סיפורים קצרים – עדנה כהן
Copyright © 2016
הלוויתן הלבן
כך היא כינתה אותו : ” הלוויתן הלבן ”
בואי מהר,מהר,חייבת לספר לך משהו אחר,
כך קראה לי בקול מחלון חדרה הגבוה בהיותי בחצר.
כבר אגיע,דקות מעטות ואבוא,פלטתי בזריזות ומיהרתי לסיים מעשיי.
דילגתי על האבנים שננעצו בכפות רגליי היחפות,
צלצלתי והדלת נפתחה מיד לרווחה.
בואי כבר,חייבת לספר לך על הלוויתן הלבן ?????
סימן שאלה מרחף על פניי,גבות עיניי קבלו זווית שונה בתפנית,
הסקרנות האיצה בי ונכנסתי.
“נו,את יודעת שזה הוא,כמו לווייתן ענק הוא השתרע לצידי,סוף סוף היינו ביחד “.
מן הסתם ציפתה לליל אהבה סוחף אחרי כל סיפורי ההערצה שלו לקשריו עם “המין החזק”.
שרוע לכול אורכו,מתנשם ומתנשף ובטנו כהר גבוה גם בשוכבו.
“לווייתן לבן”…הרהרתי ביני לביני וקולה המתלהב קטע את מחשבתי.
כאן נכנס לתמונה תיאור אינטימי במיוחד על מאמץ עצום להצלת מלאכת האהבה”שהשתיקה יפה לו.
נדהמת דילגתי על התיאור ועברתי לפרטים מעשיים וארציים יותר.
למכונית החדשה והבית שקנתה,שהיו שתי הפעולות העצמאיות והמשמעותיות ביותר מאז גירושיה.
נישואיה,שהיו אמורים להיות החוויה החזקה והמשפיעה ביותר שעברה מאז בגרה
ונכנסה למערכות יחסים והנה שוב היא במערכת יחסים נוספת,
לא שלא היו כאלה בחייה החדשים,אבל לא בצורה מסודרת והמשכית ולא “חפוז” פה ושם,
או קשר חסר סיכוי בהמשך,היו גם היו.שוב מצאה את מהרהרת באותו יום,
בו הייתה שרועה בסלון בצהרי יום חתונתה,בוהה בתקרה ולא מוצאת סיבה לריגושים או התלהבות יתרה.
כבר באותו יום החל הספק לחלחל בעצמותיה.את מקשיבה ???
רעמה עליי בקולה.”כן” פלטתי מבין שפתותיי ונדדתי לסיפור נישואיה הרחק מכאן בזמן.
החלטתה להינשא לא נבעה מאהבה סוחפת,גם לא ממשיכה מינית “מטורפת”.
היו כאן יותר תזמון ונוחות.הוא היה מסודר,בעל אמצעים ורכוש.
היא בגיל המתאים לזוגיות,רק הפירוש לא היה נכון…
“את לא מקשיבה” !!!???,
הלוויתן הענק הזה כולו “חוכה והיתלולה”
פלטה לאוויר המהביל כקפה שחור,חם ומלא ניחוחות
ואני בשלי עם סיפור חייה,מנסה לגשר על 50 שנותיה.
בין השאר הבינה כבר אז שבקרוב תהפוך להיות אימא
ועומד בפניה בחור צעיר וזמין,נלהב ואמין באהבתו אליה
אז למה לא ???
רוב חברותיה כבר ענדו על אצבען טבעות עם ערכי קארט שונים,
כאלו ואחרים.התמונה התאימה למיסגרת – מתחתנים !!!
ניצוצות לא היו שם,גם לא אהבה,עם הזמן הפכה והייתה אימא
לשלוש בנות מקסימות ומוכשרות ולהפתעתה גם ניראה היה
שחייהם המשותפים היו טובים,מוזר יותר
שנולדה עם הזמן גם קירבה ואהבה שלא ציפתה להן.
השנים חלפו,השגרה הפכה את הקרבה לשעמום והילדות היו כל עולמה.
האנרגיות העודפות שלה לא תועלו לנתיבים הנכונים.
החסר באהבה אמתית נגע בכל צעד ומעשה בחייה.
עבר זמן,לימודים,תעודות,עבודה כזו ואחרת וקשרים מזדמנים,
כל אלו פעלו את פעולתם והביאו עליה שינוי התנהגותי.
התנהלה בבגרות רגשית יותר והחלה להבין את החסר בחייה.
“תביני – שום דבר לא עבד אצלו”…
תתארי לך אותי מול ההר הענק הזה,שותקת וממתינה …”
משהחלה לעבוד במשרה ששכרה מרובה
החלה נוסעת בדהרה ברכבה הבוהק ומחייכת כל הדרך אל הבנק,
למראה הצלחתה הנמדדת בשקלים רבים ורכוש פרטי שלה בלבד.
תחושה נעימה זו גרמה לה להבין שהגיע הזמן לטעום ולנגוס בחיים
את שלא עשתה בנישואיה.
“שכבתי שם וריחמתי עליו ,פלטה מבין שפתיה – מסכן שלי”.
הצורך להכיר בני זוג חדשים ,ללמוד מיניות ומגעים אחרים
הניעו אותה לפתוח במסע הפרידה מאבי בנותיה,
מסע שעלול היה לפגוע בהן ולשבש את יומן.
מעשה שאולי תחוש בעקבותיו אשמה רבה
אך לא מספיק עמוקה וחזקה שתרתיע אותה
מלפתוח במסע הכרה אל חייה,שיהיו מעתה
מרגשים ומסעירים כהבנתה ואשר לא היו כך עד היום.
” נורא,ממש נורא”,הרימה קולה ושתינו פרצנו בצחוק מתגלגל וסוחף.
ציירתי את התמונה בעיני רוחי.לוייתן לבן ובת הים הקסומה
מונחים מתחת לפני המים בים ענק,
אוקינוס לעצם העניין,ללא קהל וללא עזרה
ורק היא בחוש היצירה המפותח שלה
אמורה לכתוב לסיפור הזה סוף טוב .
שיקולי החלפת שמה לקודם לימי נישואיה לא היוו ולוא הרהור קל עבורה.
.גם מעבר הדירה לא השפיע על שגרת יומה.מיום ליום העסיקו אותה יותר ויותר
מחשבות על הגברים שיהיו חלק מחייה.
אלו שתתכרבל אתם בבתי מלון,ברכב המפואר על המושב הנפתח
עם מוזיקת רקע רומנטית ופנסי רחוב
כתחליף לנרות ריחניים ומוצללים על מפה מעוטרת ויקרה.
הפרחים עם המכתב המחמיא לגזרתה הסקסית עדיין לא הגיע
לתיבת הדואר החדשה שלה,אבל עם הזמן יהיה מונח שם
בין מרבית מכתבי הבנק ודברי הדואר האחרים.
עבר זמן,הקשר בינינו “לא החזיק מים” כדברי הפיתגם העממי שאינו מחובר לעם מסויים או עדה כזו או אחרת,אבל שימושי מאד בשפת העם.קורה וניפגשנו ביוזמתי והמיפגש היה מלא התלהבות ושוב ההומור והצחוקים המתגלגלים ליוו את שיחתנו.”מה שלומו” ? שאלתי ,”לא שמעת? הוא מת ! ”
האמת ,לא שמעתי.כהרגלי אני שומרת על קשר ואם הצד השני לא יוצר ציוזמתו ,עם הזמן נחלש הקשר ובכל זאת ישנם אנשים שאני חוזרת ומתעניינת לפרקים בשלומם,הכל בהתאם לחוויות שעברנו ביחד.
הצהרת מותו חייבה שיחה רצינית ביותר.ישבנו לשתות את התהנענע החם והריחני ופרצנו בצחוק בריא.כאן נכנס הרגע של”דיי,מסכן,היה בחור טוב,לא נעים לצחוק !”מסכן” היתה מילת המפתח לרחמים מהסוג האחר,שאומרים אחרי לוויה של אדם שאומרים שבחיו אחרי לכתו לעולם שכולו אמת…כן את האמת הזו אני מחפשת ברחמים האלו.”עליו השלום” הפטרתי בשקט ,ממתינה להמשך כי יבוא.צר על לכתו ובכל זאת הותיר אחריו חיוכים בריאים.בהמשך,שוקלת לפרט את שלא פירטתי בתיאורים שקדמו לתקופה האחרונה מפאת צינעת הפרט שכעת כבר אינם רלוונטיים או
קיסריה
קיסריה,הים פתוח ולוחש פנטזיה,
טבעת על האצבע להניח מול האש.
השקיעה קרובה,מול המבט גולשים להם נערות ונערים,
כתפיים חסונות נוגעות בדמדומים.באופק,אניה סוגרת מרחבים.
קרני השמש נשברות בין הגלים והגולשים.
מכווצת אישונים.על מדרגות החול.יושבת בבגדי שבת…
פיסוק רחב מכיל את הילקוט וכל השאר.
משמאל כדור האש ובימין חשמל.החוף לא התוודע לחופה שתתקיים.
שיירים של חופש מיתפקח פזורים על החולות
וזוהרים בינם לבין מיליון טיפות המים הכחולות.
בעוד שעה קלה ילבש הים בגדי מלכות ולובן.הנסיך שלי יצעד בהם כמו תמיד
והפעם מול האופק.השמש שקעה רק אתי.
על שולחן מתעגל מול הים פזורים בשרשרת צדפים…
בעוד זמן קצר,כשישאל אם אכן,תסכימי מייד ותגידי לו : כן !
אבן קטנה,עגולה בחסות כחול הים הרחב,תנוח בינות לצדפים,
אבן גדולה על לבי בחסות שקיעת יום ממהר בין גלים.
צבעם הדהוי של כיסאות החוף הישנים עומעם ודהה.
נכנע להנפת הדגל הלבן.מנעים ברכות את הארובות הגבוהות,
אפילו האורות המשולבים בין מדרגות ענפי הדקל,
נכנעים לתחושה המלוחה,לבנה המתנפנפת עדיין,
מנערת את החול מהבגדים,מהשיער ומהשרירים…
כל כך נעים…קשה להאמין שהכל אמיתי.
הצלם עסוק בתיעוד קבלת הפנים ומול עיניי מתרחש משהו אחר.
כלב משחק בצילו בתופשת.
מנורת הזרקור את טיפות המים המתנפצות אל אורה אוספת…
רק הזוג מתעכב.התבקשנו להגיע לפני השקיעה,
שחלפה ושקעה במצולות זה מכבר.
שורות לבנות מחליפות גודל וקו.אולי אם אומר לו ישתנה המצב.
בסרט יראו את כל היופי הזה,כשייתם…כבר שמונה…
עדיין שוחים…אנשים הולכים או רובצים כמו סוסים.
ילדות קטנות יורדות אל החוף ואוספות את צילן בשמלת ערב וחוף.
פונה אל הים,נפרדת מקו האופק ומחפשת קווים חדשים.
רגע לפני שאלך
שלום לך – בעצם רציתי לומר שלום חבר
אבל אתה כבר לא,לכן אני הולכת למקום אחר
שבו לא יקרה לי שוב,שלא אראה את ניצן הצבעוני בפריחתו
ואת החצר האחורית קוראת לי לעצור ולהשקיע בה עוד אהבה וזמן.
רגע לפני היססתי המון…
לא מצאתי סיבה לשוב,לנסות,סיבה ראויה דייה לחזור…
אז תגיד לי אתה,אולי יש לך רעיון שיניח הכול מאחור ?
מעט הסברים…הקצב שלי שונה ובעיקר התפיסה
והיום היא נשמעת כמו המשפט הבא :
“במקום שלא יודעים לקבל – לא נותנים” !
וכבר קיבלתי החלטה בעניין ואלך למקום אחר בהרגשת שלמות
ואתן את כל שניתן במקום שאפשר וראוי …
לא יקרה לי שנית לדלג על פריחת הצבעוני באדנית…
עצרתי ללטפה,כי אין מטרה שמקדשת את האמצעים
ובעטייה ליופי בטבע – דוהים הצבעים…
הניצן הגאה וגופי הכואב הולכים כעת ביחד למקום יאה.
כמה חבל,מחפשת מילים לתאר את הצער
שרובץ לי בין השכמות ולא מוצאת שער
שאוכל דרכו לעבור.
אולי יש לך מילים שיכולות לתאר אותו בגוונים חזקים
כמו שאני מרגישה,במילים מעונבות ואחרות שלא…
מילים מאלפות שבהן אתה טוב,אולי סתם חיבוק שאתה לא מסוגל,
כי מרגישים בו ממש הכל וצריך להשקיע ואתה לא רוצה
אז לא חובה ! יש הרבה אנשים טובים באמצע הדרך ובסיומה
אפשר לקחת מהם ולקחת… ולגרום להם ללכת ולדעת
למצוא סיבה טובה שתפתור אותך מאחריות
עצרתי שוב לגעת בניצן הגאה,ליטפתי את אכזבתי על גופי הלאה
מכל המאמץ,ההשקעה והרצון
שיעברו מעתה דירה למקום אחר…חבל נכון ?
כובע שונה לכל מצב
הנרקיסים נובטים באדנית,
האדמה מהחצר צפופה במרפסות,
חורף והפעם אמיתי,רוחות,גשמים ותאונות דרכים,
יום ב’ שמיים בהירים,בצהריים,מדודה רחל נפרדים,
עליה נכתבו כל הבדיחות והסרטים,
על פולניות ואלמנות ועל מרק עם אטריות
ועוד בדיחות בטעם ואחרות תפלות.
יום ארוך,עם א.שמר מודדת מדרכות
בתל אביב בירת עשרת,התרבות והשטויות.
בהיכל פתחו את הדלתות לחיבוקים ונשיקות
וגם הרבה תרומות.בעוד שעה שוב שלמה ארצי
ישיר על הבמה והמילים של האירוע הקודם
תיגענה בי כמו אז בלב ובנשמה,רק בי…
ואף אחד לא יהין לגעת בה בלי להניד עפעף.
מילים שמתרווחות על הקלידים כמו על כורסה רכה,
נוטפות חושים ומצבים ויש גם הבטחה
והן חזרו אליי ביחד כמו ב”שניים” אבל הפעם,
האוויר אחר ויש חמצן נקי, א. בלחץ שבועות רבים,
היום בשיא,בלילה לא יישן ולא בכדי…
מתעכבת וזוכרת / עדנה כהן
פרק א’
מידי פעם אני מאווררת את ניירות הכתיבה שלי
ומתעכבת על שורות או מילים מסוימות,
דפים או בלוק כתיבה מצהיב בזמן.
מוצאת מילה שנגעה ללבי,
שורה שמעלה חיוך ואחרת – כאב.
מחפשת כוונה נסתרת,חרוז שאבד בדרך,
שם שנשכח מזיכרוני
ומבט שאשמח לפגוש בו שוב בדרכי.
…ואז – המבט מצלצל אלי לטלפון של בזק,
זה עם החוגה ושואל :
” לאן נעלמת כך לפתע ,קרה משהו או סתם עברת הלאה ?
אוהבת מבטים של חוטים מצלצלים ממכשירי טלפון ישנים,
מסתלסלים האחד ברעהו כמו צמה בלונדינית בשיער לא חפוף,
מתפצל בקצהו כמו חבל במחנה “הצופים” שהשתפשף מרוב קשרים
בשנים של מחנות נוער ללא תקציב לציוד מתכלה.
סגרתי תאריך ושעה עם המבט שצלצל לספר לי שהתגעגע
ופניתי לשורה שהעלתה חיוך…היתרווחתי בכורסה הישנה
שאיני יכולה בלעדיה,שהרי החליפה את זו שהתפרקה במעבר הדירה האחרון
וכבר לא הייתה לה תקנה או סיכוי לאחד את שבריה ואז בלי הודעה מוקדמת,
פסע ויצא מבט מהורהר מתוך השורות ופנה ישירות אליי,
מבקש תשובות לשאלות שהמתינו על מדף צדדי לשעת הצורך.
Published: Dec 10, 2016
Latest Revision: Apr 20, 2018
Ourboox Unique Identifier: OB-208369
Copyright © 2016
Skip to content