אודות המיזם

הסיפור הקצר ככלי לפתרון קונפליקטים – מקראה דיגיטלית 

במחצית הראשונה של כיתה ח’, למדו תלמידי הכיתה את שיעורי הספרות במסגרת מיזם.  במהלך לימודיהם, הם נחשפו לז’אנר הסיפור הקצר ומאפייניו הייחודיים – צורה ותוכן. רכשו כלים לניתוח יצירה, כלים לביקורת, פרשנות והיסק, איתור מידע, הרחבת אוצר המילים ועוד.

התלמידים גילו כי לסיפור הקצר מבנה ייחודי – פתיחה כללית ורגועה באופן יחסי לאחריה מתחילה הסתבכות שבמרכזה קונפליט, הקונפליקט מגיע לשיא, שהוא בעצם הרגע המותח ביותר בסיפור ולאחר מכן מתחיל שלב ההתרה בו הקונפליקט בא על פתרונו עד לסיום היצירה.

התלמידים נחשפו לדילמות וקונפליקטים שעלו בסיפורים קצרים נבחרים אותם למדו. וכן דילמות שונות במעגלים שונים כגון: המעגל האישי,המשפחתי, הבית ספרי, המדיני והעולמי.

במהלך המיזם הם פיתחו את היכולת לעמוד מול דילמות אלו. הם למדו לאתר את נקודת המחלוקת ולמצוא אסטרטגיות רבות ומגוונות לפתרון. חלקן מיטביות כמו: שיתוף, גישור, עזרה הדדית ועוד וחלקן לא מומלצות כמו: התעלמות מהבעיה, הסרת אחריות וגלגולה לאחר, האשמת שווא וכדומה.

כתוצר למיזם התלמידים כתבו בעצמם סיפורים קצרים מקוריים ( אלה שאתם מיד תקראו בספר הדיגיטלי אליו נכנסתם). הסיפורים שלהם נכתבו ברוח הז’אנר, תואמים למבנה ולכלים האומנותיים שלמדו במהלך המחצית.

גם בסיפורים המקוריים של התלמידים כמו ביצירות שלמדו, ניצב קונפליקט במרכז היצירה אשר נפתר באמצעות אחת מהאסטרטגיות אותן למדנו בכיתה. כל תלמיד בחר ביצירתו את הדרך בה הקונפליקט העומד במרכז סיפורו יבוא לכדי התרה.

אנו מקווים כי תוכלו מעבר להנאה שבקריאה, לקחת איתכם כצידה לדרך אסטרטגיות ודרכים מיטביות לפתור קונפליקטים ודילמות בהם תתקלו.

קריאה מהנה ומועילה

תלמידי כיתה ח’3

והמורה המנחה: איילה אלעד

 מלכת הכיתה / אביה דהאן

אני זוכרת את היום ההוא ממש כמו את האתמול ,שמי הוא רוני אני בת 14 ולומדת בבית ספר “רימונים” . לפני כשנה בערך סבלתי מהצקות כמעט כל יום .

אותו יום ראשון התחיל רגיל כמו בכל יום ,  נכנסתי לכיתה וישר התחילו להישמע קולות הילדים מתלחששים : ” הנה רוני הסתומה , היא כל היום לבד אין לה חברים ” אני כבר רגילה לכך , לעלבונות למילים הפוגעות ולהתלחשויות של הילדים .

הייתה לי ילדה בכיתה ששמה שירה , או כמו שכולם מכנים אותה ” שירה מלכת הכיתה “. כל הילדים היו נורא מפחדים ממנה, מפחדים שהיא תאיים עליהם בחרם , אך אותי שירה שנאה ביותר ואני בכלל לא יודעת למה . היא וכל החבורה שלה מכנים אותי בשם ” רוני הילדה המוחרמת” ומאז שהם המציאו ת’שם הזה , כך כל הכיתה מכנה אותי .

אז אותו היום אחרי שהגעתי לכיתה והנחתי את התיק שלי במקום , ניגשה אליי שירה ואמרה לי: “רוני תביאי לי כסף מיד “. ישר עניתי לה בגמגום: “אני ממש מצטערת שירה אבל אני צריכה את הכסף הזה בשביל דברים אחרים ובכלל אני לא חייבת לך כלום ” ,הרגשתי גאווה אבל נורא פחדתי, הרי זאת שירה מלכת הכיתה.  רצו לי מחשבות בראש מה היא תגיד ? מה היא תעשה לי ?

 שירה נראתה ממש לא מרוצה ואמרה בקול: ” מאיפה את מעזה לסרב לי ? אני וכל הכיתה נעשה עלייך חרם את תתחרטי על זה , נכון חברים ? ” בלי לחשוב אפילו ,כל ילדי הכיתה ענו לה: ” נכון שירה צודקת , כן, כן נעשה עליה חרם ! ” אני שתקתי , התאמצתי שלא לבכות החזקתי חזק את הדמעות ואמרתי לעצמי בלב זה בסך הכל חרם שנמשך יום יומיים והכל ישתנה , זה מה שקיוויתי שיקרה . עברו להם שלושה ימים שלא שמעתי מילה מאף ילד, אף אחד לא ניגש אליי  אפילו לא בשביל להעתיק ממני שיעורי בית , די נמאס לי ! החלטתי שאני הולכת לדבר עם שירה , כשנשמע הצלצול להפסקה התחלתי קצת לפחד אבל חזרתי ואמרתי לעצמי פעם אחר פעם, רוני את אמיצה אין לך בכלל ממה לפחד , הרי מה כבר היא יכולה לעשות ?   התחלתי להתקדם לכיוון מגרש בית הספר שם נמצאת כל הכיתה או יותר נכון כל החבורה של שירה . ראיתי את שירה יושבת ומסביבה המון ילדים שמאזינים לסיפורים שלה ומעודדים אותה. ניסיתי להידחף לתוך המעגל בלי שיראו אותי ולהגיע ישר לשירה ולמזלי הצלחתי . ישר שירה אמרה לי: ” מה קרה רוני התחרטת ? את כבר מפחדת ? “

לא התייחסתי בכלל למה שהיא אמרה וישר שאלתי אותה : ” שירה למה את כל כך שונאת אותי ? מה כבר … ” עוד לא סיימתי לדבר והרגשתי משהו ממש כואב בפנים שלי , עברו כבר כמה שעות , פתחתי את העיניים ומצאתי את עצמי שוכבת לבד על רצפת המגרש , הבנתי אז ששירה נתנה לי סטירה חזקה מאוד . ישר ניגשתי לשירותים הסתכלתי במראה וראיתי שהפנים שלי מאוד נפוחות ,  התחלתי לרוץ לכיוון הבית, ממילא  אף אחד לא שם לב אליי , נכנסתי לחדרי והתפרקתי , לא הפסקתי לבכות . לפתע אימי נכנסה לחדר ושאלה אותי : ” רוני מה קרה ? למה את בוכה ? ומדוע הפנים שלך כל כך נפוחות ? ”  בהתחלה שתקתי אבל אחרי כמה דקות של שקט נשברתי וסיפרתי לה על הכל , על החרם , על הסטירה , על שירה מלכת הכיתה ובקיצור על הכל . ישר לאחר מכן אמא התקשרה למורה וכמובן שירה והכיתה נענשו על המעשה המגעיל שלהם . אותו שבוע ביקשתי מאימי להשאר בבית , אולי אחפש בית ספר אחר לבינתיים

בוקר אחד באותו השבוע הביתי נשמע תיקתוק בדלת בשעה נורא מוקדמת . מי כבר יכול לתקתק בשעה כזאת ?  חשבתי לעצמי . פתחתי את הדלת

וגיליתי להפתעתי את שירה ושאר ילדי הכיתה , התחלתי ממש לפחד אולי הם באו בשביל לכעוס עליי  שהלשנתי על מה שהיה ? התחלתי לדבר בגמגום ואמרתי : ” אממ סליחה אני .. ” שירה השתיקה אותי ואמרה ” לא, אנחנו צריכים לבקש סליחה ,על המעשה המגונה שלנו , זה באמת לא היה מגיע לך .” מאחור נשמעו קולות תלמידי הכיתה אומרים : ” כן סליחה רוני אנחנו מצטערים,  בבקשה תחזרי אלינו , זה לא יקרה יותר בחיים בבקשה אנחנו מצטערים ” . החיוך לפנים התחיל קצת לחזור אליי, הם באמת רוצים שאני אחזור לבית הספר, זה נורא שימח אותי . לאחר כמה דקות של צחוקים ועידודים , החלטתי לקחת את התיק ולהצטרף אליהם לבית הספר .

 כך חזרתי לשגרה , כל יום בשבילי הוא יום כיף עם שירה וכל שאר החברים והחברות שלי . אני נורא שמחה להגיע כל בוקר לבית הספר, הבנתי שזה בעיקר בגלל שידעתי להתמודד ולשתף גורם אחר שעזר ותמך בי.

 איך שגלגל מסתובב לו / אביעד אקדמאי

במושב של שמואל מתקיים כל יום שבת משחק כדורגל בין ילדי המושב. יום שבת אחד, אחרי משחק הכדורגל הרגיל היה תורו של שמואל לסגור את השערים.

אחרי שסגר את כל השערים הבחין שמואל לפתע בכדור אדום עם חתימה של מסי עליו.

שמואל חיפש את  בעליו אך לא מצא, הוא החליט לשמור אותו לתלמידי הכיתה, שכשיהיה צורך בכדור בהפסקה יהיה להם במה לשחק.

למחרת בהפסקה שמואל הוציא את הכדור מתיקו והודיע :”יש כדור! יש כדור!”.

ופתאום פרצופו של יוסי הבריון של השכבה נעשה עצבני, זה ממש הוציא אותו מכל הכלים.

זה היה הכדור שלו. הוא צעק על שמואל :”זה הכדור שלי גנב! מה אין כסף אז גונבים?”.

שמואל נעלב אבל החליט שלא לרדת לרמה שלו.

“מצטער אחי, לא ידעתי, הנה קח אותו” אמר שמואל, אך ליוסי זה לא הספיק.

הוא שלח את ידיו וחנק אותו על הקיר, מתן חברו הטוב של יוסי מיד נחלץ לעזרתו.

שמואל השתמש בכל כוחו והצליח להשתחרר.

פתאום משום מקום המורה זיוית נכנסה וקראה :”כולכם, מיד למנהלת”.

אחרי שעות ארוכות של בירורים גזר הדין נקבע, השעיה מבית הספר לשלושה ימים.

שמואל נכנס לפאניקה, מה יגידו הוריו? הם בטח יכעסו עליו ויענישו אותו.

 הוא אמר למנהלת :”בבקשה, אני לא אשם תשאלי את כל הנוכחים במקרה”.

אבל זה לא עזר יותר מדי כולם מפחדים מיוסי ומתן, ולכן לא הסכימו לספר מה קרה.

לאחד הילדים שראה את הכל ,ילד בשם משה היה קונפליקט עם עצמו.

הוא היה חבר טוב של שמואל וזכר שכשהיו בכיתה ה’ נחלץ לעזרתו כשהקניטו אותו על צבע עורו הכהה. אז, הוא היה היחיד שהגן עליו בלי לחשוב מה יגידו עליו או יעשו לו.

אבל מצד שני משה לא רוצה שיגידו שהוא מלשן. בכל זאת, הוא אזר אומץ, הוא הבין שהוא מדווח על מה היה והוא לא מלשין, הוא ידע שמואל היה עושה בדיוק אותו דבר בשבילו בלי לחשוב פעמיים.

אחרי שסיפר למורה את מה שקרה. יוסי ומתן הושעו מבית הספר לשבוע שלם.

עכשיו יוסי ומתן למדו את הלקח. בנוסף כולם הבינו עוד משהו, מעשים הם כמו בומרנג תעשה טוב יחזירו לך טוב תעשה רע זה מה שתקבל.

הנקמה / אורי ישראלי

ניר, עוז ואור ישבו תחת עץ חרוב עתיק, שקטים, מזיעים, לוגמים מעט מים ומתנשפים.  לפניהם שקעה השמש, והציתה עננים של סוף הסתיו. באופק נראה הים, ורוח קלה, ששינתה את כיוונה נשבה.

“זה לקח לנו רק 35 דקות להקיף את בית אורן, אני חושב שאנחנו כבר די מוכנים לריצת הניווט בחנוכה; אתם זוכרים שהשבוע יש לנו שלושה אימוני ניווט עם חיליק?!” אמר עוז.

“כן, אבל אני חייב להגיד לכם, שלי קצת נמאס להישאר בבית-הספר אחר הצהרים לאימונים, ושהחבורה של איתן ברנר תיטפל עלינו” אמר אור.

“גם לי!  נמאס שהם צוחקים על המשקל שלי, ועל החצ’קונים” אמר ניר.

“אני חוטף ‘ג’ננה’, עוד לפני שהם פותחים את הפה.  והמבאס הוא שהם מגיעים בסוף היום, והריטלין שלי כבר ‘פג תוקף’.  אם הייתי יכול, הייתי מפרק להם את הצורה, לנמושות הקטנות, בעיקר כשהם מתחילים לשיר את השיר על אחיך, אור.  מבחינתי, מי שמציק לילד מפגר, צריך לחטוף חזרה!  אני מציע ללכת לנקום בהם, איפה שהכי כואב להם.” בערה חמתו של עוז

הוציא להם את האוויר מהאופניים?!” הציע ניר.

“לא, משהו הרבה יותר כואב, לפרוץ להם לזולה ו’לכוון מחדש’ את המערכת היקרה שהם קנו בסיום החופש הגדול” הוסיף עוז.

“האמת, שהם ממש הגזימו, הם רודפים אחרי אחי בערב, צועקים עליו, ומשפריצים עליו מים, שהם יודעים שממש מחרפנים אותו” הסכים אור.

ניר התלהב, “עכשיו זה זמן מצוין לנקמה, כל החבורה ‘המסריחה’ הזו, נמצאת בגיוסים לאיסוף כסף לאפטר-פרטי שלהם בסוף השנה.

אני מקווה שגם אותם ידפקו ולא יתנו להם אלכוהול, בווילה העלובה בחיפה” .

“לי מתאים!  אתם מצטרפים אלי לזולה החביבה?!” הכריז עוז.

כעבור עשר דקות, מצאו עצמם ניר, עוז ואור בחורשה, שבתוכה נמצאת הבקתה של חבורת הי”בתניקים, הידועה בכינויה ‘הזולה’, אשר הייתה עשויה מעצי אורן, עצים שפעם צמחו בחורשה עצמה.  הם צפו בה, ממרחק בטוח, מספר דקות, ואז אמר ניר: “אני מריח עשן”.

“העשן מגיע ממזרח, עם הרוח החצי שרבית, שהבטיחו ברדיו שתגיע הערב”, ציין עוז.

“בואו נלך לראות, אולי הם עושים שם מדורה, שלא ניתפס בטעות בזולה…” אמר אור בשקט.

הם עלו בדממה במעלה ההר, כשרחש רחוק ומאיים החל להישמע במרחק.

מעבר לשביל האש,  נתגלתה לעיניהם, שריפת חורש קטנה, ועוז שכבר ראה בעיני רוחו, את הזולה עולה בלהבות, החל לקפץ ולצהול “הזולה תעלה באש.  אלוהים כבר דואג לנקמה מתוקה”.

“כן, יותר מתוק מזה, אין” הסכים ניר.

“זה לא מוצא חן בעיני, ככה התחילה השרפה הגדולה, לפני שלוש שנים!” כעס אור.

“טוב, ניתן לזולה להישרף, ואז נתקשר למכבי האש” הציע עוז.

“ללוחמי האש, ואני כבר מת לראות את המטוסים החדשים שלהם בפעולה” קרא ניר בשמחה.

“תקשיבו, אני בעד נקמה, אבל זה כבר לא שייך.  לכו תדעו לאן האש תתפשט.  אני מתקשר עכשיו!” אור נרגז עוד יותר.

אור התקשר והודיע על השריפה.

השרפה התקדמת לכיוון הזולה.

אור רץ לדרך העפר, שבצידה מונח צינור ברזל ענק, המקיף את הישוב, ופותח את השיבר.   הוא הביט מסביב וחיפש צינור כיבוי אש, ואז צעק לעוז “תרוץ ל… ותביא צינור כיבוי אש עם זרנוק גדול”.

הם  עמדו וכיבו את האש, על דרך האפר, ממש לפני הצריף.

שלושתם החזיקו בצינור הכיבוי שניסה להתפרע, וכיוונו את הזרם אל קו הלהבות.  הם עבדו בתיאום מופלא,  בדממה, ללא פקודות וצעקות.  רק קול האש, המכלה את החורש מסביב, ברעש אדיר, נשמע.

לאחר 20 דקות שנדמו כנצח, הופיע רכב של מכבי האש ומספר חברי קיבוץ, הגיעו גם הם בריצה. הכבאים החלו מיד במלאכתם – פרסו צינורות, חיברו, פתחו, התיזו, צעקו הוראות אל תוך מכשירי הקשר, והצליחו לבסוף לעצור את התקדמות האש. לאחר שעה וחצי הגיעו מטוסיי כיבו, אשר שפכו נוזל מעכב בעירה בחורש הצפוף.  שעה לאחר מכן, כבר נעלמו הלהבות ורק קול המים וצעקות הכבאים נשמעו.

אז ניגש אחד מחברי הקיבוץ לשלושה, ושאלם מה הם חיפשו פה?  ומה פתאום הם מכבים לבד, זו הרי סכנת נפשות?!

אותו חבר נעלם מעבר לכבאית כשלפתע יצא ממבנה העץ מאחוריהם, בחור צעיר, מתנודד מעט.

הוא מצמץ בעיניו, מול אורות מכונית הכיבוי, אחז בראשו, ועיוות את פרצופו בכאב אדיר.

איתן ברנר שאל בקול מנומנם: “תגידו, השתגעתם, מה הרעש הזה?!  רק בארבע הלכתי לישון, אחרי המסיבה הפיגוזית שארגנו לגל, שרק עכשיו הוציא רישיון נהיגה.

עוז, ניר ואור חייכו והביטו בחבר הקיבוץ, הסתובבו והחלו ללכת בדממה

באש ובמים בית”ר ירושלים / אוריה סמורי

ביום ראשון יש משחק גמר של בית”ר ירושלים נגד מכבי תל אביב באיצטדיון טדי, כל אוהדי בית”ר נפגשו וראש האוהדים, עומר, אמר שידאג להכנת דגלים, חולצות וצעיפים.

יום לפני המשחק הלך עומר למפעל בדים שיתפרו חולצות, צעיפים ודגלים ואת רשימת הציוד שמר בטלפון.

ביום המשחק כבר קרה משהו אחר…

כל אוהדי ביתר הגיעו לאצטדיון שעתיים לפני משחק הגמר, אוהדי בית”ר ניסו לתפוס את עומר בטלפון אך המשיבון ענה, לאחר כמה ניסיונות כושלים אוהדי בית”ר כבר התחילו לדאוג שיש בעיה עם עומר.

”עוזי גופייה” שהוא גם אוהד של בית”ר אמר: ”בואו ננסה להתקשר בפעם האחרונה” האוהדים התנגדו ואמרו: ”אין זמן צריכים לדאוג לציוד”.

עוזי לא הקשיב והתקשר לחברו עומר, אחרי כמה צלצולים בודדים נשמע קול מן הפלאפון אך עוזי הבין שזה לא עומר, עוזי שאל:”מי מדבר?”.

והתברר שזה אדם שהוא בעל מפעלים לעיצוב בדים ברחבי הארץ ובזמן שעומר הלך להכין רשימה של כמויות, הטלפון נפל מכיסו לתוך משרפת ‘

הבדים, ובמזל המשרפה לא עבדה באותו היום.

 כשעובדי המפעל  באו לשים שם בגדים ולהפעיל את המשרפה הם נתקלו בטלפון והביאו אותו מיד למשרדו של המנהל ושם הטלפון צלצל.

עוזי אמר לו: ”אוקיי תודה רבה שמצאת את הטלפון, נהיה בקשר ונבוא לקחת אותו”.

בעל המפעל שאל: ”רגע מה אמרת שעומר היה צריך להביא?”

עוזי ענה:”לא אמרתי, אבל צעיפים, חולצות ודגלים. עזוב זאת לא בעיה שלך”.

האיש צחק ואמר: ”בהתחלה אמרתי שאני בעל מפעל לעיצוב בדים, אם אתם צריכים ציוד אני יכול לעזור כי אין עומס כרגע”. עוזי וכל האוהדים התלהבו ואמרו לו שהם ישמחו לעזרה והודו לו.

תוך חצי שעה הגיעו משאיות עם כל הציוד הנדרש לאצטדיון, אוהדי בית”ר שמחו מאוד.

לפתע במחצית עומר הגיח מתוך שער היציע, אוהדי ביתר שאלו לשלומו, עומר ענה שהוא בסדר והוא ממש מצטער, אוהדי בית”ר אמרו לו זה בסדר כבר דאגו לנו לכל החסר. עומר שמח מאוד והבין שלא היה אחראי והיה יכול ליצור בלאגן גדול לאוהדים. לשמחתו נמצא לבסוף פתרון.

הוא הבין לפחות שהמזל לא תמיד ישחק לו וחשוב שיהיה אחראי בעתיד.

ואז בדקה שישים מכבי תל אביב הצליחו להכניע את בוריס קליימן, 1:0 לטובת התל אביבים.

אוהדי בית”ר לא ידעו מה לעשות הם היו כבר מאוד עייפים ומתוסכלים, שחקני בית”ר הצליחו לעשות התקפות טובות וללחוץ את מכבי והתסכול עבר.

לפתע בדקה 80 פנדל לזכות ”מכבי תל אביב” , השופט שלף אדום לשחקן הגנה.

טל בן חיים ניגש אל הבעיטה, בועט…

 בוריס קליימן עצר את זה בקצות האצבעות. לפתע מתפתחת מתפרצת לזכות בית”ר שחקני בית”ר רצים לעבר הרחבה, עידן ורד מרים את הכדור לעבר קו החמש, ואיתי שכטר עולה למספרת, וגול מדהים לבית”ר ירושלים שייזכר לשנים רבות.

בינתיים דקה 90 , קרן לזכות ביתר ירושלים התקפה אחרונה למשחק. בוריס קליימן עולה לקרן, אודל מרים, קליימן נוגח וגול לזכות ביתר ירושלים. השופט שורק לסיום המשחק. בית”ר לוקחים אליפות לאחר שנים של ניסיונות.

לאחר המשחק עוזי ניגש אל עומר ואמר ”אל תהיה עצוב גם אם הציוד לא היה מגיע הנצחון שווה הכל…”

הבור / איתמר גריביאן

פעם אחת הלך אבי לבדו בלילה לבדו ופתאום נפל לתוך בור .

לפתע עבר  רבי ליד הבור  ואבי צעק לעברו: ” עזור לי אני תקוע בתוך הבור”. הרבי אמר לו: ” קח ספר התנ”ך ותתפלל שה’ יציל אותך, אני לא יכול לעזור לך ” והרבי הלך .

המשיך אבי לקרוא לעזרה והגיע אליו רופא , אבי אמר לו: “עזור לי לצאת מהבור”, אך הרופא ראה את עומק הבור ונרתע. הוא זרק לאבי תרופות ואמר : ” אם תהיה חולה , התרופות יעזרו לך “. הרופא הלך לדרכו ואבי נשאר בבור .

אבי החל להתייאש והחליט לשים סוף לחייו . לפתע , בא חברו הטוב  והחליט לקפוץ אליו לתוך הבור. אבי אמר לו : “בשביל מה קפצת לבור ? עכשיו שנינו ניתקע כאן ! “. חברו הסתכל עליו ואמר: ” אתה חברי הטוב ונפלת לתוך בור , אך אני נתקלתי כבר במצב כזה כשנפלתי בעצמי בעבר ואני יודע איך לצאת מכאן , בוא אחריי.” וחברו הוציא אותו מתוך הבור .

הגרב האבודה / אלעד יוסף

זה היה אחר צהרי היום, השמש החלה לשקוע, השמים היו בצבעים של אדום וכתום. רפי חזר הביתה, הוא נראה מבועת הוא ניגש אלי. אוי, אין לי כוח אליו מה הוא רוצה? ואז הוא אמר:”אבא אתה יכול לעזור לי?” כל מה שרציתי לבקש ממנו  זה שיעזוב אותי, אני אחרי יום שלם של עבודה, אין לי כעת סבלנות.
ואז נשמע הצלצול הגואל של מכונת הכביסה הייתי צריך ללכת לתלות את הכביסה, אמרתי לו: “אולי אחר כך בן”.

הלכתי ופתחתי את המכונה התחלתי להוציא את הגרביים. זוגות, זוגות, אבל יש לי נפרדים, איפה בני הזוג שלהם ? לא נשאר כלום במכונה לאן הם נעלמו ? אאא…הם בטח נכנסו לתוף של של מכונת הכביסה.
פתחתי את התוף שנראה כמו חור שחור ואז נשאבתי פנימה.

וואו איפה אני? זה מקום מלא גרביים והנה הקופסא שאיבדתי לפני חודש. רגע איך אני יוצא מפה???!!! פתאום נשמע קול שציווה עליי: “לך קדימה!” שאלתי מי זה ושררה שתיקה,שאלתי שוב מי זה?!! אין קול ואין עונה.

התחלתי ללכת קדימה, בצדדיי היו הרים של גרבים, ודברים מוכרים, היו גם עצים עם מעין פירות מוזרים, זרמו גם נהרות של חומר ורוד ריחני והיה גם  דשא פרוותי מסביב. ממש מקום מוזר. איפה אני ? !  פתאום שמעתי רחש, כמו צחוק ואז בכי, וואו זה מפחיד. אוקיי אני חייב לשמור על שפיות.
מולי השתרע שביל ורוד עם נקודות סגולות,ככל שהמשכתי השביל נהיה יותר אדום, פתאום השביל התחיל לדעוך ולהפוך למעין חתיכות אפורות לא ברורות. כל זה עד שהגעתי לצומת, שבו ישבו שתי גרביים סרוגים, על ארגזים מעץ, משחקים בקלפים.

התקרבתי אל הגרביים, הם התבוננו בי, וחזרו לשחק , שאלתי בכעס איפה אני? הם לא ענו על שאלתי ושוב שאלתי איפה אני? אך אין תגובה. צעקתי בתסכול איפה אני? פתאום הגרב הצהובה קמה, הסתובבה אלי, פתחה את פיה והתחילה לשאוב הכול.
כל העולם נכנס לתוך פיה ואז היא נעלמה. נשארתי בעולם חשוך שבו אין אף אחד חוץ מהגרביים שאיבדתי, הזלתי דמעה ואז כמו קסם ראיתי אור באופק, התחלתי ללכת אליו ואז התעוררתי ומצאתי את עצמי עם הגרביים ביד, שוכב בחדר כביסה.
אז הבנתי… רצתי לבני רפי, הרמתי אותו וחיבקתי אותו חזק חזק ושאלתי אותו, האם אי פעם תוכל לסלוח לי?

מי שמאמין לא מפחד / אסף כודדה

ביום שלישי לאחר סיומו של שיעור התורה בבית הספר, אנטוני תלמיד שלא מאמין בקיום האל יצר וויכוח סביב הנושא עם רן. הוא בחר דווקא בו משום  שרן תלמיד שמאמין מאוד בקיומו של האל והאל מאוד חשוב לו. נושא הוויכוח היה אם ה’ קיים או שלא. לאחר זמן ממושך של וויכוח אנטוני קילל את שמו של האלוקים. רן התעצבן מאוד ואמר לו: “אם אתה לא יודע, מי שמקלל את ה’ , אז ה’ רואה ושומע אותו ונותן לו על כך עונש חמור”, אנטוני ענה לו: “אבל אני בכלל לא מפחד, כי לדעתי הוא לא קיים בכלל”. בסוף יום הלימודים רן ואנטוני חזרו עם אופניהם לביתם שהיו קרוב אחד לשני, הם נפגשו בצומת ולא דיברו אחד עם השני בשל הוויכוח. האור התחלף לירוק ורן ואנטוני התחילו לנסוע. לפתע הגיעה מכונית במהירות רבה. רן שראה אותה ברח, אבל אנטוני לא ראה אותה והמכונית כמעט ונכנסה בו. מההלם הוא בכל זאת נפל מאופניו ונחבל. ביום שלמחרת רן אמר לאנטוני: “אתה רואה שאני צודק?!?! אמול נפגעת בגלל שקיללת את שם האלוקים וזה העונש שאמרתי לך שתקבל.” אנטוני אמר: “זה לא בגלל זה” ושוב קילל את השם. המורה לתנ”ך שמעה את אנטוני מקלל את ה’ וכעסה עליו מאוד ואמרה לו שהוא ייענש על כך. בשיעור הרביעי היה שיעור חינוך בכיתה של רן ואנטוני. המורה הסבירה ואמרה לכל הכיתה: “גם אם אתם לא מאמינים במשהו אל תזלזלו בו, כי מישהו אחר מאמין בדבר זה ואם מזלזלים באמונתו הוא נפגע.” אנטוני הבין לפתע שהתנהג בצורה לא מכובדת והתנצל בפני רן והכיתה.

הטלפון האבוד / גילי וילהלם

היי קוראים לי שירה ואני לומדת בכיתה ט’ . היום עליתי עם חברה שלי רוני לקניון , הסתובבנו בחנויות וקנינו בגדים ,וכשעלינו לאוטובוס בדרך חזרה הביתה רציתי להתקשר לאמא שלי ולהגיד לה שאני בדרך הביתה. חיפשתי את הטלפון בתיק ולא מצאתי אותו , מאוד נלחצתי ואמרתי לרוני להתקשר אליי ולעזור לי לחפש , אך זה לא עזר , הטלפון שלי לא נמצא.

ידעתי שאמא ואבא מאוד יכעסו אליי , ואכן כחזרתי הביתה אמא כעסה מאוד שלא עניתי לה לטלפון ולהודעות ואמרה שהיא מאוד דאגה. אמרתי לה שכשאני ורוני עלינו על האוטובוס גיליתי שכנראה שכחתי את הטלפון בקניון . היא אמרה  בכעס: ” מה!? מה זאת אומרת איבדת את הטלפון?!, זה טלפון מאוד יקר ואני ממש לא מתכוונת לקנות לך טלפון חדש!! אם את רוצה טלפון חדש , את תצטרכי לעבוד ולהרוויח כסף ולקנות בעצמך טלפון חדש.”

אבל אני לא רציתי לעבוד בזמני הפנוי , רציתי להיפגש עם חברות , אבל מצד שני רציתי מאוד גם טלפון חדש…

חשבתי לעצמי , במה אוכל לעבוד , וחברות הציעו לי לעשות בייביסיטר – וכך עשיתי..

עבדתי המון זמן, ממש כל זמן פנוי שהיה לי, חסכתי את הכסף כל החודש, ואז, כמעט הגעתי לסכום המתאים , רק היו חסרים לי רק 200 ₪

חשבתי וחשבתי , והתייעצתי עם אמא , והיא אמרה לי:”ראיתי כמה התאמצת, והשקעת ועבדת קשה בשביל הכסף לטלפון , ואני מוכנה לעזור לך , אם תשמרי על  אחיך הקטן הלילה , תקבלי את ה200 ₪  החסרים לך”

מאוד שמחתי כי גם אני אוהבת את אחי וגם יהיה לי מספיק כסף לטלפון . בלילה כששמרתי על אחי חשבתי לי שאולי במקום שכל פעם כשאני יוצאת עם חברות אקח כסף מאמא ,אני אעבוד ואשלם על עצמי. בבוקר למחרת התייעצתי עם אמא והיא מאוד שמחה שלקחתי אחריות , לאחר מכן אמא אמרה לי להביא את הכסף שחסכתי ושאנחנו הולכות לקניון לקנות לי טלפון.

ואז הבנתי כמה כיף זה וכמה טוב זה מרגיש אחרי שאתה עובד קשה ולבסוף מצליח.

דפיקות בדלת / דולב קליגר

יואב היה ילד סקרן . יואב אהב ללכת לבית הספר ולשחק אם חברים. יום אחד יואב הגיע לבית הספר , בסיום יום הלימודים יואב הבחין בתיק אדום. יואב הסתקרן  והתקרב לתיק יואב פתח את התיק וראה שם דברים של ילדים: צעצועים ספרים , ואז ראה משהו מבצבץ בתחתית התיק יואב שלף את זה מהתיק וזה היה אקדח. יואב נלחץ מאוד הכניס את האקדח לתיק , והלך הביתה אם התיק .יואב הגיע הביתה לא היה אף אחד , יואב מיהר להכניס את התיק לארונו שבחדרו.  יואב ניגש למטבח והכין לו אורז , אך שלפתע שמע דפיקות בדלת. כל כך חזקות שהוא חשב שמישהו מנסה לפרוץ לבית יואב סגר את הגז הלך לדלת והציץ בעינית ראה זוג שוטרים, יואב נבהל אך  פתח להם את הדלת. השוטרים נכנסו ואמרו ליואב שהם רוצים לברר איתו דבר מה חשוב. יואב הסתקרן וחיכה לשמוע מה הם רוצים ממנו. השוטרים שאלו:״ האם במקרה כשהייתה היום בבית ספר ראית תיק אדום ? יואב היה מאוד מופתע  ומבוהל וענה בחשש כן וגם לקחתי אותו השוטרים שאלו: האם ראית מה יש בתוכו  יואב ענה : כן ונבהל.  השוטרים שאלו: למה בכלל לקחת תיק שלא שייך לך? הוא ענה : היו לי כוונות טובות כשהבנתי שיש שם אקדח פחדתי שמישהו אחר ימצא  את התיק ויעשה שימוש לרעה באקדח. השוטרים אמרו: אנחנו מבינים שכוונותיך היו טובות אבל זה היה יכול להיגמר באסון   לכן בפעם הבאה חשוב לפנות למשטרה או להנהלת בית הספר שיטפלו בכך.  יואב נרגע והבין שעשה טעות ולמד לקח לפעם הבאה.

הוירוס /דקל מצליח

ביום גשום בצהריים ניסו בביתו משחק במחשב, ניסו אוהב מאוד לשחק במחשב. הוא כל יום חוזר מבית הספר והולך ישר למחשב ומשחק משחקי מחשב שונים. באותו היום ניסו ניסה להוריד משחק חדש שרק יצא. הוא מחפש בכל מיני אתרים של הורדות חוקיות, כי אבא שלו לא מרשה לו להיכנס לאתרים לא חוקיים. הוא לא הצליח למצוא, אך לפתע מצא אתר הורדות לא חוקי ובו נמצא המשחק. למרות שאבא שלו לא מסכים לו, הוא לא עמד בפיתוי והוריד את המשחק. הוא חיכה וחיכה שההורדה של המשחק תסתיים. אחרי כמה שעות ההורדה של המשחק הסתיימה והוא התרגש. הוא התלבט אם לפתוח את ההורדה או לא, כי אבא שלו לא מסכים. לבסוף ניסו החליט לא להקשיב לאביו ולפתוח את המשחק.  הוא פתח את המשחק והמחשב נתקע, הוא לא ידע מה לעשות. הוא לא רצה להגיד לאביו על כך כדי שלא יתעצבן על כך שלא הקשיב לו וכי הוריד דברים מאתרים לא חוקיים. אחרי כמה זמן שבו ניסה לסדר את המחשב ונכשל, הוא התייאש וקרא לאחיו עוז. עוז היה טוב במחשבים, אז הוא סידר את התקלה בלי בעיות, אבל אז גילה אביו של הילד על המקרה והתעצבן מאוד על הילד, בעיקר על כך שלא סיפר לו.  האב ניהל דיון ארוך עם ילדו והסביר לו שזה לא בסדר לעשות דברים כאלה.  הילד נטף דמעות, ואביו המשיך ואמר לו שגם אם זה קורה במקרה אז צריך ישר לספר.

המזוודה הגדולה / הילי לוין

קים הייתה ילדה יפה ומקובלת.

היא הייתה בת יחידה שגרה הרבה שנים בקיבוץ קטן בצפון, חברי הקיבוץ עשו כמעט הכל ביחד והיו מאוד מחוברים אחד לשני. לקים היו הרבה חברים וחברות והיא אהבה אותם מאוד. יום אחד הודיעו לה הוריה שבעוד שבוע הם טסים לסן-פרנסיסקו ביחד איתה.

קים הייתה שמחה ונרגשת, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא יוצאת מגבולות הארץ.

לאחר מספר שעות, קים סיימה לארוז מזוודה קטנה שלדעתה אמורה להספיק לה לימים בודדים. היא קראה בהתרגשות להוריה “סיימתי לארוז ! אני מוכנה !”

הוריה באו, ראו את המזוודה הקטנה ואמרו לה שהמזוודה הזאת לא תספיק, אביה דרש ממנה לארוז את כל חפציה, קים החלה לשאול “למה ?” “מה קורה פה ?” אך התשובה היחידה של אביה הייתה: “ככה”.

היא הייתה מאוכזבת מהתנהגותם אך הייתה רגילה לכך.

יום הטיסה הגיע, קים הייתה נרגשת אך גם חוששת, חיכתה להוריה בחדרה עם המזוודה הגדולה ולפתע הם נכנסו ובישרו לה:”אנחנו עוברים לארצות הברית לתמיד, אמא קיבלה שם…”
היא כבר לא הקשיבה, היא נבהלה ורצה במהירות לביתה של חברתה הטובה ביותר, קורל. נכנסה בסערה לביתה של קורל, קורל נבהלה ומיד שאלה אותה מה קרה, קים סיפרה לה הכל, על המזוודה ועל המעבר.
קורל הופתעה מאוד, והשתיים דיברו ודיברו. כמו תמיד קים ידעה ששיחה ושיתוף עם קורל יסייעו לה להתגבר ואכן זה גרם לה למעט הקלה. הן שוחחו בלי לשים לב לזמן עד שהוריה של קים הגיעו ובישרו לה שעוד רבע שעה צריכים לצאת לשדה תעופה. היא הלכה להיפרד מכל חבריה שסיפרו לה שידעו זאת כבר מלפני כמה ימים אך התבקשו שלא לספר. הם הביאו לה הרבה מתנות שריגשו אותה מאוד, והיא בתמורה הבטיחה שתחזור לבקר.
קים והוריה יצאו עם המזוודה הגדולה ועוד כמה מזוודות לשדה, לאחר מספר שעות עלו על המטוס, ונחתו לאחר 15 שעות טיסה בסן פרנסיסקו. מיד לקחו מונית לביתם החדש.

קים התקשתה מעט לקחת את המזוודה מהמונית לבית. המזוודה הייתה גדולה וכבדה, היא הכילה את כל זיכרונותיה וכל חוויותיה עם החברים מהקיבוץ. לפתע עבר ילד שלא הכירה, הוא ניגש אליה ועזר לה להכניס את המזוודה לביתה, הם דיברו והכירו והיא הופתעה לשמוע שגם הוא מישראל, הוא מדבר עברית בדיוק כמוה והיה שכן שלה. שמו היה דור.
עם הזמן קים ודור התחברו מאוד, הם שיתפו אחד את השני בכל הקשיים שנתקלו בהם ובכל מה שעובר עליהם והם עזרו מאוד אחד לשני.

סגירת מעגל /טליה דיאמנט

קוראים לי יפית,לא מזמן עליתי לתיכון בהתרגשות ובציפיות חדשות

וכמו ששוגי שלי אמר, נהדר ללמוד בתיכון, לא כמו ביסודי שם הילדים מגעילים אני לא חושבת שהם למדו מה זה כבוד הדדי.

היה נהדר בתחילת שנת כיתה ו’, בכיתה למדתי עם החברה הכי טובה שלי לשעבר רינה.

היא הייתה החברה הכי טובה שלי גם עכשיו.

רק היא ידעה על שוגי שלי.

אבל כנראה לילדה אחרת מהכיתה זה לא התאים והיא סכסכה בינינו.

היא סיפרה לרינה שקרים עליי.

למשל שאני ריכלתי עליה והפצתי עליה שמועות.

למה לשקר??? היא יכלה לבוא ולדבר!!!

רינה לא חשבה פעמיים ונקמה בי.

מאכזב שלא באה ושאלה האם באמת דיברתי עליה לא יפה.

התאכזבתי שבמקום זה היא סיפרה לכל החברים שלי שיש לי דובי ושאני קוראת לו שוגי ושאני ילדה קטנה וצבועה.

למחרת התלבטתי אם ללכת לבית הספר  אך לבסוף החלטתי ללכת.

כשהגעתי לבית הספר ונכנסתי לכיתה שפכו עליי דלי עם מים וסבון, נרטבתי כולי.

שמעתי את רינה מצחקקת ואומרת, זה כדי שלא תהי צבועה ושתפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה.

רצתי מושפלת הביתה עם דמעות שזלגו לי על הפנים.

סיפרתי להורים מה קרה בבית הספר ויחד החלטנו שעדיף שאעבור ללמוד במקום אחר.

עברו שנים, ורכשתי חברים חדשים שמכירים ואוהבים את שוגי ולעולם לא יפגעו בו.

יום אחד קיבלתי שיחת טלפון, עניתי לטלפון ולהפתעתי שמעתי את קולה של רינה. שתקתי מרוב הפתעה.

אני זוכרת אותה, איך אני יכולה לשכוח???

היא סיפרה לי שהרצו להם בבית הספר על אלימות ובריונות והיא נזכרה במה שקרה ביסודי וחשבה שהיא צריכה להתנצל על הדברים הקשים שגרמה לי

היא התנצלה והוסיפה שגם לה יש בובה שהיא חברה טובה שלי.

הופתעתי.

אמרתי לה שאני סולחת. למרות שזה עדיין קשה,  חשוב לסגור מעגל.

הטיול השנתי /יובל בן יוסף

יוסי תלמיד גרוע, דווקא הוא די אינטליגנט, אבל מבחינה לימודית הוא מפגר בחומר, לא מכין שיעורים ולא אהוב המורים בלשון המעטה. ליוסי יש עבר לא כל כך נקי של התנהגות, בכיתה ד’ הוא חתך את השיער של המורה ללשון, בכיתה ה’ הוא נעל את כל הכיתה בתוך המעבדה, וזה לא הכול. למרות כל ההתנהגות המופרעת של יוסי, הוא לעולם לא שיקר, לא להוריו ולא לחבריו.

יומיים לפני הטיול השנתי של הכיתתי, לקחה המורה לאה בלי לשים לב את כל הכסף שנאסף לטיול לביתה, כשהמעטפה עם הכסף נמצאת במחברת שלה. בשעת ערב מאוחרת הכניסה את המחברת עם המעטפה שבתוכה הכסף למגירה בביתה. למחרת בבוקר הגיעה המורה לכיתה, חיפשה את הכסף בארון בכיתה ולא מצאה את המעטפה. היא נזכרה שכשהיא נכנסה לכיתה היא ראתה את הארון פתוח למחצה. מיד התחילה המורה לתחקר תלמידים היא שאלה את כל התלמידים מי יצא אחרון מהכיתה?  וכשהגיעה המורה ליוסי, כאילו התחלף מצב במוח שלה, היא הפכה לתוקפנית ושאלה: “האם אתה יודע מי יצא אחרון מהכיתה?” “אני” ענה יוסי, בליבו הוא ידע שהמורה חושבת ובטוחה שזה הוא. “והאם” המורה המשיכה “יצאת עם מישהו מהכיתה?” “לא” אמר יוסי, נשם עמוק והמשיך ” אני יצאתי לבד מהכיתה, כי לקח לי יותר זמן להעתיק את מה שכתבת

על הלוח, וכשסיימתי כולם כבר הלכו וגם את”. “כולם משוחררים להמשך היום” הכריזה המורה ושקט שרר בכיתה, בכל יום אחר הייתה הכיתה צוהלת לאחר הכרזה שכזו, אבל באותו יום לא היה כך, באותו יום יצאו התלמידים בשקט שלא שרר בכיתה הזו כבר זמן רב.

“המורה בטוחה שזה אני” אמר יוסי לחבריו “תגידו אתם מאמינים לי?” מיד אמר חברו הטוב בן שהם מאמינים לו וחבריו הסכימו אתו. “חייבים לעשות משהו” אמר בן בנחישות ושאל את יוסי: “למה היא חושבת שזה אתה?”. יוסי חשב לרגע “נראה לי שזה בגלל שהארון היה פתוח כשהיא באה ולא ראו אף אחד נכנס אחרי שהלכתי”. בן חשב לרגע ואמר: “אולי נשאל את שאר הילדים אם הם ראו משהו?”. “רעיון טוב” אמר יוסי. מיד התחילו להתקשר לילדים ורק ילד אחד אמר שהוא חושב שהוא ראה את המורה שמה את המעטפה במחברת. המורה התקרבה ואמרה ליוסי “התקשרתי להורים שלך והם רוצים לראות אותך. אתה מושעה עד סוף היום ואתה יכול לשכוח מהטיול השנתי מחר.” יוסי לקח את התיק ועזב.

יוסי נכנס הביתה הוריו ישבו בסלון אמו התבוננה בו שעה קלה ואמרה: ” מה קרה בבית הספר היום?” . ” זה לא אני, אני יודע מה המורה אמרה אבל זה לא אני” ענה יוסי נחרצות. ” אתה יכול לחשוב מי זה היה?” אמר אביו, “אנחנו יודעים שזה לא אתה”. חיוך עלה על פניו של יוסי וענה לפתע: ” ילד אחד אמר שהמורה הכניסה את הכסף למחברת שלה, אולי תשאלו אותה אם זה במחברת?” ” אנחנו נדבר איתה” אמרה אמו

והוסיפה: “אבל אם היא לא תמצא, אז כל עונש שייתנו לך יתקבל”. “מקובל” אמר יוסי.

למחרת בבוקר יוסי הגיע לטיול השנתי מוכן ומלא במצב רוח טוב. המורה לאה התנצלה בפני יוסי. מאז ידע יוסי שהוריו תמיד ישמשו לו גב ויאמינו לו, הוא ידע גם שיש לו חברי אמת שילכו אתו תמיד ביחד, והכי חשוב המורה ידעה שיוסי לא ילד רע ומאז לא ראתה אותו כאשם בהכל. עד ש…

עזרה לזולת /מיטב אילוז

תמיד אני הולך עם ליאור לבצפר, אבל היום זה לא קרה. הסתיימו הלימודים, השעה 17:00. זה הזמן שלנו ללכת לאימון הכדורגל ביחד, אבל גם זה לא קרה. ליאור מעולם לא החסיר שום אימון, במיוחד לא בלי להודיע. התחלתי לדאוג. לא הייתי מרוכז במשך האימון ובאמצע כבר יצאתי והתקשרתי שוב ושוב לליאור, אבל הוא לא ענה. כבר דאגתי מאוד. יצאתי באמצע האימון והלכתי מהר לבית שלו. דפקתי על הדלת בחזקה ואמא שלו פתחה לי. היא הייתה חיוורת מאוד, והאיפור בעיניים שלה היה מרוח. כבר הבנתי שמשהו לא בסדר. מיד שאלתי אותה איפה ליאור, היא אמרה לי שהוא לא בבית וטרקה לי את הדלת. לפני שהדלת נסגרה עצרתי אותה, ושאלתי :”מה זאת אומרת לא בבית, מה קרה לו?” היא פתחה שוב את הדלת, כתבה לי בפתק כתובת וטרקה את הדלת. מיד פתחתי את הפתק, היה רשום שם כתובת של בית חולים ומספר חדר. עצרתי את האוטובוס הראשון לבית החולים ועליתי. זו הרגישה עבורי כמו הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלי. ירדתי ורצתי במסדרון בית החולים והגעתי לחדר. פתחתי בפראות. וראיתי אותו שם, מונשם ופצוע. אבא שלו ישב לידו, החזיק לו את היד וקרא תהילים. לא עצרתי אותו מנימוס, כשסיים נישק את הספר והתפנה אלי. שאלתי אותו מה קרה לו, הוא לא פירט לי יותר מדי, רק אמר לי: “תאונה”. כבר כמעט בכיתי. שאלתי :”האם הוא יצא מזה?”

“בעזרת השם” ענה לי “אין כסף” . שאלתי אם הוא צריך כסף, הוא צחק מעט ושאל :”האם יש לך 100,000 שקל?”  “100,000 שקל, בשביל מה?” שאלתי. אביו ענה לי שכמה איברים בגוף שלו נפגעו קשה, וצריך להשתיל לו חדשים בניתוח מסובך ויקר. עלה במוחי רעיון איך לסייע לו. רצתי הביתה, נכנסתי למחשב, הדפסתי מודעות לתרומות ותליתי אותם. פרסמתי גם בפייסבוק ובאינסטגרם. הקדשתי כל כך הרבה בשביל זה, ימים שלמים לא הגעתי לבית ספר וגייסתי תרומות. וכל זה לבדי. כעבור חודש, ספרתי את הכסף שאספתי ולהפתעתי, אספתי יותר כסף ממה שהייתי צריך. התקשרתי ליוסי אבא של ליאור, ואמרתי לו שהצלחתי להתרים את הסכום הדרוש. הייתה דממה על הקו כמה שניות ולאחר מכן, יוסי אמר שהוא לא יודע איך להודות לי. שמעתי בקולו שהוא נרגש מאוד. הגיע מועד הניתוח וכל כך הרבה אנשים חיכו מחוץ לחדר הניתוח לתוצאות. אני יוסי ואמא שלו ישבנו ראשונים. זה לקח כל כך הרבה זמן, לפחות כך זה הרגיש. חלק מהאנשים כבר הלכו ונעשיתי ממש עייף, כמעט עצמתי את עיני כשרעש של פתיחת דלת העיר אותי בבהלה. הרופא יצא ובישר שהניתוח עבר בשלום. שמחתי מאוד לשמוע על כך וגם שמחתי מאוד שלמרות גילי הצעיר יכולתי לתרום לזולת.

כלב חברו הטוב של האדם /ניקול בוריסוב 

בעיר קטנה בצפון הארץ חיה לה משפחת לוין. במשפחה הזאת חיו אמא , אבא, ילד, ילדה, כלב וכלבה. לילד קראו עומר ולילדה קראו ליה, הם היו בני חמש. הם היו החברים הכי טובים והם מאוד אהבו אחד את השנייה ואף פעם לא רבו.

בוקר רגיל עבר על ליה ועומר עם התארגנות זריזה לגן. בגן הגננת לימדה באותו היום על כבוד למבוגרים וכמה חשוב לכבד את ההורים והמשפחה ואת האנשים המבוגרים ממך, כדי שהם יכבדו אותך גם כן. הגננת ביקשה מעומר וליה שישאלו את אמא או אבא בבית: מי יותר מבוגר, עומר או ליה ולמה אנחנו צריכים לכבד את המבוגר מאיתנו? היום המשיך כרגיל והבייביסיטר באה לקחת את עומר וליה מהגן. עומר וליה התווכחו בדרכם חזרה לבית ואמרו: ”אני יותר גדולה” ”אני יותר גדול” וככה זה המשיך עד שהם הגיעו לבית וכל אחד נכנס לחדרו בכעס וטרק את הדלת.

בחדר של ליה חיכתה לה הכלבה האהובה נינה. החליטה ליה לשתף אותה בחווייתה מאותו היום ולבסוף אמרה לכלבה: נינה אני ממש עצובה שעומר צעק עליי היום ושבכלל רבנו אני ממש אוהבת אותו, אבל אני לא יודעת מה לעשות. האם כדאי לי ללכת לדבר איתו או להישאר בחדר? ליה ממש הרגישה שנינה שומעת כל מילה ומילה שלה ושהיא ממש הקשיבה לה והיא ידעה שנינה לא תספר לאף אחד על מה שדיברה איתה. היא

סמכה עלייה. לפתע נינה התחילה ללקק  את ליה והיא הבינה מכך שזה סימן שהיא צריכה ללכת לדבר עם עומר.

עומר נכנס אף הוא לחדרו והחליט לשתף את כלבו, שלג בחוויותיו מאותו היום. ”שלג אני עצוב שצעקתי על ליה היום ואני ממש מתחרט שרבנו, עכשיו אני מבין שלא משנה מי גדול יותר אנחנו נישאר אחים קרובים לנצח ואני תמיד אוהב אותה ושאין צרוך להתווכח . מה  כדאי לי לעשות עכשיו? האם כדאי ללכת לדבר איתה ולבקש סליחה? לפני שקיבל תשובה חשב בליבו עומר, נראה לי שאני יודע מה אני אעשה.  תודה שלג שאתה עוזר לי תמיד ומקשיב לי ושאתה לא שופט אותי. נתת לי להבין שהכי חשוב בעצם זה לשמור על יחסים טובים וקרובים עם אחותי.

לפתע  בלי תכנון יצאו שניהם מהחדר התקרבו אחד לשנייה התחבקו וביקשו סליחה.

הגנב והארון/ניר פנחס

היה היה גנב שהיה גונב מבתים לגנב קראו מוטי. מוטי החליט ביום שלישי בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר לגנוב מבית מסוים שחשב שיהיו בו הרבה חפצים יקרי ערך. הגיע יום שלישי ומוטי הגיע לבית ממנו החליט לגנוב.

 דבר ראשון הוא חיפש את האזעקה של הבית כדי לנתק אותה. חיפש את האזעקה אבל לא מצא. אז הוא חשב שאין אזעקה ונכנס. הוא בא לשים בשק שלו כד שנראה יקר ערך.  לפתע הוא שמע קולות של ניידות מחוץ לבית. החזיר מוטי המבוהל את הכד למקומו ורץ להתחבא. הוא ראה ארון והחליט להתחבא בו. פתאום שמע מוטי רעש גדול ושוטרים נכנסו לבית. השוטרים חיפשו בכל מקום אחר הגנב. לבסוף שוטר אחד ניגש לארון. הוא שם את ידו על ידית הארון, כשפתאום הוא שמע בקשר שיש מכונית חשודה שבורחת מהמשטרה באזור. כל השוטרים שהגיעו לבית מיהרו לצאת לאתר את המכונית החשודה. מוטי יצא מהארון ואמר פווי מזל כזה זה לא דבר שקורה כל יום. אסור לי לשחק יותר במזל. אני לא אגנוב שום דבר יותר בחיים והלך הביתה.

הנער בלונדון/נעמה בלום

“תמירי” קראה אמא “אנחנו נאחר את הטיסה”.

סגרתי מהר את המזוודה ורצתי החוצה בסערה. אימא סגרה את דלתות האוטו ונסענו.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בחדר המלון, אוטומטית הבנתי איפה אני, והתרגשתי כל כך! אמי אמרה: “בוא יוצאים לטייל, אנחנו נוסעים ברכבת”!

הלכנו ברגל אל תחנת הרכבת הקרובה למלון, וחיכינו לרכבת.

כל עניין הרכבות כל כך רשמי פה חשבתי לעצמי. “מיליוני אנשים עולים לרכבות אלו כל יום” אמרה אימא, לפני שנכנסנו לתחנה.

כשהגענו לרציף שלנו הבנתי למה היא מתכוונת ,היו שם המון אנשים, יותר מכדי שיכולתי לספור,המוני אנשים הולכים הלוך ושוב. דבר שהדהים אותי כי לא ראיתי כמוהו אף פעם. במהרה הגיעה רכבת ובלי לחשוב פעמיים קפצתי עליה בהתרגשות ושמחה, התיישבתי באחד הקרונות והרכבת התחילה לנסוע…

איתי כל כך הרבה דברים מן החלון, הכל הדהים אותי. מבעד לשמשה ראיתי אוטובוסים, המוני אנשים, חנויות רבות, הכל גדול ושונה ממה שהייתי רגיל בארץ.

“אמא תראי” קראתי, אך להפתעתי לא הייתה כל תשובה . הסתכלתי לצדדים בכדי לראות מה קרה אך לא מצאתי את אמי, מהר מאוד הבנתי שעליתי בלעדיה לרכבת הלא נכונה ופרצתי בבכי. מה אעשה? הרגשתי כגוזל הנלקח מאמו, הייתי כל כך אובד עצות…

מהר ירדתי מן הרכבת ורצתי אל תא הטלפון הקרוב שראיתי בזווית עיני, זה הדבר היחידי שידעתי והיה מוכר לי מלונדון, תאי הטלפון בצבע האדום.

הכנסתי פאונד אחד והקשבתי. כל צליל שבקע מן הטלפון גרם לליבי לקפוץ! פתאום שמעתי את הקול של אמי מעבר לקו, בכיתי חזק כל כך שכולם הסתכלו, אך לא היה לי אכפת כי ידעתי שמעכשיו הכל יהיה בסדר…

אני את שלי למדתי לעולם לא אהיה פזיז יותר…

אין,אין,אין חגיגה…/עדו לאור

רוני התעורר בבוקר והרגיש מאושר. היום היה יום הולדתו החמישי. רוני הכין הכל למסיבת יום ההולדת: שתייה, אוכל, מוזיקה ואפילו פעילויות. אמא אמרה לו: “זאת הולכת להיות מסיבת יום ההולדת הכי טובה בעולם.” הזמן עבר משתיים עשרה לאחת, מאחת לשתיים, משתיים לשלוש ומשלוש לארבע. החגיגה הייתה אמורה להתחיל אבל אף אחד לא הגיע. פתאום נשמע צלצול, היה זה דני: “אנ’לא יכול לבוא ליום הולדת שלך.” “בסדר” ענה רוני וכך היה גם עם יוסי, דן, עידן ורועי. רוני היה נורא עצוב הוא לא אכל ולא שתה, הוא אפילו אמר לאמא: “אני רוצה למות”. אמא העלתה פוסט לפייסבוק: “כל חבריו של בני נטשו אותו במסיבת יום ההולדת שלו ועכשיו הוא עצוב בוכה, ולא אוכל כבר כמעט שעה. אתם יכולים לראות בתמונה את כל מה שארגן.” כעבור 20 דקות נשמעה דפיקה בדלת,”האם כאן גר רוני?” “כן, זה אני” ענה רוני. “אז יש לי מתנה בשבילך, בובה של סופרמן!” “תודה רבה”. וכך הגיעו המון אנשים כל אחד עם מתנה משלו. בסוף מסיבת יום ההולדת שאלה אמא “מדוע באתם?” ענו לה האנשים פה אחד: “ראינו את הפוסט שלך, הרגשנו עצובים ומלאי רחמים ולכן הגענו. אנו שמחים שהגענו כי נתנו לילד אפשרות לשמוח במקום לבכות וזה היה שווה כל רגע” רוני אהב את בובת הסופרמן שקיבל ואמר לה: “אני אוהב אותך  יותר מכל החברים שלי שאכזבו

אותי”. רוני קרא לבובה “סמי” על שם האיש שהביא לו אותה ובילה איתה בלי סוף. “יש לך לב של זהב סמי, אתה גיבור אמיתי ולא רק בגלל שאתה סופרמן, אני בטוח שאתה לא תאכזב אותי” אמר רוני. וכך יום ההולדת היה טוב ורוני היה שמח. פתאום שמע רוני קול שאמר: “אני לעולם לא אנטוש אותך רוני אבל אתה צריך עוד חברים חוץ ממני אז צא לשחק” היה זה חברו החדש סמי. “לא רוצה, הם פגעו בי” ענה רוני. “עליך לסלוח אחרת לא יהיה לך טוב בחיים” אמר סמי והוסיף: “לסלוח לאחרים זהו ערך חשוב ביותר. זה יעשה גם להם טוב וגם לך, כך תוכיח שאתה המבוגר האחראי”. “טוב אז אלך, ביי” השתכנע רוני והלך לו לשחק עם חבריו “כל הכבוד רוני” אמר סמי בגאווה.

לעבור דירה/עוז בר-שמעון

נדב התעורר בבהלה משנתו ונזכר בחלום היפה שחלם. בחלום הוא ובני משפחתו הלכו לים, שיחקו במטקות, אכלו אבטיח ונהנו כשלפתע  נשמעה צפירת צופר חזקה ממשאית, שהרסה את האווירה הנעימה.

כשהתחיל להתלבש ולהתארגן לעוד יום חדש שמע את קול צופר המשאית שוב והתחיל להבין שזה לא היה רק בחלומו. הוא רץ במדרגות לסלון תוך כדי שלבש את חולצתו, עמד על שרפרף והסתכל דרך החלון. בחוץ הוא ראה את המשאית של חברת הובלות ואת הוריו מעלים חפצים מביתו על המשאית.

בחוץ הייתה סופת גשמים חזקה ומפחידה והכול היה חשוך.

הוא לבש את מעילו ויצא החוצה אל אמו ואביו ושאל: “אבא, אמא מה המשאית הזאת עושה פה? ולמה כל הכורסאות עליה?”

“נדב” אמר אבא “אנחנו רצינו להגיד לך הבוקר, אבל רצינו שתישן היטב”.”אנחנו צריכים לעבור דירה”.”למה?” שאל נדב.

“כי כרגע יש לנו קצת בעיות כספיות ואנחנו חייבים לעבור לדירה בבת ים וזה מאוד יעזור לנו אם תתחיל לארוז את החפצים שלך” אמר אבא.

עליתי חזרה לחדרי מבולבל והתחלתי להכניס את כל חפציי למזוודה: ספרים לקריאה, משחקי קופסא וגם מפות בגלל שאני כל כך אוהב לתכנן

דברים במפה ולשלוט על כל המקומות שאני מכניס לתוכה, אפילו מקומות שאני מדמיין.

בזמן שארזתי חשבתי לעצמי שלא בא לי ללכת ולהשאיר כאן את כל הרגעים היפים שלי, לעזוב את בית הספר ואת כל החברים שלי ומי יודע אם בדירה החדשה יהיו לי חברים. כל השאלות התחילו להתרוצץ במחשבתי כשבדיוק שמעתי את אבי קורא לי שצריך כבר לעזוב. ברקע נשמעה המשאית צופרת. לקחתי את המזוודה שלי ויצאתי למכונית שלנו. שמעתי איך המשאית מתחילה לנסוע ואת אבא בדיוק מתניע כדי להיות ליד המשאית. הייתי עייף מכל המחשבות ולאט לאט עצמתי את עיני ונרדמתי.

התעוררתי במכונית בדיוק כשאבא שלי  החנה אותה. יצאנו החוצה ואבא שלי הראה לנו את הדירה. היא נראתה כמו מקום נטוש עשוי מעץ, נכנסנו פנימה ובפינות היו קורי עכביש, כשהסתכלתי באכזבה על הדירה אמי התקרבה אליי ואמרה שאנחנו נביא את כל החפצים, נסדר קצת וזה יהיה מקום מושלם. “כן, אולי” אמרתי באנחה.

הסבלים מהמשאית התחילו להעביר את הרהיטים הביתה ואבי התקשר לבתי ספר שונים בשביל לברר על מקום לימודים עבורי.

אבא שלי אמר לי שהוא מצא בית ספר מתאים ושמחר יהיה היום הראשון שלי.

אחרי שהורדנו את כל החפצים והרהיטים מהמשאית רציתי להיות קצת לבד אז יצאתי לבחוץ באזור עם דשא, נחתי ודמיינתי מה יהיה למחרת בבית הספר. חזרתי הביתה וישנתי על מזרון זמני בחדר שהיה לי בדירה עד שהדירה תהיה מאורגנת עם כל הדברים. למחרת בבוקר אבא שלי העיר אותי מוקדם מאוד ואמר שהגיע הזמן לבוא לבית הספר. אמא שלי כבר הכינה את האוכל שלי. לקחתי את התיק ויצאתי עם הרבה מחשבות ליום החדש.

נכנסתי לבית הספר ובדיוק שמעתי צלצול המבשר על תחילת השיעור הראשון.

ראיתי את הילדים שצחקו ודיברו אחד עם השני. ישבתי בכסא והוצאתי את מחברתי ואת כלי הכתיבה שלי.

המורה בדיוק נכנסה לכיתה וביקשה שכל הילדים החדשים יציגו את עצמם. כשהיא הקריאה את שמי קמתי והסברתי מאיפה אני ומה אני אוהב. אבל כשסיפרתי על זה שעברתי דירה התחילו הדמעות לזלוג מעיניי. בסוף השיעור כולם יצאו שוב לשחק ואני נשארתי בכיתה.

התכוונתי בדיוק לצאת לבחוץ כשבא תלמיד אחד ואמר לי: “אל תדאג גם אני עברתי דירה, בהתחלה זה קשה אבל בסוף תגלה שזה לא כזה נורא אני רוצה לשחק עם מישהו עם הכדור החדש שלי. רוצה להצטרף?” “כן” אמרתי. שיחקתי והיה לי כל כך כיף ולבסוף אפילו ניצחתי במשחק וכולם הריעו לי.

בדיוק צלצל הפעמון שבישר על סיום יום הלימודים ושזה הזמן ללכת. “להתראות” אמרתי לכולם. לקחתי את הדברים שלי וחזרתי הביתה באושר ואמרתי להוריי שזה דווקא לא נורא לעבור דירה ועזרתי לכולם לארגן את הבית. מהמקרה הזה הבנתי שלפעמים דברים נראים מאוד מפחידים ושאם באים בגישה רגועה מגלים שהם לא כאלה מאיימים.

השקר של עומר ועוזי/עוז נחשוני

ביום בהיר אחד בשעות הבוקר בבית הספר עומר וחברו עוזי נכנסו לכיתה לשיעור חינוך. הם הופתעו לגלות שהמחנכת שלהם לא הגיעה באותו היום לבית הספר. ולכיתה נכנסה במקומה מורה מחליפה. כשהם נכנסו לכיתה כל התלמידים כבר היו בכיתה. המורה שאלה אותם מי מהם הוא עוזי? עומר ועוזי חשבו שזה יהיה מצחיק לשקר לה ולומר שעומר זה עוזי ועוזי זה עומר. עומר אמר אני עוזי והמורה אמרה שהוא צריך היום להישאר עד מאוחר בבית הספר ושיש לו עבודה של 100 דפים לעשות. עומר התעצבן ממה שקרה בעקבות התעלול והוא ניסה להגיד לה שהוא בעצם לא  עוזי ושהם חשבו שזה יהיה מצחיק להחליף שמות. המורה חשבה שהוא מנסה לעבוד עליה ולא האמינה לו. היא לא הקשיבה לו והוא ניסה להגיד פעם נוספת אבל הפעם אפילו הכיתה לא הייתה בעדו. הוא התחיל להשתגע והמורה המחליפה התקשרה למחנכת שלהם ואמרה לה שעוזי משתגע, שהוא מנסה לעבוד עליה ושהוא ועומר החליפו ביניהם שמות. עוד אמרה כי הוא לא רוצה להישאר עד מאוחר ולעשות את העבודה. המחנכת אמרה לה שהיא תטפל בזה מחר כשהיא תגיע לבית הספר.

למחרת המחנכת שלהם הגיעה עם המורה המחליפה שהייתה. המחנכת שלהם פנתה לעוזי ואמרה לו שבגלל מה שהוא עשה הוא יעזור למנקה לנקות, אבל המורה המחליפה אמרה למחנכת שזה לא עוזי, זה עוזי והיא הצביעה על עומר המחנכת תיקנה אותה. זה עומר. המורה המחליפה חשבה לעצמה למה לא הקשבתי לו והאמנתי לו?! הם באמת החליפו שמות כי הם חשבו שזה יהיה מצחיק. בסופו של דבר המחנכת שלהם אמרה להם: עומר אתה מקבל עבודה של עמוד במתמטיקה ועוזי אתה עדיין צריך לעזור למנקה לנקות ולהישאר עד מאוחר ביום אחר ולעשות עבודה של 100 עמודים.

העצה הכי טובה שאני יכול לתת לכם לסיום היא שחשוב שתחשבו עד הסוף לפני שאתם בוחרים לעשות תעלולים.

שניים רבים והשלישי רוצח/עינבר עמרני

היה היה פעם שתי ממלכות עתיקות יומין : שיפוס וארידאה . לכל ממלכה היה מקצוע עיקרי שמאפיין את תושביה , אזרחי שיפוס היו שפים ואזרחי ארידאה היו חקלאים . הממלכות חיו בשלום בזכות סחר חליפין ביניהם. אזרחי ארידאה העניקו לאזרחי שיפוס חומרי גלם ומצרכים ובתמורה סיפקו אזרחי שיפוס לאזרחי ארידאה אוכל . כך חיו הממלכות בשלום ובשלווה , עד אותו יום באמצע הקיץ. בכפר קטן ששכן בין שתי הממלכות – כפר “רעות” , קרה מקרה שערער את השלום ששרר עד כה  . הכפר היה מאוד מיוחד הוא עמד באמצע הגבול , חלק אחד ארידאי והחלק השני שיפוסי. הכפר היה קיים כבר המון זמן והצדדים חיו בשלווה ובשלום , רוב הזמן . בכפר היה בית ישן ‘ הבית של ברני הזקן ‘ , ברני באמת היה זקן הוא היה מת כבר יותר מ – 50 שנה אבל כולם עדיין קראו לבית כך.  הבית עמד ממש באמצע הגבול והיה מקור לצרות רבות . מידי פעם היה מישהו מחליט שהבית שייך לצד שלו, היה תולה את דגל ממלכתו ומכריז ” הבית הזה חלק מממלכתי “. כתגובה, מיד אנשי הצד השני, היו רצים אל הבית תולשים את הדגל קורעים אותו  ושמים במקומו את דגלם , וכן הלאה, וכן הלאה…. הסכסוך המשיך עד שזקני הכפר עצרו את הריב

,פייסו בין הצדדים וקראו לשלום והחיים המשיכו כרגיל. זה מה שהיה קורה בדרך כלל, אך הפעם המצב ממש יצא מכלל משליטה. דגלים נתלו ונתלשו בכל מקום , שלטים גזעניים נתלו , ריבים פרצו ברחובות , סחר החליפין נפסק לגמרי ולתושבים לא היה שום דבר לאכול . הזקנים ניסו שוב להשכין שלום בין הצדדים אך הדבר לא עלה בידם ובתגובה נפגעו פיזית קשות בביתם תושבים, על ידי תושבים שחשבו שהם תומכים בצד השני . הכאוס שלט בכל מקום וריח קשה של פרעות  נישא באוויר רחוק רחוק יחד עם השמועה על הפגיעה הקשה. עד שהגיעה אל  אנשי השלטון השלטון. המלכים נפגשו והחליטו על פתרון , שליחים מטעם שתי  הממלכות נשלחו אל הכפר הקטן כדי לעצור את הפורענות. מאז נחשב המקום מקולל בגלל מלחמת האחים שקרתה שם , כל מה שנשאר מהכפר המסכן אלו השרידים לפנינו , הנה שם עמד הבית של ברני הזקן , ממש באמצע הגבול ” אמר המדריך והצביע על חורבה של מה שנראה כשאריות של קירות בית . התיירים הסתובבו בחורבות , ” את רואה ילדתי ” אמר אחד ” אנשי הכפר לא חכמים במיוחד , תראי מה היה סופם , עליך ללמוד מן המקרה ” בטח ” צחקקה הנערה ” או שהמלך הרשע ישלח רוצח לרצוח אותי “.

האהבה תמיד מנצחת/ ענבר חדד

מברטו הכיר את מטדל במסיבה. האהבה הייתה מידית כמו בקלישאה “אהבה ממבט ראשון”. במשך ארבעה חודשים לא ניתן היה להפריד ביניהם, הם הרבו לבלות האחת בחברתו של השני בכל רגע פנוי שעלה בידם.

למברטו היה ברור כי מטדל הינה משאת ליבו וכל מעיינו היה לשאתה לאישה. ברגע שגמלה בליבו ההחלטה שלף מברטו את טבעת הנישואין של סבתו המנוחה אשר עברה בירושה במשפחה והחליט להזמין את מטדל לארוחה חגיגית בביתו ובמעמד חגיגי זה לבשר לה על כוונותיו.

בעדה האתיופית נהוג שכאשר גבר רוצה לשאת בחורה לאישה, הוא  צריך קודם לבקש את ידה מאביה. למחרת היום יצא מברטו לביתה של מטדל לבוש במיטב בגדיו. ליבו הלם בחוזקה ומחשבות רעות התגנבו למוחו, אך ברגע שאהובת ליבו פתחה בפניו את הדלת הוא צעד בבטחה אל הסלון שם ישב אביה.

מבלי לחשוב פעמיים מברטו ניגש ישר לעניין וביקש את ידה של מטדל. אף אחד לא סיפר לו, אפילו לא הוריו שהמסורת האתיופית אינה מאפשרת לזוג להינשא אם קיים קשר דם בין בני הזוג עד שבע דורות אחורה. לא היה לא כל שמץ של מושג שמטדל שלו הייתה קרובת משפחה מדרגה חמישית. אביה הבין זאת לאחר חקירה קצרה אודות אילן היוחסין של מברטו ושלל את עניין החתונה על הסף.

מברטו הרגיש באותו רגע כאילו כל עולמו קרס עליו, לא היה אדם עצוב ממנו עלי אדמות. גם מטדל מיררה בבכי על מר גורלה. במשך שבוע ימים לא ניתן היה להעלות חיוך על פרצופם, הם לא אכלו ובקושי רב ישנו.

כהסתיים השבוע הקשה החליטה מטדל לוותר על ברכת אביה לנישואיה משום שהיא רוצה את מברטו בכל מחיר. חשבה בליבה אמנם יש לי כבוד למסורת אך האהבה חשובה יותר. זה לא היה קשה לשכנע את מברטו משום שגם הוא לא רצה לוותר על אהבת ליבו.

משה המועמד/רון אטדגי

ביום בהיר אחד ניגש משה המעומד לראשות הממשלה לאריה מלך החיות,

כדי לשאול אותו מה צריך לעשות כדי להיות מנהיג סמכותי כמוהו.  האריה ענה לו בקצרה שחשוב שידאג שיכבדו אותו. משה ביקש לשאול אותו מספר שאלות והאריה הסכים.

משה: “מה אתה אוכל בדרך כלל?”

האריה: “אני אוכל בבוקר ירקות ופירות  בצהריים  בשר עם תוספות כמו (אורז, תפוח אדמה, פתיתים ועוד.)”

משה: “מה סדר היום שלך?”

 האריה: “אני נמצא כל היום בכלוב והמטפלים דואגים לכל מה שאני צריך”

משה: “אם היית משוחרר איך היית מתגונן בפני חיות ואנשים?”

האריה: “כל פעם אני משתמש באסטרטגיה אחרת.”

משה: “האם אני יכול לצפות בדרכי התגוננות והתקיפה שלך?” האריה: “בכיף ובשמחה אתה מוזמן לבוא.”

משה: “תודה רבה, אעשה זאת”

לאחר כשבוע משה חזר לאריה שהסכים בשיחה משבוע קודם שיגיע לצפות בדרכי ההתקפה וההתגוננות שלו, ניגש אליו  ואמר:” אתה זוכר שהזמנת אותי לראות  אותך בזמן תקיפה והתגוננות? אז הנה הגעתי”.

האריה שלא זכר החל לתקוף את משה. משה צעק לעזרה לאנשי צוות גן החיות. אנשי צוות גן החיות שמעו את משה והכינו את חצי ההרדמה. הם פחדו לא לפגוע במשה ולכן ניסו לדייק כמה שיותר. הם ירו שבע יריות ולא פגעו. בירייה השמינית הצליחו לפגוע באריה ובכך הצילו את חייו של משה.

משה המבוהל למד לקח חשוב מאוד.

לחשוב פעמיים לפני שלוקחים סיכונים מיותרים. ויש דרכים הרבה יותר בטוחות ללמוד כיצד להיות מנהיג ראוי.

המחשב/רון סבאג

בעיר הגדולה במרכז הארץ, היה ילד ששמו מיכאל, הוא בן 12 וחצי. מיכאל אהב מאוד מחשבים ,הוא בילה את רוב שעות היום במחשב.

יום אחד מיכאל קרא עיתון על חנות מחשבים הנמצאת במרכז העיר, וראה מחשב מיוחד, מחשב שלא ראה מימיו, הוא הלך לאביו וביקש ממנו שיקנה לו מחשב, אביב אמר לו” רק לפני כמה חודשים קיבלת מחשב חדש, אני מבין שהוא לו מהדור החדיש, אך זה לא אפשרי להוציא סכום כזה על מחשבים.”

למחרת למיכאל היה מבחן באנגלית, ציונו במבחן היה 100, הוא רק רצה להראות לאביו את הציון הנהדר.  בתום הלימודים אביו בא לבית הספר ואסף אותו. ישר מיכאל הראה לו את המבחן, אביו נדהם ואמר לו “כל הכבוד, יודע מה עכשיו שאני חושב על זה אתה ילד טוב עם ציונים טובים ומגיע לך את המחשב , אך יש תנאי, רק אם תיתן לאחיך יונתן את המחשב הישן, יש לי עוד תנאי אחד שאני לא בטוח שתאהב, כיוון שהמחשב יקר תצטרך לעזור לי בתשלום”. הילד שאל” ואיך אעשה זאת?” האב ענה לו ” תצטרך לעזור במטלות הבית, לכל מטלה בבית תקבל סכום מסוים

של כסף וכשתחסוך חצי מהסכום נלך לחנות ונקנה את המחשב, אם תתלה כביסה תקבל 6 ש”ח, אם תוריד את הכביסה מהחבל תקבל 5ש”ח ואם תקפל כביסה תקבל 10 ש”ח, בנוסף אם תשמור על אחיך הקטן יונתן תקבל 15 ש”ח.”הילד הסכים לתנאי האב. כל יום בשבוע הילד השלים את מטלות הבית, הוא עבד יום ולילה, ולא וויתר כיוון שהמחשב היה בראש מעייניו.

כעבור 3 חודשים מיכאל הגיע לחצי מהסכום, הלך לאביו ואמר לו: ” אבא עבדתי קשה כל כך והגעתי לחצי מהסכום”. האב אמר לו ” ראיתי שעבדת קשה בשביל המחשב, כל הכבוד ועכשיו כשאתה מבין שלא כל דבר הוא בחינם, ושיש ערך לכסף אקנה לך את המחשב. למחרת מיכאל ואביו הלכו לחנות המחשבים, שראו בעיתון. בדיוק נשאר מחשב אחד מיוחד כמו שראה, אביו קנה לו את המחשב, ומיכאל שמח כל כך.

גן השעשועים שלנו/רועי זולר

שלום קוראים לי עודד וזה הסיפור על גן השעשועים שלנו.

ביום שישי בבוקר אבא ביקש ממני לרדת לתיבת הדואר להביא את “עיתון השכונה”, כשלקחתי את העיתון ראיתי שבכותרת הראשית היה כתוב: “העירייה רוצה לבנות מבנה רב קומות במקומו של גן השעשועים הציבורי”. כשסיימתי לקרוא חשכו עייני.

רצתי הביתה והראיתי לאבא את הכותרת, אבא מיד קם והתקשר למועצה הם אמרו לו שההריסה תתבצע ביום חמישי הקרוב. החלטתי שעלי לרוץ לחברי יואב על מנת לשתף אותו בסיפור הקשה ולחשוב יחד מה נוכל לעשות כדי למנוע את האסון הקרב.

כשהגעתי  ליואב אמרתי לו שהעיריה עומדת להרוס את גן השעשועים,

” גם אני ראיתי את הכתבה זה ממש מפחיד” אמר יואב.

“יש לי רעיון” אמרתי “בוא נארגן מחאה, נפגין בכניסה לגן השעשועים בזמן שהפועלים יבואו להרוס אותו”. “רעיון מצוין” אמר יואב.

קראנו לכל הילדים וההורים וכולנו התחלנו לעצב שלטים.

ביום ההריסה הילדים וההורים שלהם כולל אני ויואב עמדנו בפתח גן השעשועים עם שלטים ומגאפונים ומחינו. הרגשתי כמו בשדה קרב בצד אחד אנחנו עם שלטים ומגאפונים ובצד השני הפועלים עם טרקטורים ודחפורים,

אחרי בערך כשעתיים התוכנית פעלה וגרמה לפועלים להיכנע ולעזוב את המקום לפחות לעת עתה.

כולנו צהלנו ושמחנו שהצלנו לשמור על גן השעשועים שלנו.

ואז אבא לקח אותי הצידה והסביר לי תובנה לחיים ממקרה זה:

“אם תשקיע ותעשה את מה שאתה עושה מכל הלב, אתה תצליח, כמו מה שקרה כאן היום. כולנו נתנו את הלב והנשמה ובסוף הצלחנו להציל את גן השעשועים”.

טיול הגיחה/רז שבתאי

ביום ראשון המורה הודיעה שבעוד כיומיים נצא לטיול גיחה. היא אמרה שזה יהיה טיול בן לילה אחד. המורה התריעה על מזג האוויר הקר שצפוי בדיוק בלילה של הטיול.

מיד אחרי ששמעתי על מזג האוויר החלטתי שאני לא הולך לצאת לטיול הזה. יום למחרת הודיעו  גם על שריפה גדולה מאוד ביער לטרון בדיוק ביער בו אנחנו הולכים לישון, אבל בשיעור של”ח המורה אמר שהשריפה נמצאת בצד השני של היער ומקום הלינה שלנו רחוק מאוד מאזור השריפה. זה רק הוריד לי עוד יותר את החשק לצאת לטיול הזה. באותו היום היו רוחות חזקות מאוד וחשבתי לעצמי שאם אני אצא לטיול שבצדו השני של היער מתקיימת   שריפה ורוחות חזקות מאוד אני בטח לא אהנה בכלל. אני  בטח לא אשן כל הלילה ובנוסף לא נוכל לקיים פעילויות שטח בגלל מזג האוויר המקשה. כשהגעתי לבית מבית הספר אמרתי לאימא שלי שתודיע למורה שאני לא יוצא לטיול. בערב של אותו יום אימא שלי דיברה עם המורה והמורה אמרה שזה חלק מתוכנית הלימודים של כיתה ח’.

אני התעקשתי לא לצאת לטיול למרות זאת ובסופו של דבר המורה הסכימה לתנאי ולא יצאתי לטיול הגיחה.

 כעבור כשלושה ימים כשפגשתי עם חבריי שיצאו לטיול, הם אמרו שהם נהנו מאוד ושחבל מאוד שלא יצאת לטיול. כששמעתי אותם הבנתי שחשוב להתנסות ולא להיות מקובע. ובגלל שהיו לי דעות קדומות הפסדתי יציאה לטיול שיכולתי להנות בו מאוד וחבל….

מלכת הכיתה/שיר מרציאנו

שמי ליגל, אני בת 15, לומדת בכיתה ט’ בבית ספר ”היובל”.

לפני כשנה בכיתה ח’, הייתי מלכת הכיתה והיה לי חבר ששמו עמית. אני ועמית הכרנו לראשונה בכיתה ד’ ומאז הפכנו לחברים הכי טובים. היינו משתפים אחד את השנייה בהכל. בכיתה ז’ נהפכנו לחברים כלומר, זוג . היינו מאושרים ביחד, זאת הייתה השנה הכי מדהימה בחיי!

ביום הראשון של כיתה ח’ הגיעה ילדה חדשה לכיתה. היא הייתה  חנונית ומכוערת, קראו לה יעל. היה מקום פנוי ליד עמית אז המורה אמרה לה לשבת לידו. ראיתי שהם החלו לדבר וזה לא מצא חן בעיניי.

יום למחרת, המורה נתנה עבודה שיש לעשות בזוגות, לפי מקומות ישיבה. שוב פעם עמית יהיה עם יעל חשבתי בליבי ולא אהבתי את הרעיון הזה. שמעתי שהוא אמר לה שתבוא אליו היום וכעסתי מאוד. בסוף היום ניגשתי ליעל, אמרתי לה שתתרחק מעמית כי לא כדאי לה להתעסק איתי.

יום למחרת היה יום שלישי, ראיתי שיעל עברה מקום ולא דיברה עם עמית, שמחתי אבל ראיתי שעמית הבין שמשהו לא בסדר. הוא ניגש לדבר

איתה, היא סיפרה לו שאיימתי עליה. עמית כעס עליי ורבנו בגללה. כל כך כעסתי עליה, הלכתי לכיתה במהירות ראיתי שם את יעל, סטרתי לה והפלתי אותה על הרצפה היא הייתה כל כך מבוהלת אבל זה לא היה אכפת לי.

לקחתי את התיק שלה, זרקתי אותו לפח ואמרתי לה:” זאת הפעם האחרונה שאת מתעסקת איתי מבינה?!” היא לא ענתה מרוב פחד ואני הלכתי

וצחקתי. ראיתי את עמית באופק התרחקתי מהר מהכיתה שלא יידע שאני קשורה למה שקרה לה. ראיתי אותו נכנס לכיתה, אחר כך יצא משם בכעס, נפרד ממני ואמר לי שהוא אוהב את יעל.לא הבנתי למה,הרי יעל מכוערת וחנונית, מה הוא מוצא בה ?! הייתי שבורה, בכיתי, כעסתי ורציתי לנקום בה. החלטתי לעשות עליה חרם, הרי אני מלכת הכיתה ברור שיקשיבו לי. שתי החברות הטובות שלי, אורנה ומיכל עזרו לי בכך. אמרתי לכולם חוץ מאשר לעמית שלא ידברו עם יעל. מי שיעז לעשות זאת נחרים אותו גם, כולם הקשיבו לי. כשיעל נכנסה לכיתה אף אחד לא דיבר איתה, היא לא

לבית הספר, ולכן אף אחד לא היה איתה. ראיתי אותה רצה לשירותים בבכי. שמחתי מאוד והרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי שהצלחתי.

ביום רביעי יעל לא הגיעה לבית הספר, כנראה בגלל החרם. היא שלחה לי הודעה והיה רשום בה: “מה כבר עשיתי לך אני לא מבינה אני רוצה לדעת

מה קרה?!” לא עניתי לה. ראיתי שעמית דואג הוא ניגש אלי ושאל: “את יודעת למה יעל לא באה?” כמובן שהכחשתי ואמרתי שלא. עמית שלח ליעל מלא הודעות והיא לא ענתה, הוא החליט ללכת לביתה. כשהגיע לשם, הוא צלצל בפעמון, אף אחד לא ענה.

הבינה מה קרה. באותו היום עמית היה חולה ולא הגיע

עמית בדק וראה שדלת הבית לא נעולה. הוא נכנס לחדרה של יעל וראה אותה יושבת על מיטתה ובוכה. עמית חיבק אותה ושאל מה קרה, יעל סיפרה

לו את כל הסיפור שקרה. הוא התקשר אלי וצעק עלי התחלתי לבכות והבנתי שמה שעשיתי היה לא בסדר ועד כמה המעשים שלי פגעו ברגשותיה של יעל. למחרת החלטתי להתנצל בפני יעל ואמרתי לכולם שידברו איתה. תיקנתי את הטעות שעשיתי. כיום אני ויעל חברות הכי טובות, היא ועמית ביחד אבל כבר התגברתי עליו. הבנתי שבגללי נפרדנו ושזאת אשמתי. כמובן שעכשיו אני לא ”מלכת הכיתה” ובעצם… לא צריך ”מלכת כיתה” כולם צריכים להיות שווים ולא משנה איך הם נראים ואם הם מכוערים. התברר לי שהיופי הוא לא מה שקובע!

הסחיטה/ תאיר עמר

זה היה בוקר רגיל , בוקר שגרתי . קמתי ממיטתי הלכתי לשטוף פנים ולצחצח שינים לפני שאני אוכל את ארוחת הבוקר . לאחר שסיימתי לשטוף את הפנים ולצחצח שינים הלכתי למטבח בכדי לחפש את אמא אבל היא לא היתה שם , הסתכלתי על השולחן ,וראיתי מגש , היו שם שתי ביצים קשות , סלט , חביתה , ופתק , בפתק היה כתוב : ״ בוקר טוב טומי , יצאתי לעבודה מוקדם, לא אוכל להקפיץ אותך לבית הספר ,  השארתי לך על השידה של הטלוויזיה כסף למונית , יום נעים .״הלכתי לקחת את הכסף מהשידה , הזמנתי מונית ויצאתי לכיוון בית הספר . בדרך היה נראה לי כאילו העצים עצובים , היתה לי הרגשה שהיום יקרה משהו נורא . המשכנו לנסוע ובדרך נזכרתי במשהו שאמא תמיד אומרת לי , היא אומרת ש : ״ תחושות בטן הן רק תחושות והן לא המציאות ״ . אז החלטתי לא להתייחס לתחושה הזאת . הגעתי לבית הספר ועל שולחני היה פתק , ובו היה כתוב ״היום , 14:15 , בחצר בית הספר . ״ זה היה מאוד מחשיד לא ידעתי מי זה , ומה הוא רוצה ממני . אבל עדין החלטתי ללכת .בסיום יום   הלימודים , 14:10 התחלתי להתקדם לעבר חצר בית הספר .והם עמדו שם , ג’יימס  ועוד שני בנים שאני לא מכיר כלל . שאלתי :״ אתה השארת .

לי את הפתק ?״ג’יימס  ענה שכן .  שאלתי אותו :״ טוב אז .. מה אתה צריך ממני ?״ הוא לא ענה ושתי הבנים התחילו להתקרב לעברי פחדתי מאוד . החלטתי לנסות לברוח אבל הם תפסו אותי .הבנים תפסו אותי בחוזקה בידיהם ובן התחיל לחטט לי בתיק , שאלתי אותו מה הוא מחפש ,צעקתי, בכיתי , וזה לא עזר, וככל שצעקתי יותר הם הכאיבו לי יותר .לאחר זמן קצר הוא מצא את הארנק שלי , שבתוכו היה כסף שאמא השאירה לי כדאי שאוכל ללכת ולחזור מבית הספר ,הסברתי להם שאני צריך את זה , אבל הם פשוט התעלמו . ג’יימס התקרב אליי  ואמר : ” אם אי פעם תגיד למישהו מה שקרה כאן , אני נשבע שאתה תצטער על זה . רצתי בבכי הביתה , הדרך היתה ארוכה  והעצים ,כאילו הסתכלו עלי כשהם מנסים להגיד שהכל לטובה . נכנסתי לחדרי , נחתי קצת,וכשקמתי ראיתי את אמא עם כוס חלב ועוגיות. אמא שאלה אותי מה קרה ומדוע בכיתי  , אני מודה, בהתחלה מאוד התלבטתי אם לשתף את אמא או לא . לבסוף שיתפתי אותה .כששיתפתי אותה היא פשוט נדהמה , היא אמרה שזה לא חוקי , וזה נקרא  “סחיטה ” . ביקשתי מאמא שלא תפנה אם זה לאף אחד , גם לא למורה שולי . היה כבר מאוחר, ורציתי ללכת לישון . נרדמתי די מהר . קמתי בבוקר ויצאתי לבית  הספר , הגעתי לכיתה  ואותו הפתק היה לי על השולחן . בסוף היום התקשרתי  לאמא ואמרתי לה שתבוא לאסוף אותי מבית הספר . סיפרתי לה שהיה עוד פתק והיא אמרה לא לתקשר עם אנשים זרים לעולם

נועה ואני/ תמר חייקה

”אמא, אמא! היום נועה באה אליי” צעקתי לעבר אימי  מיד כשהתעוררתי.

אמא עמדה במטבח, היא חייכה אליי ואמרה:”אני רואה שאת מאד מתרגשת.”

”כן, כבר יותר משנה לא ראיתי אותה, מאז שהיא עברה לצפון עם משפחתה.”

חיכיתי בקוצר רוח עד שאמא ניגשה אליי לפתע ואמרה:”נועה לא תוכל להגיע היום.”

לא אפשרתי לה לסיים את המשפט ויישר צעקתי:”מה זאת אומרת לא תוכל להגיע?”

לא חיכיתי לתשובה וישר רצתי לחדר, נכנסתי למיטה וכיסיתי את ראשי עם השמיכה.

כעבור כמה דקות אמא נכנסה.

”את לא רוצה לשמוע מדוע נועה לא תוכל להגיע היום?” שאלה.

הייתה שתיקה של כמה דקות ואז עניתי:”אני כן רוצה לדעת”

”טוב, אם כך אספר לך, סבתא של נועה בבית חולים, היא עברה תאונה והיא מונשמת, עדיין לא יודעים מה מצבה לכן נועה והוריה נסעו לבית החולים.”

”אני מצטערת,” אמרתי. ”לא שמעתי את כל המקרה ויישר התנפלתי עלייך, אני עכשיו מבינה שחשוב להקשיב ולברר עניין עד הסוף לפני שמגיבים בצורה קיצונית.”

”זה בסדר,” היא אמרה. ”אני סולחת, ואני שמחה שלפחות יצא דבר טוב מהמקרה הקשה וזה שהבנת שכך צריך לנהוג.”

חיבקתי אותה חזק.

”אני רואה שאת מאוכזבת ..”

”כן, קצת. ציפיתי כל-כך לפגישה הזאת”

ואמא הציעה שכשנדע יותר פרטים על מצבה של סבתא נזמין את נועה אלינו לסוף שבוע.

קרדיטים

עורכים: דקל מצליח, אורי ישראלי ויובל בן יוסף

כותבים: תלמידי כיתה ח’3 

עיצוב טקסט :אורי ישראלי

סימני פיסוק: דקל מצליח

לוחץ על הרווח: יובל בן יוסף