לפני שנים רבות, אי שם בין ההרים, גרה משפחת רועי צאן.
כל בני המשפחה עסקו במרעה, כשכל בן קיבל עדר שעליו היה אחראי. כל הבנים שמרו על הצאן במסירות ותמיד עזרו אחד לשני. 
כל בוקר היו הבנים יוצאים עם עדריהם, וכל אחד תופס לעצמו חלקת שדה שעליה ירעה את צאנו באותו היום. 
האויבים הכי גדולים של הרועים היו הזאבים. כשהיה מישהו מהאחים רואה זאב יוצא מן היער, היה מיד מזעיק את אחיו ואלה היו באים

בריצה ובכוחות משותפים תמיד הצליחו להבריח את החיות הטורפות למשפחה היה בן קטן, שהיה עדיין צעיר מדי בשביל לצאת ולרעות את הצאן. הוא היה נשאר כל היום בבית ומחכה בכליון עיניים מתי יגדל ויוכל אף הוא להיות כמו אחיו הגדולים והאמיצים. כולם אמרו לו: “תשמח בינתיים, כל עוד אתה יכול לשחק ולרוץ כאוות נפשך, עוד יגיע זמנך לצאת לעבודה.” 
ובאין ברירה אחרת, הוא אכן עשה כך. 
“עברו כמה שנים והבן הצעיר גדל. קרא לו אביו ואמר: “בני, גדלת! ועתה תוכל גם אתה לצאת ולרעות עדר משלך
לשמחתו של הבחור לא היה גבול