פעם הלך איש בשם חוני בדרכו ולפתע ראה אדם שנוטע עץ חרוב. שאל אותו: “מה אתה עושה?” ענה לו האיש: “אני נוטע עץ חרוב”. אמר לו חוני: “אני רואה שאתה נוטע עץ חרוב,  אך מדוע אתה נוטע אותו?” לא הבין האיש את השאלה. שאל אותו חוני, במילים אחרות: “בתוך כמה שנים לדעתך יניב עץ החרוב הזה פירות”

ענה לו האיש: “הרבה מאד זמן. יכול להיות שאפילו שבעים שנים.”  שאל אותו חוני: “ובעוד שבעים שנים, אתה חושב שתוכל ליהנות מפרותיו של העץ?

  . ענה  לו האיש: “מה פתאום! אני כבר מבוגר. כנראה שבחיי לא אראה את פירותיו של העץ “

התפלא  חוני ושאל: “אז בשביל מה לנטוע את העץ, אם לא תזכה לטעום בעצמך מפירותיו?”

ענה לו האיש: “ראה, אני חושב אחרת ממך. כשאני נולדתי, נהניתי מעצי הפרי אשר השאירו אבי וסבי, וכך גם אני משאיר עצי חרוב לילדיי. כך שכשהם יבואו לעולם, יימצאו בו חרובים, כשם שאני מצאתי.”