.בעיר אחת נהג הגביר לערוך סעודה כל ראש חודש, סעודת מצווה, אליה היו מוזמנים כל התושבים.

 גם מולא אברהם רצה ללכת,

הלך וישב בתחילת השולחן

בא אדם לבוש יפה, ניגש בעל הבית למולא אברהם ואמר לו: “זוז נא מעט”,

בא עוד אדם, ושוב- פנה למולא אברהם בבקשה: “זוז נא מעט”.

כך עד שכבר ישב בסוף השולחן על ספסל עץ.

את מיטב האוכל הניחו כמובן בחלק הראשון של השולחן, ועד שהגיע לידי מולא אברהם, היו שאריות בלבד.

מולא לא אמר דבר ובסיום הערב קם והלך לביתו. 

כעבור חודש , שוב הייתה סעודת מצווה,

הפעם מצא מולא אברהם גלימה אדומה ויפה בעליית הגג ומגבעת תואמת לאחר ניקוי, לבש אותם והלך.

כאשר הגיע ניגש אליו הגביר, בירך אותו והושיבו בראש השולחן.

הגישו את קערת המרק, לקח מולא את קצה הגלימה וטבל במרק ואמר לה: “אכלי גלימה, כי בזכותך אני אוכל ארוחה.”

כך עשה גם לבשר, לאורז ולקינוח.

הביטו בו האנשים בפליאה ושאלו אותו: “רבי, למה תאכיל הגלימה ותדבר אליה?”

אמר להם: “הייתי פה לפני חודש בבגדי הפשוטים, הושיבו אותי בסוף השולחן ואכלתי שאריות בלבד.

עכשיו אני עם גלימה הדורה, הושיבו אותי בראש השולחן והגישו לי מטעמים,

וכל זה בזכות הגלימה, לכן אני מאכיל אותה.”

הביט בו הגביר בבושת פנים והחליט שמהיום כל מי שבא, יושב איפה שרוצה והאוכל יחולק שווה בשווה על כל השולחן.

הסוף.