לנירה מלאו שמונה שנים לפני שבועיים. היא כל כך חיכתה ליום ההולדת הזה!

נירה ידעה מה היא רוצה לקבל מתנה.

היא ממש רצתה כלב משלה.

“אימא, אני כל כך רוצה כלב! כלב שיהיה רק שלי! שאוכל לשחק אתו, ללטף אותו ולדאוג לו”.

“נירה” אמרה אימא “טיפול בכלב דורש אחריות גדולה. את תצטרכי לדאוג לכל צרכיו, לטפל בו בלב ובנפש”.

לא תוכלי לשבת בחיבוק ידיים ולומר, אימא אין לי כוח”.

“אל תדאגי אימא! אני גדולה ואחראית”

“עם יד על הלב, אשמור עליו בשבע עיניים”.

“אמא, אני מבטיחה!!” אמרה נירה

אבא, אמא נירה ויונתן, אחיה הקטן של נירה, הלכו יחדיו  ל”צער בעלי חיים” לאמץ כלב.

ב”צער בעלי חיים” היו כל כך הרבה חיות שנירה לא מצאה את הידיים והרגליים.

כעבור זמן מה, נירה שמה לב לכלבלב קטן שעמד בפינה, וכשכש לעומתה בזנב.

הוא היה לבן עם נקודות שחורות. מתוק ושובב.

מיד כשראתה אותו, הוא קנה את לבה.

מיד היא ידעה שמצאה את הכלב שלה.

“אימא, אבא ,יונתן, בואו תראו את מי מצאתי!”.

השלושה ניגשו לנירה והביטו בכלבלב הקטן. כולם הסכימו פה אחד שווקר חוזר אתם הביתה.

לאט לאט, עקב בצד אגודל, ווקר נכנס למשפחה והפך להיות חלק ממנה.

נירה אהבה אותו, דאגה לו ושמרה עליו. גם ווקר שמר על נירה והיה לה לחבר טוב ונאמן.

יום אחד כבכל יום, לקחה נירה את ווקר לטיול.

הייתה שעת ערב מאוחרת וראשה של נירה היה בעננים.

היא לא שמה לה כיצד הזמן עובר ולפתע הבחינה כי ווקר נעלם.

נירה לא ידעה מה תאמר להוריה. הרי הבטיחה שתגלה אחריות ותשמור על ווקר בשבע עיניים.

מיד כשנכנסה הביתה שאל אותה יונתן אחיה “נירה, איפה ווקר?”

נירה מילאה פיה מים.

יונתן שוב שאל בקול רם יותר “נירה, איפה ווקר???”

“אני לא יודעת איפה הוא, לא עשיתי כלום!” אמרה נירה.

אימא של נירה, ששמעה את המתרחש פנתה לנירה ושאלה אותה בכובד ראש:

“נירה, מה קרה לווקר?”

נירה שתקה.

“נירה, כדאי שתספרי את האמת על מנת שנוכל לעזור לך” אמרה אימה.

לבסוף נשברה נירה וסיפרה את האמת.

החדשות על ווקר עברו מפה לפה.

כולם התגייסו לחפש את ווקר- נירה, משפחתה, השכנים והחברים אבל ווקר לא נמצא.

עבר שבוע, וווקר עדיין לא חזר.

נירה המשיכה לחפש  את ווקר יום יום. היא לא התייאשה!

יום אחד נשמעו רעשים מכיוון הדלת.

“מי זה?” קראה אימא “נירה, את יכולה לפתוח?” קראה אימא מן המטבח.

נירה ניגשה לדלת. כמה רבה הייתה שמחתה כשראתה את כלבה האהוב חזר.

ווקר שלה חזר אליה.