זה רק החמיר, אחד החברה בא לשבת לידי ולדבר, אזרתי אומץ ואמרתי לו: “תקשיב, אני אוכל קצת סרט, תהיה איתי בבקשה”.

הוא ניסה להסיח את דעתי בטקטיקות המוגבלות שעמדו לרשותו “מה אתה אומר על המוזיקה” וכאלה, אבל אני רק נלחצתי יותר ויותר ואמרתי לו שאני לא יכול לענות ושאני מצטער על מה שאני עושה לו, אבל ביקשתי ממנו להמשיך לדבר איתי כי זה הדבר היחיד שמשאיר אותי במציאות, אני ממש מנתק קשר.

הוא המשיך לדבר איתי ואחרי רגע הגיעו עוד כמה אנשים ופתאום הוא דיבר איתם וצחק עד השמיים, הסתכלתי ובהלה גדולה תקפה אותי, איזה מטומטם אני, הוא דלוק בעצמו.

הבטתי מסביב וכל מי שניסיתי לדבר איתו היה דלוק, אני בא ומתחנן על החיים שלי והם בתגובה שנייה אחת איתי וברגע אחר כך במשהו אחר.

פתאום ראיתי שעומדים מסביבי כמה אנשים מתלחששים ומצביעים.

זה לא יכול להיות אמרתי לעצמי

אני מכיר את הסצנה הזאת

אני לא מאמין

אני לא מאמין שזה קרה לי

אני לא מאמין שאני זה “הבן אדם הזה”

אני לא מאמין שאני זה שמתפלפ.

כולם הסתכלו עלי, הסתכלתי על המכנסיים וראיתי כתם הולך ומתרחב, ניסיתי לעצור את זה אבל לא הייתה לי שום שליטה, גם לא ידעתי אם זה קורה באמת או לא.

באותו רגע קמתי וברחתי.

אחרי שוטטות חסרת אונים ארוכה ארוכה במעגלים הצלחתי לאתר את אחד ממארגני המסיבה ולהגיד לו מה קרה לי, חשבתי שאולי הוא ירגיש אחריות כלפי, הרי הוא מארגן מסיבות אסיד מחתרתיות, בטוח הוא יודע מה לעשות.

“בוא איתי אחי אתה תהיה בסדר”, התחלתי להירגע וחזרתי ואמרתי לו בבכי שתודה הוא עוזר לי ושאני מצטער, כל כך מצטער.

הוא התחיל ללכת לתוך החניון ואני אחריו ופתאום לא הייתי בטוח, כמה זמן אנחנו כבר הולכים?, לאן הוא מתכוון לקחת אותי? לעזאזל! גם הוא בטח דלוק, אני עוקב אחרי משוגע!.

הוא ראה שעצרתי ואמר לי לבוא בקוצר רוח, זה לא היה רחוק מהמסיבה אבל אני לא הייתי בטוח אם הלכנו 50 מטר או 5 קילומטר, מימד הזמן כל כך השתבש לי שכל שניה יכלה להיות שעה וכל שעה שניה.

“תשמור על הרכב פה, הנה, יש פה עוד כמה אנשים כמוך שאכלו יותר מדי אסיד”

עדיין הייתי בשוק מוחלט מהפתרון שהוא מצא שבלי ספק גבל בחוסר אחריות פושע(למה ציפיתי, הוא מארגן מסיבות אסיד מחתרתיות) והוא הוסיף – “הנה, זה קובי, הוא גם פלופ כמוך!”, הסתכלתי על קובי ואמרתי למארגן בטון יבש: “כן, אני מכיר אותו, היה איתי בהודו”, הצלחתי לשים לב לאירוניה.

האנשים בכלא הקטן שארגנו לנו אכלו שלל סרטים ולא היו במצב לתקשר אחד עם השני והמשימה של שמירה על המכונית כמובן לא הסיחה את דעתי ממה שקורה לי, קשה לי להאמין שמניפולציה עלובה שכזאת יכולה להסיח את דעתו של ילד בן שנתיים, ולכן ניצלתי את עובדת השומרים עלינו דלוקים בעצמם כדי להתקדם לכיוון החניון שהתמלא בינתיים במאות מכוניות, חיפשתי את האוטו זמן רב ומספר רב של פעמים הלכתי הלוך ושוב לכיוון המסיבה בחזרה בניסיון למצוא את עידו וסתם מחוסר שקט בסיסי וניסיון כושל להסיח את דעתי מהענן השחור שכיסה את הוויתי באותם רגעים.

זיהיתי רוכבי אופניים של שבת בבוקר, אני חושב שהמפגש הקבוע בשבת בבוקר בין אוכלוסיית הדלוקים לבין אוכלוסיית רוכבי אופני השטח זו תופעה ישראלית יחידה במינה, אלה ואלה מסתכלים אחד בשני כעל חייזרים ולא מצליחים להבין את שעיניהם רואות.

חשבתי לדבר איתם, להגיד להם מישהו, הם בטוח לא דלוקים, אבל לא סמכתי עליהם, לא סמכתי על אף אחד.

בסופו של דבר עידו מצא אותי שוכב מכורבל בספסל האחורי של האוטו, הוא שמע משהו על מה שקרה ונבהל כהוגן כשראה אותי, “עידו תקשיב, אני צריך שתבטיח לי שתגיד לי רק את האמת בפנים, אתה הדבר היחיד שמחבר אותי למציאות, תהיה הכי בוטה איתי! תבטיח!, איך אני נראה?”

“אתה נראה בסדר אחי, רק קצת מבולבל”

שאלתי אותו סדרה של שאלות והשבעתי אותו לספר את מה שקרה לאח שלי, זה עניין רציני ואסור לי להסתיר את זה.

“איך תספר לישראל על מה שקרה פה?, אני רוצה שתספר לו הכל”.

ישראל היה החבר הנערץ שלנו, זה שכל מי שפגש אותנו במזרח לא הצליח לדמיין כי התיאורים שלנו תיארו יצור מושלם מדי מכדי להתקיים, בסוף שסיפרנו להם שהוא שבור שכל היום מעשן סיגריות במיטה הם בטח קצת התאכזבו, אבל זה לא הרס את הרושם שהשארנו קודם שהאהבה וההערצה אליו בקעה מפינו בצורה רגשית ולא נשלטת, “הוא יפה, כל הבחורות מתות עליו, כולם רוצים להיות חברים שלו הוא חמוד ותמיד כיף איתו” זה קיצור לעומת מה שהיינו מספרים.

“אני אגיד לו שקצת אכלת סרט, זה הכל”

הזמן חזר למסלולו והייתי בטוח שכבר צהריים מאוחרים, להפתעתי גיליתי שכל מה שעבר עלי ארך בערך שעתיים, שעתיים שהרגישו כמו חיים שלמים של ייסורים.

החבר שהביא לי את הקרטון בא לדבר איתי, הוא שמע מה קרה ובא לתמוך בי, לא כעסתי עליו, את מה שלקחתי לקחתי בעצמי, אני אוהב אותו עד היום.

עידו נהג בדרך חזרה, כל הדרך בכיתי וחשבתי על הדרך הארוכה שמצפה לי עד שאעבור את מה שקרה לי עכשיו, המראות היו מרהיבים, הראיה שלי עדיין הייתה מפוקסת מהאסיד, אבל זה לא עשה לי כלום, המעיין הפנימי שלי התייבש לחלוטין, משהו השתבש.

“תראה ישראל עושה עסקים עם בדואים”, עידו העיר והצביע על רכב מיני קטן זהה לשל חברנו עומד בצד הכביש לצד אוהל בדואי, הייתי מת מבפנים ועדיין זה הצחיק אותי, זה כמה שזה היה מצחיק.

נתתי מבט אחרון על הנוף היפה בצורה לא טבעית בשל מצבי וידעתי שזאת הפעם האחרונה.

זאת סוף של תקופה.

אני לא יודע מה הייתה טעות גדולה יותר, הראש הזה שעשיתי, הכוס יין ששתיתי, או מנה חומוס הזאת שאכלתי עכשיו, בכל אופן האיזון הגם ככה מוטל בספק שלי מתחיל להתערער.

מאז שזה קרה אני כבר לא יודע מה יעשה לי טוב ולא טוב, הנפש שלי היא כמו כוס מלאה עד אפס מקום ומה שלא אכניס רק יציף אותה, רק שהיא מלאה ברעל שמטפטף וצורב אותי מבפנים.

אבל לעזאזל אני מכיר רק את מה שאני מכיר, חשבתי שטיול בתל אביב יעשה לי טוב, שלהסתובב לבד קצת יחזיר לי את הביטחון, אז קמתי מהחומוסיה הזאת והתחלתי ללכת שם בין הסמטאות של נווה צדק, ברחבה הגדולה של סוזן דלל הרצפה מרוצפת אבנים לבנות והסימטאות המשוחזרות של השכונה הישנה נראות כל כך יפה ואז הכל חזר פתאום, שוב תפיסת המציאות הקלושה נעלמת וקשה לי לפעול, אני לא מרגיש. אפילו לא את התחושה הקלה ביותר, אבל אני עדיין כאן, הזמן זז לאט לאט לאט, אני מרגיש כאילו הזדקנתי במיליון שנה, כאילו רצתי מהר מדי ופיספסתי הכל.

כל האנשים שם מסביב ממשיכים ללכת ולא שמים לב שאני מתנתק אט אט מהמציאות ושרק הם יכולים להחזיר אותי, אין לי פה לפנות אליהם, גם אם אני מדבר אני לא בטוח אם זה קרה באמת ואם כן מה אמרתי ולמי, הקשב שלי גם ככה מופנה יותר מדי פנימה וקשה לי לעקוב אחרי ההתרחשויות.

זה חזר, אני אבוד אני חושב לעצמי, מפה אין מי שיוציא אותי, אבל אני מצליח להתאפס מספיק בשביל להתחיל ללכת, לפעמים כל זה מציף אותי ואני רוצה לצרוח או לבכות ולא מצליח, אבל אני ממשיך ללכת ומצליח איכשהו להגיע לאוטו ולהתגלגל הביתה.

זה חזר

מה עכשיו?

הסכמתי ללכת לשם כדי ללכת לאנשהו, אולי כדי לתת כבוד לחיים הקודמים שהיו לי, לא הסכמתי להתכחש אליהם, נכון שאסור לי לחיות אותם עכשיו, אבל אלה החיים היחידים שהיו לי, וגם אם טעיתי אני צריך להתמודד עם זה.

זאת הייתה הפגנה טיפוסית, אפילו מוצלחת יחסית, הולכים ברחובות תל אביב צועקים וקוראים קריאות, ובסוף מתכנסים באיזה כיכר כדי לשמוע נאומים ושירים, הפרצופים המוכרים מכל מחאה אחרת הגיעו גם הפעם ותחושת “ביחד” רגעית מילאה את הלבבות וניפחה ציפיות שווא שבטח התנפצו למחרת, לי זה ללא הפריע, גם ככה לא יכולתי להרגיש.

גם אותה הכרתי מהחיים הקודמים, עישנו כמה פייסלים ביחד כשנפגשנו דרך חברים משותפים, היא הייתה פעילת מחאה מושבעת, מאלה שלוקחות את כל כאב העולם על כתפיה הרזות, תמיד נגנבתי מהאומץ שלה בדרך כלל הייתי שמח לראות אותה, אבל הפעם קיוויתי שזאת תהיה פגישה קצרה ככל האפשר.

“אתה גר בתל אביב עכשיו?

“לא, אני במושב”, עניתי.

“אז מה אתה עושה עכשיו?”

זה הדבר האחרון שהייתי מוכן אליו עכשיו, אף פעם לא הסתדרתי עם השאלה הזאת גם ככה, תמיד זאת נשמעה לי כמו מתקפה ולא כמו שאלה, מה אכפת לך מה אני עושה?, שתוכל לשפוט אותי לפי העבודה שלי?, ולמה כל אחד צריך בכלל לעשות משהו? למה מהללים תמיד את העשייה?

וככה ברגיל עוד הייתי מעביר את זה עם התשובה הכי בנאלית וממשיך הלאה אבל מה לעזאזל אני יכול להגיד עכשיו?, שהחיים שלי פחות או יותר נגמרו ואין לי שום תקווה לעתיד?, שאין לי שום יכולת לעבוד בשום עבודה או לעשות את הדברים הכי פשוטים? שכדי שאני אוכל לישון אני ישן בסלון של ההורים שלי עם אור פתוח וטלוויזיה מדברת ברקע, שאין לי שום אומץ הכי בסיסי להיות לבד?

איך אני אסביר לה שהיא אולי רואה מבחוץ בן אדם רגיל אבל הגוף הזה ריק, אין חיים בפנים, רק מערבולת מחשבות ופחד, שמדי כמה שעות נשבר וצועק בלב לאלוהים שיעשה משהו עם הכאב הזה שאי אפשר אפילו לתאר.

“אני… לא יודע מה אני עושה! מחפש את עצמי!”, חצי צעקתי עליה שפשוט לא ידעתי מה להגיד, פתאום זה הכה בי, זאת הפעם הראשונה בחיים שהסכמתי להודות בזה, ממש נבהלתי והתרגשתי מעצמי, ממה יש להתבייש בעצם? כולם צריכים לחפש את עצמם לפעמים.

פתאום שמעתי אותה בחצי אוזן אומרת שזה אחלה מקום לחפש בו את עצמך, הפער בין החוויה שלי ושלה מהסיטואציה הכה בי ולא הצלחתי לעצור את הדמעות.

בכוחותיי האחרונים אמרתי לה ביי, היא המשיכה עם זרם המפגינים הצועדים אל עבר הכיכר ואני נשארתי לעמוד שם ולחשוב על מה שאמרתי, אני מחפש את עצמי.

כשאמרתי לפסיכיאטר שהייתי בהפגנת לגליזציה ידעתי שזה לא הדבר שהוא הכי יאהב, לפני יומיים הגעתי אליו ממוטט לחלוטין מנזקי סמים והיום אני כבר בהפגנת לגליזציה, אבל מהרגע שהגעתי אליו הבנתי שאין כאן משחקים, זה הקרב על החיים ואומרים את כל האמת.

הוא היה חבר של ההורים מהצבא או משהו, פגשתי אותו לפני פעם או פעמיים והוא היה אחד היחידים שהיו אהובים על הצדדים המזרחיים והאשכנזים של חברי ההורים, אחרי הפלאשבק בתל אביב הכל השתנה לרעה, כל רגע הפך להיות גיהנום ולא ידעתי אם אני יכול להחזיק ככה יותר והחלטתי לעשות את מה שכל כך פחדתי ממנו ולהגיד לאבא.

כשחושבים על זה אחורה קשה להבין מה זאת אומרת בכלל “להחזיק”, מה יש להחזיק?, החיים זורמים מעצמם ואם יש בעיות עושים שינויים, אבל כשאתה בתוך הצינורות זה שונה, ההרגשה הרגילה היא סבל, סבל ללא שום סיבה, ונקודת האור בחיים היא התקווה להקלה, ובאמת לפעמים יכול להגיע רגע של שפיות, של שחרור לחץ, לא נגזים ונדבר על רגעים של שמחה צחוק סיפוק או אושר, הטוב ביותר שאפשר לצפות אליו זו הקלה, כמו כאב שיניים או אוזניים רק ישר למוח, בלי סוכנים וטריגרים, הכל בחוץ בסדר, רק ה-אני דפוק.

ההתקף הראשון הוא ביקור חד פעמי בגיהנום, ההתקף השני הוא ההבנה שהגיהנום יכול לדפוק בדלת כל רגע.

וזה מפחיד.

התור לפסיכיאטר זו חוויה קשה, בראשך אתה יודע שכעת אתה נכנס לאדם שיודיע לך רשמית את מה שאתה כבר יודע, אתה מטורף, אין לך שום סיכוי לחזור לעצמך לעולם, וענן שחור של אישפוז כפוי מרחף מעל ראשך

“זה לופ מצחיק כזה”. הרופא שהתגלה בניגוד לתדמית המרשעת שהייתה לי על פסיכיאטרים כמלאך אמיתי עלי אדמות הסביר לי, התקפי חרדה אלה התקפים של פחד, הגוף מפעיל את תחושת הפחד בזמן הלא נכון, ואז כשאתה לא מבין את הפחד הבלתי מוסבר שתקף אותך אתה נבהל ומפעיל עוד הורמוני פחד, וכך כל מערכת התחושות שלך נפגמת.

וכשאתה פוחד מהתקף חרדה שעלול להגיע כל רגע ולהשאיר אותך חסר אונים, אתה תמיד בהתקף חרדה.

“זו נקראת הפרעת חרדה, ולך יש מקרה קל עד בינוני, אל תדאג ילד, אני טיק-טק מוציא אותך מזה, יום יבוא ותשמח שזה קרה עכשיו”.

לעזאזל כמה שזה חשוב לפגוש אדם עם ביטחון שיגיד לך שיהיה בסדר, השנים שקדמו למקרה התאפיינו אצלי בכעס גדול על הממסד, על השחיתות, השיטה המסואבת וקשות הלב אבל לעזאזל כל מה שאמרתי, עכשיו שאני בצרה אמיתית, כשאני צריך סלע ענק ויציב לקשור את עצמי אליו, אני רוצה קודם כל את המומחה הכי ממסדי שיטפל בי, אם אני אצטרך לסטות אני כבר אדע לעשות את זה.

הפסיכיאטר הוא נציג הממסד, הוא נותן את מסגרת הטיפול, הוא האבא החדש שלי שאומר לי מה טוב ומה רע ומה מותר ומה אסור בדרך חזרה לשפיות, הוא קובע לי את הגבולות ופונים אליו ברגעי המצוקה הגדולים ביותר ולו יש את כלי הנשק הכי כבדים במלחמה הזאת, וגם הכי מפחידים.

בפעם הראשונה קיבלתי ממנו טיפות הרגעה כדי לשרוד את הימים הראשונים, זה מאוד הפחיד אותי לטפל בנזק מסמים עם סמים, אבל זה החזיר לי את תחושת השפיות ולאחר מספר ימים החלטתי שיש לי את האומץ להתמודד עם הכאב לבד, בפגישה הבאה כבר הגיעו יתר ההסברים:

“מה שתצטרך לעשות זה טיפול פסיכולוגי מסוג CBT, תמצאו מטפל באיזור שלך שמטפל בשיטה, תראה, הטיפות שנתתי לך הן ממכרות ואני ממליץ להשתמש בהם רק במצבי חירום, אבל אני ארשום לך מרשם לכדורים שיעזרו לך.”

“כדורים? אני לא רוצה כדורים!”

כי זה סמים, זאת הייתה התשובה שלי, והוא האיר את עיני לאירוניה שבמצב כי הרי לא הייתה לי בעיה עם כל תמהיל הסמים הבלתי נגמר שלקחתי בשנים האחרונות, הוא הסביר שזאת תרופה שפשוט עוזרת לך לחזור לחיים, שמרימה לך את המצב רוח כדי שתצליח לסובב את הגלגל החיובי שוב ולצאת מהסחרור השלילי.

“אם הייתה לך שפעת, לא היית לוקח תרופה?”

“אתה צודק, אבל אני רוצה קודם כל לנסות בלי”, רשימת תופעות הלוואי הבהילה אותי, לא סמכתי על היכולת שלי לעבור טלטלות נפשיות במצבי, מבחינתי לסבול יותר זמן ולתת לעצמי להיבנות חזק יותר, חוץ מזה, יותר מדי שנים של סמים עברו עלי ורציתי לתת לכל המערכת להתאזן מצריכה.

המערכת שלי הייתה כל כך מבולבלת שכל צריכה חיצונית גרמה לגלי כאב מטורפים, אפילו מוזיקה סרטים קפה ותה ירדו מהפרק, מאוחר יותר עברתי בלית ברירה הכשרה מזורזת של נזיר בודהיסטי, סתם מחשבות הספיקו כדי לגרום להתקף אז למדתי לא לחשוב, להתרכז בנשימות ובפעולה שאני עושה עכשיו, כשאי אפשר לעשות שום דבר לומדים לעשות כלום.

לא שלא היו לי נקודות שבירה, רגעים של שיחות בכי לרופא שמנסה לשכנע אותי להקל על עצמי ולבלוע את הכדורים, “למה אתה צריך לסבול?” הוא שאל אותי, אבל אולי קצת רציתי לסבול, באיזשהו מקום ידעתי שהשיעור הזה צריך להיות כואב, שמתישהו בעתיד יכול להיות שכל זה ישכח, ואז אני אחזור על אותן טעויות, שאני לא אשמור על הנפש, רציתי צלקת עמוקה עמוקה עמוקה, אבל עדיין כשהייתי צריך לענות לו לקח לי כל כך הרבה זמן של בכי והתלבטות, ובסוף שוב “אני רוצה להמשיך לנסות בלי”, חודשים על חודשים וההתלבטות הזאת מונחת מעלי בכל התקף בלתי מוסבר שהופך את הזמן לנצח ואת הפחד לשגרה.

אם את הממסדיות נתן הפסיכיאטר, את האלטרנטיביות נתן המדקר, הפסיכיאטריה היא שכלית, ההסברים מובנים ומסודרים, ולכל דבר יש שם ופיתרון קבוע, הרפואה הסינית לעומת זאת היא אינטואטיבית גמישה וכמעט מיסטית שממלאה את כל החללים הריקים שמשאיר השכל.

שלא תבינו לא נכון, המדקר היה ממסדי מאוד, עם הרצאות חובקות עולם ותעודות מדופלמות ממוסדות מוכרים על הקיר, אבל תמיד הייתי מופתע מחדש מהדיוק של התחושות שלו לגבי, בתקופה משפטית שבה אנשים לא מעיזים להגיד לך את דעתם ובטח ובטח שלא לבצע הערכות הוא הצליח לנסוך בי ביטחון ולספר לי יותר טוב מכולם מה הולך לעבור עלי על פי שיחה קצרה ומדידת דופק ידנית בשיטה סינית, והוא תמיד צדק, הטיפולים שלו נועדו לאזן את מערכת ההתרפאות הטבעית של הגוף ולתת לו לתקן את מה שצריך בעצמו.

הדעה שלו לגבי התרופות הייתה דווקא חיובית, אבל הוא אמר שבמקרה שלי זה לא כל כך משנה.

אם הפסיכיאטר הוא האבא שנותן את הגבולות והמדקר הוא האמא שנותנת את התמיכה והאמונה הפסיכולוג הוא האח הגדול.

הפסיכולוג הוא זה שנשאר איתך, הוא זה שאוכל איתך את החרא של היום יום, את מצבי הרוח את הקשיים וגם את הרגעים היפים, הוא היועץ שתמיד רצית, אחד שאפשר להגיד לו הכל מתי שאתה רוצה ויהיה לו משהו מעניין ומוסיף להגיד, הוא זה שאתה מקבל ממנו בכל נושא עזרה וזווית שונה, הוא זה שמלמד אותך איך באמת לעבור את הקשיים משוכה משוכה, ועוזר לך בכל שיעורי הבית והעבודות.

היראה ממנו עם הזמן הולכת ויורדת והוא בסופו של דבר הופך בהדרגה גם לחבר, הוא זה שנשאר להשגיח עליך שההורים משאירים אתכם לבד והיחסים הקרובים איתו נשארים גם כשמגיע הזמן שלך לעזוב את חיבוקם החם אך החונק של ההורים ולחפש את ההמשך בעצמך, וגם אם לפעמים אתה חייב גם ללכת לבד, הוא נמצא שם כשתחזור.

שנתיים אחר כך בדירה בתל אביב שוב העברנו פייסל אני והלוחמת, “את יודעת” אמרתי לה, “את הראשונה בחיים שהודיתי בפניה שאני מחפש את עצמי, זה היה לי ממש חשוב”, “וואוו אני ממש מצטערת אבל אני לא זוכרת את זה” היא אמרה באכזבה.

“זה בסדר, אני מבין את זה, בשבילך אלה היו רק עוד כמה מילים, בשבילי זה היה הרגע שהבנתי שאני אבוד”

לחזור לגור עם ההורים זה שיעור טוב לאגו

הכישלון המושלם.

וכשאתה כישלון אתה שם לב, שזה לא כל כך נורא להיות כישלון, הרי מה כל כך רע בך? עשית רע למישהו?, לא, אתה פשוט צריך קצת עזרה.

“אני צריך עזרה”, אך איך שהאגו שונא את המשפט הזה, אצלו הכל זה “תעזבו אותי”, “אני יכול לבד”, או “אני יודע הכל”.

וההורים? הם דואגים לך, עוזרים לך,

“אני לא בעומס, יש לי מלא זמן פנוי” עמית אומרת לי ולא מצליחה להבין למה היא קורסת, לוקח לנו הרבה שנים להבין את הגבולות של הכוחות שלנו, שאנחנו לא יכולים לנצל כל שניה מ24 השעות, שאי אפשר להיות מפוקס מרוכז או מאושר כל הימים, שלפעמים יש תקופות עם פחות אנרגיה ויותר, איך תקבל את זה?

ספורטאים מקצוענים מתראיינים אחיר משחקים רואים את יכולת השיא שלהם כ”יכולת האמיתית”, כל שאר הזמן “היכולת לא באה לידי ביטוי”, הם לא מבינים שהיכולת להביא את עצמך למצב המנטלי המושלם אינה מקרית אלא תוצאה של ידע ועבודה קשה. תראו איך מחזיקים חייל או ספורטאי מקצועי כדי שיהיה בשיא הריכוז היכולת והכושר לאורך זמן, בונים סביבו מסגרת שלמה שכל מטרתה להביא את כל האנשים לכוננות וריכוז תמידי, שולטים בהכל, במנוחות, בתזונה, בסוגי האימונים, במצב הפסיכולוגי ונוצרת היררכיה בלתי נגמרת של אנשים שתפקידם לדאוג ולכוון אחד את השני, מי שהיה מפקד בצבא מכיר את התופעה המדהימה שמצב הרוח שלו בבוקר קובע את תפקוד הכפופים אליו.

מי שבוחר להישאר “חופשי”, מנסה להתנער מהשליטה, אבל מוותר גם על הדאגה, לחופש יש מחיר והוא בוודאי שווה הרבה, אבל בסופו של דבר גם החופש מגביל, החופש הוא רדוד ורגעי, תלוי בתנועה בלתי פוסקת, החופש הוא ים וכשתפסיק לשחות תטבע במי החרדה.

הבית היה בעיצומו של יום שבת רגיל של הרבה רביצה ואכילה,

“אני מצטער, אני כל כך מצטער, את חייבת להבטיח לי, שלא תעשי כלום בלי להתייעץ איתי, תבטיחי לי, בבקשה אמא תבטיחי לי”.

“לא פגעת במישהו?”, “רק בעצמי”.

חברים אחרים מתלבטים אם לספר להורים שהם מעשנים וויד ואני עובר בן משפחה אחד אחרי השני ומספר שהשתגעתי מאסיד.

מה זה עושה להם?

ממה עוד נשאר להתבייש?

לרוץ, לרוץ ולא להפסיק, לצאת גם בחורף שקר, לא להפסיק לנוע.

הריצה מרפאת את הנשמה, לאט לאט אבל היא עושה פלאים, היא אולי הסם היחיד שנשאר לי.

הפעולה הכי פשוטה וחדגונית שיש אבל מכילה בתוכה כל כך הרבה, מטרה ברורה, מאבק בעצמך, כוח רצון.

כל יום כשאני יוצא לרוץ אני מרגיש שהנפש שלי היא פלונטר של חוטים שמסובכים אחד בשני בלי סיכוי להיפתח וכשאני רץ הם לאט לאט נפתחים, חוט חוט, קשר אחרי קשר, צעד אחרי צעד.

ובשלב מסוים, אחרי חצי שעה בערך פתאום הם מסתדרים במקומם אחד ליד השני ופתאום הכל נראה הרבה יותר ברור ומשוחרר ופתאום אחרי הרבה זמן אני זה אני, אולי לא הכל אבוד, יש לי סיכוי, אולי לא הכל נגמר אחרי הכל.

רק הריצה הייתה פותחת לי את החלון הזה, חלון שדרכו אני יכול לראות את הסיכוי שיהיה טוב, וכשאני מביט דרכו המתח בחזה יורד, הפחד נעלם, העולם חי ואפשר לנשום.

ואני יודע שהוא הולך להיסגר אבל לעזאזל הכל שווה את זה, כל הסבל בעולם שווה טיפת חיים.

עוד כמה דקות אני לא אוכל להרגיש את זה, שום סימן חיים, רק מלחמה פנימית שלוקחת אותי לסף הטירוף. זה לא מוזר? שאפשר לשכוח כל כך מהר? אי אפשר לדעת את העתיד אבל בכל זאת יש לנו נטייה לנסות, ובדרך כלל עומדת מול עינינו המחשבה הטיפשית שהכל ימשיך בדיוק כמו שהוא עכשיו, ואם זה באמת היה ככה אז מה היה הטעם? איך היינו מבדילים?

השינוי הוא בעצם הדבר הקבוע ביותר ואולי החטא הגדול הוא לנסות להקפיא את המציאות

הפרידות קצת עברו מהעולם, כל אחד שפגשתי בחיים מופיע לי במסך של הטלפון ולפעמים שואלים אותי על חברים שאין להם פייסבוק “מה איתו? הוא נעלם”, לפני כולם היו נעלמים.

הקפאתי את החיים יותר מדי זמן אבל מה זאת הייתה אשמתי? מה כבר יכולתי לעשות? לא הכרתי שום דרך אחרת, לא רציתי לפגוע באף אחד.

“החיים הם צרות, לחיות זה לפתוח את החגורה ולחפש אותן”, זורבה אומר וכנראה שהוא צודק, כנראה שאי אפשר להימנע מלפגוע, ואי אפשר להימנע מלהיפגע. תראו אותי, רק רציתי לחיות בשקט אבל נפגעתי עמוקות, והזלזול שלי בעצמי פגע בכל מי שאני אוהב, למה עשיתי את זה לאמא שלי שהביאה אותי לעולם? הייתי לוקח את הכל יותר לאט, זה היה מסתדר, למה זה מגיע לה?

החטא לא נובע מכוונה רעה או ממעשה רע כלפי אנשים, החטא הוא פשע כנגד החיים, כנגד הקול הפנימי שצועק בתוכך, בסוף אתה תקשיב לו ככה או ככה, החטא אינו פשע שיכול לעבור ללא עונש.

אני הייתי צריך להגיע לתחתית כדי להגיד את המילים: “אני צריך עזרה”.

ברגעים הקשים האנשים שאוהבים אותך הם שקובעים את הערך של החיים שלך, אם הם מייעדים אותך לחיות אתה תחייה.

הייתי צריך להיפגע כדי שאוכל לפגוע, אבל הכאב, האגרוף הזה לאגו הוא התנאי היחיד לאהבה, אנחנו חייבים להבין שהחיים עכשיו, שזה הרגע לאהוב לפני שיהיה מאוחר, זה הרגע להיות רציניים, קשר חזק זה כאב משותף.

קשר חזק לחיים זה פשוט כאב.

ועכשיו אני רץ ואני לא יכול לעצור, אלה הם לא ימים רגילים של מצבי רוח משתנים והבטחות לעצמי שגומרות כדפי קססה, עכשיו החרדה רודפת אחרי עם שוט ודוחפת אותי קדימה, לאן? אני לומד את זה עם הדרך, אין לי טיפה של ביטחון, אבל אני לומד להאמין.