רון ודניאל

הוא אחד מארבעת קירות התמך המקיפים את הר הביתזה כאלפיים שנה, משלהי תקופת בית שני ועד ימינו. במסורת היהודית מיוחסת לכותל המערבי קדושה יתרה, וכנראה כבר במאה ה-14 נקבע מקום תפילה בסמוך אליו, המשמש לכך עד היום.

עד היום.הוא אחד מארבעת קירות התמך המקיפים את הר הביתזה כאלפיים שנה, משלהי תקופת בית שני ועד ימינו. במסורת היהודית מיוחסת לכותל המערבי קדושה יתרה, וכנראה כבר במאה ה-14 נקבע מקום תפילה בסמוך אליו, המשמש לכך עד היום.

לכותל המערבי חשיבות דתית, לאומית והיסטורית, ואלה מביאים אליו מיליוני מבקרים בכל לכותל המערבי חשיבות דתית, לאומית והיסטורית, ואלה מביאים אליו מיליוני מבקרים בכל לכותל המערבי חשיבות דתית, לאומית והיסטורית, ואלה מביאים אליו מיליוני מבקרים בכל

הכותל המערבי נבנה כחלק מסדרת שיפוץ מקיפה ביותר שיזם המלך הורדוס בהר הבית במאה הראשונה לפני הספירה. עד ימיו של הורדוס היה הר הבית קטן למדי, והשתרע על שטחו הטבעי של הר המוריה. הורדוס הרחיב את המתחם אל הגאיות וההרים המקיפים את ההר. כדי לתמוך ברחבה

ארבעה קירות תמך עצומים, שיצרו יחד מבנה טרפזי, ובחלל בינם לבין ההר בנה קשתות וקמרונות. הכותל המערבי, שהוא הארוך מבין הכתלים, נמשך לאורך כ-488 מטרים, וגובהו המקורי הגיע ככל הנראה לכ-30 מטרים מעל מפלס הרחוב של ימי הבית השני. עקב איסור מוסלמי על מחקר ארכאולוגי בהר הבית, לא ניתן למדוד את עובי הכותל, אולם על פי מדידות שונות נראה כי עובי הכתלים כולם נע בין 4 מטרים בחלק התחתון, ל-22 מטרים בחלק העליון.

הקיר נבנה ברובו באבני גיר מסוג מֵלֶכֵּה, שנחצבו כנראה בין השאר במערת צדקיהו, השוכנת במרחק של כמה מאות מטרים מהר הבית. גודל האבנים ומשקלן משתנה, ונע בין כשני

בשנת 2011 התגלו מתחת לנדבך הראשון של הכותל, באזור קשת רובינסון, מטבעות שככל הנראה הוטבעו כ-20 שנה לאחר מות הורדוס; תגלית זו מערערת את הקביעה כי הכותל המערבי נבנה כולו בתקופת הורדוס^[1].

הכותל המערבי קיים עד היום לכל אורכו, ומשתרע מפינת הר הבית הדרום-מערבית ועד הפינה הצפון-מערבית, לאורך הגן

רחבת התפילה, בצמוד לבתים פרטיים ברובע המוסלמי ולאורך מנהרות הכותל. הקטע הדרומי, השוכן בגן הארכאולוגי, משתרע לאורך כ-80 מטרים; רחבת התפילה כוללת כ-60 מטרים, וכל המשכו של הקיר עובר במנהרות הכותל. החלק הגלוי המוכר ביותר של הכותל הוא רחבת התפילה, בה מתנשא הכותל לגובה של 15 מטרים, כ-8 מהם (7 נדבכים) מקוריים. מתחת לרצפת רחבת הכותל קבורים עוד 17 נדבכים מקוריים. חלק גלוי קטן נוסף הוא הכותל הקטן, השוכן ליד שער הברזל ברובע המוסלמי.

רחבת התפילה, בצמוד לבתים פרטיים ברובע המוסלמי ולאורך מנהרות הכותל. הקטע הדרומי, השוכן בגן הארכאולוגי, משתרע לאורך כ-80 מטרים; רחבת התפילה כוללת כ-60 מטרים, וכל המשכו של הקיר עובר במנהרות הכותל. החלק הגלוי המוכר ביותר של הכותל הוא רחבת התפילה, בה מתנשא הכותל לגובה של 15 מטרים, כ-8 מהם (7 נדבכים) מקוריים. מתחת לרצפת רחz

גוונות בגודלן, הן מוחלקות, ולכל אחת מהן מסגרת שוליים מוקפדת. האבנים המוסלמיות, לעומת זאת, קטנות בהרבה, בעלות גודל אחיד, ופניהן חלקות לגמרי ללא גימור או מסגרת.

מעל הבניה המוסלמית הקדומה נוספו בתקופה העות’מאנית ובתקופת המנדט הבריטי 16 נדבכים צרים לכותל באזור רחבת התפילה^[2] (שהייתה אז סמטה צרה). ההוספה בתקופת המנדט (השורה העליונה בכותל, הבולטת בבוהקה הלבן) עוררה מתח בין יהודים ומוסלמים, ואף עלתה כטענה יהודית על הפרת הסטטוס קוו בדיונים במשפט הכותל.

קטע הכותל ברחבת התפילה מאופיין בצמחיית-קירות טיפוסית, הכוללת כמה פרטים של צלף קוצני, שיכרון זהוב, שרביטן, מציץ סורי, צמרנית הסלעים, לוע הארי הסיצילי, וארכובית שבטבטית^[3].

כתובות על גבי אבני הכותל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אחדות מאבני הכותל המערבי (וכך גם בשאר כותלי הר הבית^[4]) נחרטו במהלך השנים כתובות עבריות על ידי עולי רגל יהודים שביקרו במקום.

כתובת עברית קדומה מצויה מתחת לקשת רובינזון ומצטטת (לא במדויק) מדברי ישעיהו הנביא (פרק ס”ו, פסוק י”ד) את המילים “וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא”. בין הנוסח הזה לנוסח המסורה יש שני שינויים חשובים: “עצמותם” במקום “עצמותיכם”, וחסרונה של המילה “תפרחנה” אחרי “כדשא”. כתובת זו נחשפה בחפירות בידי בנימין מזר, והוא תארכה למאה ה-4, וייחסה ליהודים שקיוו לבניין בית המקדש השלישי, בעקבות תמיכת הקיסר יוליאנוס הכופר בבנייתו. מאוחר יותר חפרו במפלס שמתחת לכתובת רוני רייך ויעקב ביליג וגילו בית קברות, ככל הנראה של נוצרים. אחת מהשערותיהם היא שהכתובת מתייחסת אל נקברים אלה, ושהשינוי בנוסח הפסוק נעשה בכוונה תחילה- לעג לעצמות הגויים.

ברחבות הכותל המערבי מצויות, בנדבכים שמעל לראשי המתפללים, כתובות רבות המאזכרות שמות עבריים, ככל הנראה של עולי הרגל עצמם שבכך ביקשו להנציח את שמם על גבי האבנים הקדושות. כתובות אלו נחרתו על אבנים שהיו בעבר בגובה המתפללים, אך בשל הנמכת מפלס הרחבה קשה כיום לראותן. בין הכתובות היו שמולאו בצבע כדי להבליט את הכתובת על פני האבן, ובשאר הכתובות- עם חלוף השנים הצבע נעלם או הוסר והכתובות התמזגו עם גון האבן.

תולדות הכותל במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדושת המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא נחשב מקום בית המקדש למקום קדוש, ואף על הר הבית חלים דיני קדושה שונים. לפי דיני קדושה אלו נאסרו חלקים שונים ברחבי הר הבית לכניסה שלא בטהרה ושלא בקיום תנאים מיוחדים נוספים. גם לאחר חורבן הביתהקדושה עדיין קיימת באותם המקומות ומחמת שלא ניתן היום להיטהר מטומאת מת הרי שעל פי ההלכה היהודית הכניסה לחלקים מסוימים מהר הבית (אזור המקדש והעזרות) אסורה באיסור כרת^[5]. מאחר שתקופה ארוכה לא יכלו יהודים להיות בירושלים ובהר הבית, לא נשארה מסורת ברורה היכן בדיוק המקומות המותרים בו. תפילה מול כתליו השונים של הר הבית הייתה המקום הקרוב ביותר שלא היה ספק לגביו. מאוחר יותר, ובנסיבות היסטוריות שונות, זכה כותלו המערבי של הר הבית למעמד מיוחד מביניהם.

מונה מסורתית רווחת קושרת את המאמר “מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש”^[6] לכותל המערבי של ימינו. יש הטוענים שקישור זה הוא מאוחר, ובפועל מדבר המדרש על כותלו המערבי של בית המקדש עצמו, כפי שניתן ללמוד מהמדרש, המבאר כי קדושת הכותל המערבי של בית המקדש נובעת מכך שמקום השכינה הוא במערב (ומשום כך אף כיוון התפילה, לפי אחת הדעות בחז”ל, הוא לצד מערב)^[7]. והאגדה המובאת במדרש, לפיה הכותל המערבי הוא הכותל היחידי שלא חרב, מתייחסת אף היא לכותלו של בית המקדש, ולא לכותל המערבי של הר הבית – הכותל המערבי של ימינו. עם השנים, כאשר נתקבע הכותל המערבי כמקום תפילה מרכזי ובעל חשיבות רבה, עשו יהודים רבים שימוש במדרש זה כדרך לתאר את מידת חשיבותו של הכותל. לעומת זאת, יש הטוענים^[8] שמלשונו של מדרש איכה המדבר על כך שהכותל המערבי לא חרב מוכח שמדובר על חומות ולא על כתלי הבניין, וכן מלשונו של הקליר בקינה “זכור את אשר עשׂ צר בפנים”^[9]

תקופת המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפילות של יהודים ועלייתם לאתרים סביב קירות הר הבית^[10] מוזכרות בתלמוד^[11] כבר לגבי חכמים בדור שלאחר החורבן, אולם לאחר מרד בר כוכבא אסרו הרומאים על יהודים לבוא לירושלים. תפילות של יהודים מול קירות הר הבית מתועדות החל מהמאה הרביעית בסיפורי נוסעים ועולים לרגל. עדות ראשונה לכך נמצאת בדבריו של “הנוסע מבורדו” – עולה רגל נוצרי, שהגיע לירושלים בשנת 333: