אמת על שקר

“אמא לא, בבקשה אל תתני להם אני מתחנן אני לא רוצה לעזוב אותכם”

היי, אתם בטח לא מבינים כל כל מה הקשר של המשפט, הרי רק את התחלתי את הסיפור, אז לפני שאסביר לכם אני אציג את עצמי.

שלום קוראים לי נועם ואני בן 12 בהמשך הסיפור תכירו אותי ואת החברים שלי יותר טוב.

 טוב…. זה היה לפני חודש? כן לפני חודש בדיוק

לפני חודש ההורים שלי התחילו לריב מלא, אבל לא כמו שאתם חושבים ככה בקטנה ממש לא! הם רבו איזה חמש פעמים ביום, הם תמיד היו מתווכחים או לא מסכימים על משהו ואז זה היה נגרם לריב, תמיד קינאתי במשפחות האלה שההורים שלהם לא רבים אף פעם וכל הזמן קוצי מוצי, יש הרבה   הבדלים בין המשפחה שלי למשפחה של אחרים… למשל ההורים שלי ילדו רק אותי כלומר אין לי אחים וזה מאוד מבאס (אני יודע שאתם לא תבינו עכשיו כי בכל זאת מי אוהב לריב עם האחים שלו, אבל תאמינו לי זה חסר) ויש עוד הרבה דברים שהייתי רוצה שיהיו לי אבל מה אני אגיד לכם

משפחה לא בוחרים . בקיצור אחרי  שהם היו רבים מלא הם כבר היו פחות מדברים פחות מתייחסים פחות תומכים בי כשאני צריך, וזה לא שיש לי למי לפנות הרי אין לי אח או חבר /ה טוב/ ה חוץ משחר ועומרי שהם החברים הכי טובים שלי אבל אני

לא הייתי מסוגל לספר להם דבר כזה,  אז  הייתי בתקופה מאוד מבאסת שחר ועומרי נהיו חברים בחופש הגדול ככה שאני כבר פחות איתם … בקיצור הבן אדם שאני הכי סומך עליו ומאמין בו הוא אני. אני באמת לא מבין עם כל הכבוד שהם נהיו חברים הם לא יכולים להתייחס? להבין שאני בתקופה מבאסת הרי הם חברים וזה מה שחברים צריכים לעשות. בקיצור התחלתי לשים לב למשהו, אבא היה פחות בבית לא הייתי רואה אותו ימים שלמים, לא רציתי לשאול את אמא כי אז או שהייתי מכניס לה רעיונות לראש או שפשוט קרה משהו ואני צריך להיות לצידה ולא לחפור לה. בדיוק בתקופה הזאת שאבא לא היה נמצא מישהי הציעה לי חברות, אתם קולטים?! דווקא בתקופה הכי מבאסת של החיים הילדה היפה עם הקוקו הגבוה העיניים הירוקות והחיוך הכי יפה בעולם הציעה לי חברות, קוראים לה שירלי. שירלי היא מאוד מקובלת אצלנו בכיתה, מאוד הופתעתי בהתחלה חשבתי שמישהו עובד עליי ואז ששמעתי את זה אז הבנתי שזה באמת… מה ששמעתי זה את שירלי מספרת לחברה הכי טובה שלה נעה שהיא מאוהבת בי. כל הלילה חשבתי על זה, לא ידעתי מה לעשות מה לענות? אם אני אגיד כן אז זה אומר שאני כל הזמן אצטרך להיות איתה כי ככה שירלי דביקה כזאת, אבל תכלס זה יכול להיות טוב כי אני צריך עכשיו מישהו שיקשיב לי ויהיה איתי. מצד שני עם אני אומר לא אני בטוח אתבאס על זה וגם שירלי תיפגע היא נפגעת בקלות. השעון המעורר צלצל כשכיביתי אותו השעה הייתה שבע וחצי הייתי חייב להתארגן מהר אחרת אפספס את

כשכיביתי אותו השעה הייתה שבע וחצי הייתי חייב להתארגן מהר אחרת אפספס את ההסעה, למה אמא לא העירה אותי? כשהגעתי , לבית הספר שירלי דפקה לי מבטים מאוהבים כל שנייה ושלחה לי פתקים מאוהבים שהיא מחכה לתשובה ממני, אוף לא ידעתי מה לעשות כל היום בכלל לא הקשבתי בשיעור רק הייתי עסוק במה לעשות, לענות כן/לא אני לא יודע.

פרק 2:

נעה החברה הכי טובה של שירלי לחשה לי משהו באוזן. :” היום בשעה שבע תפגוש את שירלי בבית קולנוע” אוי נו, היא בטח רוצה שאספר לה מה החלטתי…. אי אפשר פשוט לשלוח הודעה? למה הבנות חייבות להיות תמיד כאלו מסודרות?

חשבתי על זה ואמרתי שאם ניפגש אצלי בבית יהיה לי אפשרות של התחמקות מאשר בקולנוע לכן קראתי לנעה ולחשתי לה ” היום בשבע אצלי לא בבית קולנוע סגור?” נעה שאלה את שירלי ושירלי הסכימה במקרה שמעתי את נעה אומרת לשירלי ” הוא בטח רוצה להכיר את החברה החדשה שלו לאמא שלו” אוי אוי אוי אולי עשיתי טעות, הרי עכשיו היא באה עם מחשבה שאני בטוח אסכים לה..

“ביי נועם, ניפגש היום בשבע אצלך” צעקה לי שירלי כשירדנו מהאוטובוס. אוי אמרתי לעצמי עכשיו בטח שחר ועומרי שמעו את מה ששירלי צעקה ויתחילו לשאול שאלות. לא, זה לא קרה הם לא שמעו ולא התעניינו רק היו עסוקים בעצמם. אוף היינו שלישייה והיה ממש כיף חבל שהם נהיו חברים אחרת היינו ממשיכים להיות החברים הכי טובים, הייתי מספר להם והם היו מייעצים לי מה לעשות…

נכנסתי הביתה הבית היה כולו חשוך, לרגע  חשבתי שאולי אבא או אמא בבית…. אבל לא, זה רק אני. חיממתי לעצמי את האוכל, את האמת נהייתי רגיל זה כבר חודש ככה .. תמיד שאני מחמם לעצמי את האוכל אני נזכר שפעם הייתי מגיע הביתה כולו היה שמחת חיים בלי כעס האוכל היה על השולחן היינו אוכלים ביחד שלושתנו ועושים צחוקים.

השעה שש וחצי ואמא הגיעה מהעבודה , ” היי אמא איך היה בעבודה?” אני שנייה מתפנה אלייך הייתה אומרת לי אמא כבר על בסיס קבוע אבל אז היא הייתה נכנסת לחדר שלך ולא חוזרת חזרה. ראיתי טלוויזיה, נשמעה דפיקה בדלת אוי לא כבר שבע? וואי וואי כשהבנות רוצות הן יכולות לדייק. היי נועם ,היי שירלי מה קורה? בסדר היא ענתה, אמא בדיוק ירדה במדרגות חיפשה איזה דף או משהו. היי אמא של נועם  אמרה שירלי בחיוך מלא, אמא בכלל לא התייחסה ראיתי איך לאט לאט החיוך הגדול והיפה של שירלי נעלם לה מהפנים. בואי לחדר שלי אמרתי לה בדחיפות שלא יקרו עוד פדיחות…

טוב אז מה רצית להגיד לי? נו אתה יודע מה החלטת בסוף אתה רוצה שנהיה חברים או לא?

הלב שלי דפק מהר מאוד! באתי לענות ואז צילצל הטלפון למזלי יש לי בחדר ככה שזה היה סוג של התחמקות. עניתי לטלפון, תאמת שאמא כבר ענתה מהטלפון השני אז נשארתי לשמוע את השיחה.

זה היה אבא שלי יואו כמה זמן לא שמעתי ממנו! אני חייב להישאר על הקו. כבר סיפרת לו לימור? ( לימור זאת אמא שלי) לא, עוד לא הספקתי אני לא מספיקה כלום. הם בטח התכוונו אליי כשהם דיברו. מה זה לא הספקתי צרח עלייה אבא שלי בטלפון , לא מספיק שהם רבו בבית עכשיו גם בטלפון הם צריכים לדבר? את חייבת להגיד לו עכשיו! הגביר אבא את הקול שלו , מגיע לילד שלנו לדעת שאנחנו שולחים אותו לפנימייה בגלל בעיות כספיות. פנימייה? מה פנימייה? לא רוצה פנימייה! אני מעדיף ככה מאשר פנימייה. הייתי מטושטש לא ראיתי טוב הרגשתי שאני עומד להתעלף. בטלפון נשמעו צעקות ” אל תצעק עליי, אתה עזבת את הבית ואני צריכה למסור לו לבד שהוא הולך לפנימייה” ניתקתי את הטלפון נזכרתי שיש לי עוד בעיה, שירלי עדיין מחכה לתשובה . טוב אני יקצר לך את התהליך, נועם אתה רוצה להיות חבר שלי? לא כל כך שמעתי מה היא אמרה לעצמי אמרתי לא לא לא לא זה לא יכול לקרות. כנראה שלא אמרתי את זה בעצמי ושירלי חשבה שאמרתי לה לא להצעת חברות שלה, היא רצה החוצה. נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות.

לא ישנתי כל הלילה לא הצלחתי לעצום עין לרגע, כל השיחת טלפון הזאת נתקעה לי בראש.

לא הייתי מסוגל ללכת לבית הספר, נשארתי במיטה עד שאמא חזרה מהעבודה, היא נכנסה לחדרי וראתה אותי בוכה, הייתי מופתע תאמת לא חשבתי שהיא תיכנס לחדר שלי. נועם מה קרה חמוד? הכול בסדר? לא ידעתי מה לעשות, לשמור את זה לעצמי שאני יודע או להגיד עכשיו.

לא אמא הכול ממש לא בסדר! אני יודע שאתם רוצים לשלוח אותי לפנימייה שמעתי אותכם מדברים, זה לא יקרה אני לא אתן לכם, את בכלל לא מתייחסת אליי לא דואגת אותי בכלל מאז שאבא עזב את הבית פעם אחת לא התעניינת בי או שאלת אותי עם הכול בסדר.

זה פשוט יצא כל מה שישב לי על הלב כל כך הרבה זמן, כל מה שרציתי להגיד כבר מלא זמן פשוט יצא.

אמא כנראה הבינה שאני צודק לכן היא ביקשה סליחה אבל בקשר לפנימייה היא מצטערת חייבים לעשות את זה והם כבר רשמו אותי. זה קורה עוד יומיים , מחרותיים  הם באים לקחת אותי. התחבאתי מתחת לשמיכה ופרצתי בבכי ענק, אמא השאירה אותי לבד והלכה גם היא לחדרה.

אין מצב שזה יקרה אני לא אתן לזה לקרות. למחרת הלכתי לבית הספר כי הייתה לי תוכנית, למרות הכול החלטתי לשתף את שחר ועומרי בכל מה שקרה לי, אני בטוח שהם יעזרו לי.

ההסעה, למה אמא לא העירה אותי? כשהגעתי , לבית הספר שירלי דפקה לי מבטים מאוהבים כל שנייה ושלחה לי פתקים מאוהבים שהיא מחכה לתשובה ממני, אוף לא ידעתי מה לעשות כל היום בכלל לא הקשבתי בשיעור רק הייתי עסוק במה לעשות, לענות כן/לא אני לא יודע.

פרק 2:

נעה החברה הכי טובה של שירלי לחשה לי משהו באוזן. :” היום בשעה שבע תפגוש את שירלי בבית קולנוע” אוי נו, היא בטח רוצה שאספר לה מה החלטתי…. אי אפשר פשוט לשלוח הודעה? למה הבנות חייבות להיות תמיד כאלו מסודרות?

חשבתי על זה ואמרתי שאם ניפגש אצלי בבית יהיה לי אפשרות של התחמקות מאשר בקולנוע לכן קראתי לנעה ולחשתי לה ” היום בשבע אצלי לא בבית קולנוע סגור?” נעה שאלה את שירלי ושירלי הסכימה במקרה שמעתי את נעה אומרת לשירלי ” הוא בטח רוצה להכיר את החברה החדשה שלו לאמא שלו” אוי אוי אוי אולי עשיתי טעות, הרי עכשיו היא באה עם מחשבה שאני בטוח אסכים לה..

“ביי נועם, ניפגש היום בשבע אצלך” צעקה לי שירלי כשירדנו מהאוטובוס. אוי אמרתי לעצמי עכשיו בטח שחר ועומרי שמעו את מה ששירלי צעקה ויתחילו לשאול שאלות. לא, זה לא קרה הם לא שמעו ולא התעניינו רק היו עסוקים בעצמם. אוף היינו שלישייה והיה ממש כיף חבל שהם נהיו חברים

אחרת היינו ממשיכים להיות החברים הכי טובים, הייתי מספר להם והם היו מייעצים לי מה לעשות…

נכנסתי הביתה הבית היה כולו חשוך, לרגע  חשבתי שאולי אבא או אמא בבית…. אבל לא, זה רק אני. חיממתי לעצמי את האוכל, את האמת נהייתי רגיל זה כבר חודש ככה .. תמיד שאני מחמם לעצמי את האוכל אני נזכר שפעם הייתי מגיע הביתה כולו היה שמחת חיים בלי כעס האוכל היה על השולחן היינו אוכלים ביחד שלושתנו ועושים צחוקים.

השעה שש וחצי ואמא הגיעה מהעבודה , ” היי אמא איך היה בעבודה?” אני שנייה מתפנה אלייך הייתה אומרת לי אמא כבר על בסיס קבוע אבל אז היא הייתה נכנסת לחדר שלך ולא חוזרת חזרה. ראיתי טלוויזיה, נשמעה דפיקה בדלת אוי לא כבר שבע? וואי וואי כשהבנות רוצות הן יכולות לדייק. היי נועם ,היי שירלי מה קורה? בסדר היא ענתה, אמא בדיוק ירדה במדרגות חיפשה איזה דף או משהו. היי אמא של נועם  אמרה שירלי בחיוך מלא, אמא בכלל לא התייחסה ראיתי איך לאט לאט החיוך הגדול והיפה של שירלי נעלם לה מהפנים. בואי לחדר שלי אמרתי לה בדחיפות שלא יקרו עוד פדיחות…

טוב אז מה רצית להגיד לי? נו אתה יודע מה החלטת בסוף אתה רוצה שנהיה חברים או לא?

הלב שלי דפק מהר מאוד! באתי לענות ואז צילצל הטלפון למזלי יש לי בחדר ככה שזה היה סוג של התחמקות. עניתי לטלפון, תאמת שאמא כבר ענתה מהטלפון השני אז נשארתי לשמוע את השיחה.

זה היה אבא שלי יואו כמה זמן לא שמעתי ממנו! אני חייב להישאר על הקו. כבר סיפרת לו לימור? ( לימור זאת אמא שלי) לא, עוד לא הספקתי אני לא מספיקה כלום. הם בטח התכוונו אליי כשהם דיברו. מה זה לא הספקתי צרח עלייה אבא שלי בטלפון , לא מספיק שהם רבו בבית עכשיו גם בטלפון הם צריכים לדבר? את חייבת להגיד לו עכשיו! הגביר אבא את הקול שלו , מגיע לילד שלנו לדעת שאנחנו שולחים אותו לפנימייה בגלל בעיות כספיות. פנימייה? מה פנימייה? לא רוצה פנימייה! אני מעדיף ככה מאשר פנימייה. הייתי מטושטש לא ראיתי טוב הרגשתי שאני עומד להתעלף. בטלפון נשמעו צעקות ” אל תצעק עליי, אתה עזבת את הבית ואני צריכה למסור לו לבד שהוא הולך לפנימייה” ניתקתי את הטלפון נזכרתי שיש לי עוד בעיה, שירלי עדיין מחכה לתשובה . טוב אני יקצר לך את התהליך, נועם אתה רוצה להיות חבר שלי? לא כל כך שמעתי מה היא אמרה לעצמי אמרתי לא לא לא לא זה לא יכול לקרות. כנראה שלא אמרתי את זה בעצמי ושירלי חשבה שאמרתי לה לא להצעת חברות שלה, היא רצה החוצה. נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות.

לא ישנתי כל הלילה לא הצלחתי לעצום עין לרגע, כל השיחת טלפון הזאת נתקעה לי בראש.

לא הייתי מסוגל ללכת לבית הספר, נשארתי במיטה עד שאמא חזרה מהעבודה, היא נכנסה לחדרי וראתה אותי בוכה, הייתי מופתע תאמת לא חשבתי שהיא תיכנס לחדר שלי. נועם מה קרה חמוד? הכול בסדר? לא ידעתי מה לעשות, לשמור את זה לעצמי שאני יודע או להגיד עכשיו.

לא אמא הכול ממש לא בסדר! אני יודע שאתם רוצים לשלוח אותי לפנימייה שמעתי אותכם מדברים, זה לא יקרה אני לא אתן לכם, את בכלל לא מתייחסת אליי לא דואגת אותי בכלל מאז שאבא עזב את הבית פעם אחת לא התעניינת בי או שאלת אותי עם הכול בסדר.

זה פשוט יצא כל מה שישב לי על הלב כל כך הרבה זמן, כל מה שרציתי להגיד כבר מלא זמן פשוט יצא.

אמא כנראה הבינה שאני צודק לכן היא ביקשה סליחה אבל בקשר לפנימייה היא מצטערת חייבים לעשות את זה והם כבר רשמו אותי. זה קורה עוד יומיים , מחרותיים  הם באים לקחת אותי. התחבאתי מתחת לשמיכה ופרצתי בבכי ענק, אמא השאירה אותי לבד והלכה גם היא לחדרה.

אין מצב שזה יקרה אני לא אתן לזה לקרות. למחרת הלכתי לבית הספר כי הייתה לי תוכנית, למרות הכול החלטתי לשתף את שחר ועומרי בכל מה שקרה לי, אני בטוח שהם יעזרו לי