סיפורה של משפחת אבוטבול

נולדתי במרוקו בעיר סיפרו בתאריך  06/10/1948.להורי נולדו 14 ילדים .4 בנות 10 בנים. אני נולדתי אחרי 10 בנים והשמחה הייתה גדולה. כשנולדתי קיבלתי שם אודט מסעודה ע”ש סבתא שלי מצד אבא .ובארץ עברתו לי את השם ליהודית( אודט בצרפתית) פירושו יהודית.  משפחתי גרה בעיר סיפרו. סיפרו הייתה מחולקת לשני חלקים חלק ישן שנקרה סיפרו העתיקה ובא היו אנשים עניים ולא היה חשמל, ומים זורמים בבתים .לאורך העיר העתיקה היה נהר וממנו היו לוקחים  מים והנשים היו מכבסות שם את הבגדים, זה היה מפגש נשים שבו היו “מרכלות”  , שרות ,וזה היה הבילוי של הנשים .   בעיר העתיקה היה מלאח שזה מעין גטו יהודי מוקף בחומה ושער ,בערב היו סוגרים את השער וחייל עם נשק וחרב שמר על המקום,אנשים שלא היו מוכרים לא נכנסו. החלק השני של  סיפרו היתה מודרנית, עם חנויות בתים יפים, חשמל ומים זורמים. לאורך גדותיו של הנהר היו חנויות ולאבי ז”ל הייתה חנות נעליים BATA  של חברה צ’כית ורק העשירים קנו אצל אבא .

בשנת 1950הנהר עלה על גדותיו וגל גדול( מעין צונמי )גרם לשיטפון בעיר וכל הסחורה מהחנויות נסחפה לנחל . הרחוב שצמוד לנהר ניסחף ומחק את הרחוב. אבי נאלץ לסגור את החנות. אבי היה יהודי מאמין ולכן הוא  אמר שזה הוא כנראה אות משמיים לעלות לארץ ישראל.

ב-23/01/1951 הוריי עלו לארץ ישראל באנייה “נגבה” ללא רכוש וכסף כשהם משאירים במרוקו את הוריהם ואחיהם.( הערבים והמוסלמים לא קנו רכוש של יהודים הם ידעו שהיהודים ישאירו הכל ויעלו לארץ.)

הגענו ארצה לשערי עליה בחיפה ושם אנשי הסוכנות ריססו את העולים בחומר נגד פרעושים T.D. Dמה שגרם במשך השנים למחלות סרטן ולקרחות בראש. לאחר 30 שנה העולים הגישו תביעה ייצוגית נגד  המדינה לפיצויים וזכו כי הוכח מעל כל ספק את הנכות כתוצאה מחומרי ההדברה. אחי שמואל ושמעון כלפון הבן של אחותי מרי שניהם קיבלו פיצויים אחר שהתקרחו כשהיו ילדים. אנשי הסוכנות התנהגו אל העולים כאל חיות .משערי עליה הסוכנות העבירה את העולים למעברת פרדס חנה לתקופה קצרה ומשם למעברת רחובות לאוהלים ,חיינו באוהלים במשך שנתיים. בחורף הראשון היה קשה וכל המעברה הוצפה במים והאוהלים נפלו ,אבא שלי היה צריך בלילה להחזיק את העמוד המרכזי שתמך את האוהל  בזמן שהיינו באוהלים .שושי אחותי נולדה ובאוהל לא היו תנאים מתאימים לגידול תינוקת והיא חלתה בדלקת ריאות והרופא אמר שאם לא נעביר אותה לבית חולים היא תמות, לא הייתה ברירה והעבירו אותה לבית חולים שניידר בפ”ת למחלקת תינוקות ושם הייתה כשנה עד שעברנו לצריפים. יום אחד  הגיע למעברה ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון לנאום בפני התושבים ואימי שהייתה אישה חכמה ואמיצה עברה בכוח את אנשי הביטחון וביקשה לתת לראש הממשלה את המכתב שכתבה ובו ביקשה לממש את ההבטחה שהבטיח דוד בן גוריון שלכל משפחה שיהיו 10 ילדים הממשלה תיתן  100 לירות מתנה. ואכן  קיבלנו את הכסף וכך אפשר היה לקנות שני צריפים למשפחה. למשפחתי הייתה חצר גדולה ואחיי גידלו ירקות הן עבור המשפחה והן למכירה בשוק על מנת  לעזור בפרנסת המשפחה. לאחר שגרנו בצריפים כשנתיים ,יום אחד אחי ציון שהיה סקרן מטבעו החליט לעשות ניסוי באלכוהול ,הוא מרח על הרגל של אחי ראובן בזמן שהוא ישן אלכוהול והדליק עם גפרור ורצה לדעת מה יקרה? כמובן שהאלכוהול נידלק והייתה שרפה ,כמעט כל הצריף עם המשפחה בתוכו נשרפו, רק בנס אחד מבני הבית התעורר והעיר את הוריי שישנו בצריף השני וכיבו את השריפה. הוריי נבהלו שיום אחד הצריף יישרף, אז כעבור שנתיים הוריי שמעו  שחברת “עמידר” לבניה נתנה אפשרות לקנות דירות במשכנתא להרבה שנים  על סמך המשכורות שקיבלו. אמי עבדה בבית חרושת “שפע און” לאריזת קטניות. ואבי עבד כאזרח עובד צ.ה.ל. עד יציאתם לפנסיה.

בחגים הורי אספו את כל הילדים והנכדים לביתם והבית התמלא באושר שמחה וזמירות המלוות בכלי נגינה עד אור הבוקר. אבי ניגן על כינור וכל אחד מבני הבית ניגן על כלי נגינה אחר ,המוזיקה הייתה שמחת החיים שלנו וכך אפשר היה להתגבר על הקושי היום יומי בפרנסת המשפחה.

אני זוכרת שאימי הייתה בשמחות וחתונות “מפזרת” את המשפחה בין האורחים בכדי שלא יספרו כמה ילדים ונכדים יש לנו נגד “עין הרע”. היינו שבט גדול.

במשפחתנו הדבר החשוב ביותר היה כיבוד הורים כל ילד עזר כפי יכולתו, ביום למדנו ובערב עבדנו עבודות מזדמנות בכדי לעזור בפרנסה. חיינו בצניעות והסתפקנו במועט. כל ילד קיבל פעם בשנה לפני פסח זוג נעליים ובגד חדש וכך הסתדרנו. לבית ספר הלכנו ברגל כי לא היה כסף לאוטובוס ולא התלוננו. זו הייתה תקופת הצנע וחילקו למשפחות מזון בסיסי בתלושים. תקשורת עם קרובי משפחה  הייתה רק במכתבים וגם לעיתים רחוקות כי גם לבול היה צריך כסף.

משחקים לילדים לא היו אבל היינו יצירתיים והמצאנו משחקים ממה שהיה בבית ובחוץ.

מה שהיה חשוב להוריי היה החינוך של הילדים לכן הם עבדו מהזריחה עד השקיעה על מנת לא להזדקק לשירותי הרווחה וב”ה כל הילדים למדו והגיעו להישגיים גבוהים וזה גרם נחת רב להוריי.

את בית הספר היסודי והתיכון למדתי ברחובות . בסיום למדתי בבית ספר ללבורנטים ביפו. לצבא לא התגייסתי, היינו משפחה דתית ואבא שלי לא הרשה לי ללכת לצבא ואז גם לא היה שירות לאומי. בסיום הלימודים עבדתי כלבורנטית במכון הישראלי ליין שם בדקנו יינות שהיקבים הכינו ליצוא .

בשנת 1966 הכרתי את אליעזר שלימים נעשה בעלי, אז הוא היה בשירות קבע בחיל האוויר.

בשנת 1969 התחתנו בבסיס צבאי. אלי קיבל ממפקד הבסיס פרס על הצטיינות בתפקידו כקצין טכני לערוך את החתונה בבסיס. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה האולם היה חדר האוכל התפאורה הייתה רשת הסוואה הרב היה רב צבאי וגם התזמורת והזמר היו של חיל האוויר. וההסעות לבסיס היו באוטובוס צבאי ישן. האורחים עד היום מזכירים לנו חוויות מהחתונה המיוחדת.

נולדו לנו 4 ילדים טלי ,סער ,רועי ,ומתן. יש לנו 9 נכדים והרבה נחת. בהמשך “אימצנו את אלונה פלדמן שהגיעה ממוסקבה בתוכנית “נעלה” והיא בת בית אצלינו.

כשטלי נולדה יצאתי לחופשת לידה כשנה ולא חזרתי למכון היין. עברתי לעבוד בבית ספר תיכון שליד הבית .בעקבות תפקיד שאלי קיבל היינו צריכים לעבור בבסיס חצור לכן עברתי לעבוד בתיכון בגדרה. ובהמשך העבירו את אלי לבסיס בדרום ושוב עזבתי וקיבלתי עבודה בתיכון בבאר שבע.

לאחר מכן עברנו לגור במושב בניה שליד גדרה במשק של ההורים של אלי. סבתא רבקה אמא של אבא נפטרה וסבא יוסף נישא לשרה ועבר לגור בבני ברק .וסבא ביקש מאבא שיעבור לגור במושב. גרנו 10 שנים ויום אחד בהשפעת טלי ומינדה הלכנו לסמינר לחוזרים בתשובה בנחלים ובסוף הסמינר החלטנו לחזור ל”מקורות” שנינו היינו מבתים מסורתיים. החיים במושב החילוני היקשו עלינו ועל הילדים .טלי שלמדה  באולפנה לבנות ב” אמנה” שבכפר סבא הכירה תלמידה שחר קניאל שגרה בישוב נוה צוף ובשבת טלי התארחה בישוב ומאד המליצה לנו עליו. מאחר והישוב היה ליד בית אריה שבו גרו שני אחים שלי ראובן וגבי, ראובן הביא אותי לישוב לראות את המקום ומיד התאהבתי והודעתי לאלי ולילדים שאנחנו עוברים לגור בנוה צוף.

בשנת 1987 עברנו לגור בישוב בשומרון נוה צוף ישוב קהילתי דתי. ושם גידלנו את ילדינו באושר טלי למדה באמנה”, .סער למד בישיבת נחלים,רועי התחיל כתה א בנוה צוף ומתן שהיה בן שנתיים הלך למעון בישוב. שלושה חודשים אחרי שהגענו לנוה צוף התחילה “אינתפדה” התקוממות של הערבים בכפרים הסמוכים לישוב סוף והחיים  היו קשים כל יום זרקו אבנים על רכבים ואפילו ירו על תושבים .מיגנו את הרכבים דבר שהקל על הלחץ בכבישים. לא פעם חשבתי לעזוב את הישוב אבל אלי התעקש להישאר בישוב. עבדתי בבית אריה כסייעת המרפאת שיניים כ 10 שנים, ואח”כ כמזכירה בקופת חולים לאומית עד היום.