יאנקו מן העיר התחתית

הסיפור התחיל בכך שבפרוץ המלחמה יאנקו ואמו התגוררו בפולין.

כשהיטלר התחיל להפיץ את המלחמה בכל אירופה, היהודים סומנו על בגדיהם בתלאי צהוב בצורת מגן דוד שרשום עליו ,”יהודי” באנגלית.

באותו הזמן יאנקו ואני הסתתרנו בעליית הגג של ביתנו. כאשר הגרמנים הנאצים פרצו את דלת ביתנו הבנתי שאני חייבת להגן על ילדי ועל בעלי.

הגרמנים באו, ג’ון  בעלי יצא מן הארון ויחד איתו היה סמואל בני הקטן ואת סלושה בתי.

כאשר הגרמנים ראו אותם, הם לקחו אותם לקרון רכבת של סחורה ולא ידעתי לאן מובילים אותם.

כשהגרמנים יצאו מתוך ביתנו פרצתי בבכי וכך גם ארבעת ילדיי שנותרו איתי. השתדלתי לא להראות זאת לילדים אבל היה לי קשה כל כך לשמור הכל בפנים.

 המשכנו להסתתר שם כמה ימים עד שפוצצו לנו את הבית! לאחר הפיצוץ הנורא ראיתי את דוב, שרה ואת דוד מתים חסרי חיים. רק יאנקו שרד.

כשהרמתי אותו מן ההריסות ראיתי שהוא פצוע קשה ברגליו ושאיננו יכול לחזור ללכת כמו שהלך.

ברחתי,רצתי במהרה מאזור מגורי והתחבאתי ביער הרחוק ביותר שמצאתי.

כשהגענו ליער רק יאנקו ואני נותרנו לבדינו בלי אוכל ומים.

פתאום, ראיתי אנשים מתחבאים ומסתתרים מהגרמנים.

רצתי לפניהם שכל בגדי קרועים ובלויים, שאלתי אותם מהיכן הם. ואז בנס ראיתי את משה שהוא היה אחד מהרבנים שלנו בעיר. הוא היה איש חשוב ומלא ידע.

הוא אמר לי לבוא להסתתר איתו במקומות המסתור מתחת לאדמה, ובאתי איתו.

למזלי היה  רופא יחד איתנו במערה החשוכה.

הוא תיפל ביאנקו, הרגליים החלימו אבל המזל הפעם היה נגדנו.

הרופא אמר שאין סיכוי שהוא יחזור לעמוד שוב על רגליו אבל הוא יחיה, יחיה חיים טובים כאשר המלחמה תיגמר.

לאורך כל המלחמה נלחמנו ביער וחיינו שם.

בסוף המלחמה אמרו לי שבעלי היקר, סמואל וסלושה נשרפו במחנות ההשמדה.

לאחר כשנה שגרנו בביתם של משפחת גוסתבו, משפחה רוסיה, שנתנה לנו להתגורר בחדר קטן עד שנמצא לנו מקום אחר.

גיליתי שבאירופה אי אפשר להישאר עוד, שאין לנו ארץ אחרת מלבד ארץ ישראל.

הגענו לנמל קטן בשם “דודינקה” ברוסיה ששם עלינו יאנקו ואני על אוניה קטנה עם כ-1000 אנשים שרצו להגיע לארץ ישראל.

לאחר מספר חודשים עיומים הגענו למדינת ישראל.

פה הבנתי שאני חייבת למצוא נגר שיבנה כיסא על גלגלים בשביל יאנקו כדי שיהיה לי יותר קל לקחת אותו ולו יותר קל להתנייד.

ולמזלי באוניה שהגיע מספר ימים אחרינו, היה שם נגד שידע לבנות עגלות לסוסים.

תפרתי לו בגד חם והשגתי לו נעלי עור ובתמורה, הוא בנה לי כיסא על גלגלים נדהים מעץ, שמתאים בדיוק לגודל ולגיל של יאנקו שלי.

הגענו לקיבוץ ששם קניתי בית בלא מעט כסף שלא היה לי.

 לאורך הזמן חידשנו וקנינו רכוש בשביל ביתנו.

ראיתי שיאנקו עצוב ושלא טוב לו לבדו בגלל שאני משאירה אותו לבד בבית כדי שלא יקרה לו שום דבר.

יצאתי מהקיבוץ וראיתי עץ מלא בטוקים ירוקים ויפים, בגלל שהצבע האהוב על יאנקו הוא ירוק וגם הוא חובב וקורא הרבה על בעלי חיים, לקחתי טוקי אחד קטן.

 כשחזרתי הביתה יאנקו ראה את הטוקי על קטף ימין שלי, הוא צעק בהתלהבות וחיוך גדול היה על פניו, הוא ניראה כל כך מאושר.

הוא שמח כל כך שיש לו חבר חדש להיות איתו.

הוא קרא לו תיאודור ,אהבתי את השם המקורי שנתן לטוקי החדש.

לאחר כחדש ראיתי שטוב וכיף לו יותר עם התוקי מאשר להיות לבד.

במלחמה יאנקו היה ילד קטן שלא ממש הבין מה קרה באותו הזמן, החלטתי לספר לו את כל מה שקרה.

סיפרתי לו שהיה לו אבא ו5 אחים חוץ ממנו שמתו במהלך כל המלחמה ושגרנו ביער מתחת לאדמה, קראו לנו “הפרטיזנים, נלחמנו ושרדנו שם לאורך כל מהלך המלחמה.

היו לי דמעות בעיניים והוא שאל אותי למה אני בוכה ואז אמרתי שלא היה פשוט לשרוד את כל המלחמה הזאת.

הוא אמר לי שזה די מיוחד להילחם במלחמה ולגור ביער והכי כיף שניצחנו.

ואז הסברתי לו שלהיות במלחמה זה ממש לא כיף ושלא היה כיף להיות מתחת לאדמה ולהילחם בגרמנים הנאצים, אבל תמיד כיך לנצח במיוחד שאתה כבר מרגיש חלש.

אמרתי לו שאני לא רוצה שהוא יצא מהבית להכיר ילדים חדשים כדי שלא יפגע.

לאחד השיחה הוא נתן לי חיבוק הכי חזק שהוא היה יכול והוא אמר לי שהכול יהיה בסדר, וכך גם אני אמרתי לו.

לאחד יום קמתי בבוקר לעבוד בעבודתי בגן הילדים קטן מחוץ לקיבוץ שלנו.

יאנקו היה בבית יחד עם תיאדור הטוקי.

בשעות המוקדמות של הבוקר, כשאני יוצאת לעבודה, הוא עדיין ישן. נתתי לו נשיקה על ראשו ויצאתי לעבודה.

…