היו היה ילד קטן ושמו עוגי.

כבר בגיל צעיר (חמש שנים וירח) כאשר עוד היה זאטוט קטן חזר הוא לאחר טיול ברחוב, ראיתי שהיה פצוע בבירכו

ושאלתי: “עוגי מה קרה לך?”

ואז הוא ענה: “אני הלכתי לי ברחוב הכפר ופתאום ג’ירף קטן קפץ ונשך אותי בברך.”

אז כבר ידעתי שהילד לא יהיה גמד.

יום אחד ראיתי את אביו של עוג רותח עליו מזעם.

כדי שעוג יוכל לשמוע גערת אביו, היה צריך אביו לעלות על שלושה שולחנות עד שיגיע לגובהו של צווארו.

בהתפייסם היה אומר: “טפסו בלי מרך ושבו נא יחד על כתפי ורק אל תקבלו סחרחורת”

.

כאשר עוגי היה אחרי גיל שש ומשהו הוא היה כה גבוה שהיינו רואים את פניו רק בקיץ, מכיוון שבסתיו ראשו היה בעננים.

יום אחד ראיתי את עוגי חוזר הביתה כאשר יד על מצחו, ושאלתי: “עוגי מה קרה לך?”

עוגי ענה בקול מייבב: “נשר מעצבן עופף לו ופתאום נתקע במצחי”

ואז אמרתי לו: “אם נשר במרום חולף במהרה תתכופף”.

כאשר הוריו של עוג נפטרו והגיעו תורו של עוג למלוך, הוא אמר: “אך הארמון קטן מדי, איך ענק שכמותי יוכל להיכנס אליו”.

אז אנחנו הכפריים העלנו רעיון מבריק: הצבנו בכיכר כיסא מלכות עצום ומהודר בשביל מלכנו החדש עוג.

אני וחבריי חשבנו לעצמנו, זה קצת מטריד אך אין דבר, הוא מלך טוב.

ואז היה עוג בודד מכיוון שהיה כה גבוה ובעננים.

בלילה מגבהו הרב, היה רואה את אור השחר, והחלק הכי נורא שמדי פעם בחצות היה מכריז: “חמה זורחת!!!”.

מה שהיה מעיר אותי ואת כל חבריי הכפריים, ומעצבן את כולנו.

כולנו חשבנו שהוא כבר מבולבל.

בבוא הזמן נדם קולו של עוג, ומשרת זקן מטפס אל עוג כדי לבדוק אם עדיין איתנו.

בירידתו אמר: “הוא מת”. כל הכפר היה עצוב, בכה והתאבל על מותו של עוגי מכיוון שלא היה ולא יהיה עוד ענק יותר נעים, יותר נחמד, יותר נדיב ויותר ענוג מעוג.

ווווווווווווווווווווווווו………………………………….

עוגי, עוגי, עוגי, עוג, עוג מלך הבשן, עוג מלך הבשן.

אפשר להיתקלס בעוג, לצחוק לעוג, ללעוג לעוג, ובכל זאת מגולית ועד גוג, ומגוג ועד מגוג לא היה ולא יהיה: ענק עדין, ענק ענוג, ענק צנוע וביישן.

העיקר ענק גבוה כמו עוג, עוג מלך הבשששן, עוג, מלך הבשן.