עבודה בספרות

 עבודה בספרות

מגישים: טל לימוני ונועם כחלון

אנחנו מתחברים ומזדהים עם יאנקו מפני שהוא ילד חכם, תקשורתי ובעל קסם אישי, ולמרות מגבלותיו הפיזיות הוא מתגבר ומפתח חברות יפה עם שוקה והמספר.

נועם חשב על הכתיבה של התוכן.

טל כתב והעתיק את התוכן לתוכנה.

כל יום אמי הייתה יוצאת לעבודה מוקדם בבוקר וחוזרת בשעה 13:00, בזמן זה הייתי מחכה בחצר ביתי עד שהיא תחזור…

אף פעם לא היה לי משעמם, תמיד היה לי משהו לעשות.

לשבת ולדמיין היה העיקרי….אך אהבתי לקרוא ספרים או לפתור לעצמי בעיות בשחמט.

היה לי רק חבר אחד – תיאודור.

למעשה הוא היה כמו אח שלי אף על פי שהיה תוכי.

כשהייתי עצוב הוא תמיד היה מצליח לעלות חיוך על פניי.

פגשתי אותו עוד בפולין, מכל המלחמה הוא ואמי הם היחידים שנותרו לי. אבי נלקח בידי הגרמנים.

עלינו לארץ בתקווה לשקם את עצמנו, אמי כבר התחילה לעבוד אך אני עדיין בחצר, יחד עם תיאודור.

יום אחד ראיתי שני ילדים קופצים מעל גדרות אבן ועוברים בין החצרות עד שלפתע הגיעו לחצרי.

הם בהו בי כאילו היו המומים מהמחזה, גם אני הייתי בהלם מהמתרחש.

לפתע תיאודור התוכי צווח שלום בפולנית ואני תרגמתי ואמרתי לילדים “תיאודור אומר לכם שלום”.

היה לי קשה לומר זאת בעברית מפני שעליתי לא מזמן לארץ מפולין.

“מישהו רוצה להביא את תיאודור אלי ?” אמרתי. אחד הילדים התקרב אל עץ הזית שהיה לידי,

הסיר את הכלוב והביאו אלי. הוצאתי מכיסי ערימה של זרעונים ותיאודור ניקר בהם וצרח “תודה” בפולנית, ושוב תרגמתי לילדים “תיאודור אומר לכם תודה”.

“תרצו בבקשה לתלות אותו בחזרה במקומו?” שאלתי אותם.

אותו הילד תלה חזרה את הכלוב על הענף. ” אתם יודעים לשחק שח?” שאלתי.

“אני יודע לשחק רק דמקה” אחד הילדים ענה.

“אני יודע לשחק קצת דמקה וקצת שח” אמר הילד השני, ” בעצם אני אלוף הכיתה שלנו”.

“אני מחפש פרטנר לשח, אני יודע גם דמקה” אמרתי, “אין לי עם מי לשחק”.

“אני אשחק איתך ” אמר הילד. הוצאתי מתחת לכיסא הגלגלים שעליו אני יושב מערכת כלי שחמט

ולוח משובץ, הנחתי על ברכיי , סידרתי ועשיתי את המהלך הראשון.

הילד שמולו שיחקתי שאל “למה דווקא אתה בלבן?, צריך להגריל”.

הפכתי את הלוח ונתתי לו להתחיל. מהר מאוד ידעתי שאנצח, ואכן – בחמישה מהלכים קצרים… “מט!, למט כזה קוראים מט סנדלרים!”, שמחתי בליבי שניצחתי עוד מישהו…אך מהר מאוד הוא רצה משחק נוסף.

ושוב, ניצחון….רק הפעם בעשרה מהלכים… לא נורא, ניצחון זה ניצחון!

“אולי נשחק דמקה? בזה אני טוב” שאל הנער שישב בצד.

אני פחות אוהב לשחק דמקה אך כשאין ברירה אני משחק  את זה.

הפכתי את הלוח וסידרתי את הכלים ופתחנו במשחק תוך זמן קצר יריב הודה שנוצח, הוא ביקש משחק חוזר,

ושוב נוצח.

“אני אוהב יותר משחקים כמו שוטרים וגנבים או מחבואים או סימני דרך”.

“משחקים כאלה אני לא יכול לשחק” אמרתי.

מאז ומתמיד אני חולם לרוץ…למרות שאיני יכול, אני מקווה שיום אחד יקרה נס ואוכל סתם לרוץ לי בשדה…

הרגשתי מבוכה כאשר הילד הסתכל על רגליי במבט חודר.

“שמי יאנקו” אמרתי, “איך קוראים לכם ?”

הם אמרו את שמותיהם.

סיפרתי להם שעליתי מפולין לארץ לפני מספר חודשים, ושלא קל כאן אבל יש הרגשת חופש.

המשכנו לדבר על העיסוקים שלנו ובעיקר על הספרים עד ששוקה התפרץ ואמר שמתחשק לו ללכת להתרחץ לים, ” אני לא יכול ללכת לשם” אמרתי, “עוד מעט אימא שלי אמורה לחזור”.

“יש לך רק אמא ?” שאל שוקה.

“כן, אבא שלי מת במלחמה, הגרמנים לקחו אותו והוא לא חזר”.

שררה שתיקה עד שלפתע שוקה פנה ללכת, הם הבטיחו לבוא עוד.

מאותו יום, חבריי החדשים ביקרו אותי כמעט כל יום, שוחחנו על המון נושאים.

המון פעמים הם הציעו לי לבוא לטייל בעיר, בנמל או בחוף אך מעולם לא העזתי מפני שאימי לא הרשתה,

היא מפחדת שיקרה לי משהו רע.

“אמי סבלה המון במלחמה, אני הדבר היחידי שנותר לה, הסבל הרב שידעה וניסיונה הפכו אותה לפחדנית”.

“אנחנו יכולים לבוא מוקדם בבוקר לקחת אותך ולהחזיר אותך לפני שאמך חוזרת מהעבודה” אמר שוקה.

“אולי נעשה את זה באחד הימים עוד לא יצאתי מפתח החצר מהיום שהגענו הנה”

שמחתי על ההצעה וקיוויתי שהפעולה תצליח.

בוקר אחד הגיעו אליי השניים ומיד יצאנו לדרך, התרגשתי מאוד אך גם הרגשתי מעט מבוכה מפני הילדים

שהצביעו לכיוונינו. שוקה לפתע הרפה מן הכיסא ופנה אל הילדים בפנים מאיימות, הם נבהלו ונסו לכל עבר.

ברגע הראשון שראיתי את הים המון מחשבות רצו בראשי, במיוחד על מגלי ארצות.

הגענו אל החוף, חבריי פשטו מיד את בגדיהם  ורצו להתרחץ ואני נשארתי עם מחשבותיי ודמיינתי את עצמי מגלה ארצות חדשות ומסתכל על האוניות ועל הים והאופק.

כשחבריי חזרו מהרחצה בים החלטתי להחזיר להם טובה והוצאתי מכיסי מספר מטבעות, לא עברו מספר דקות וכבר ישבנו שלושתינו על החוף מלקקים ארטיקים בטעם מנטה ותיאודור ערימת בוטנים.

לקראת הצהריים התחלנו בדרכנו חזרה הביתה, ישבתי על כסאי שמחה ומרוצה מהבילוי עם חבריי במחשבה

שמעכשיו הכול עומד להיות טוב.

לפתע אזעקה מחרישת אוזניים נשמעה ושוקה מיד צעק “התקפת אוויר, מטוסי האוויר באו להפציץ את הנמל”.

עוד הפעם הפצצות, לא מספיק מה שעברתי עכשיו יש שוב את ההפצצות האלו, ראיתי אותם מקרוב

המטוסים של הגרמנים רדפו אחרינו לכל מקום הפציצו ויירו ללא הפסקה והרגו את כל הפליטים כמו זבובים.

בתוך רגע כל הרחוב התמלא באנשים וברעש, כולם מיהרו למצוא מקלט וממעל נשמע זמזום של מטוסים.

ראינו בשמיים הכחולים שני מטוסים טסים לאט ופתאום החלו לצלול אל הנמל וניתקו ארבע פצצות

שנחתו באיטיות מטה.

“פצצות! אלה פצצות” קראתי. שוקה החל דוחף את כיסאי במהירות שיא.

כל הדרך למקלט נזכרתי בהפצצות של הגרמנים בזמן המלחמה כשהם התקדמו וכבשו את פולין, הייתי רק ילד קטן וכבר הרגשתי כבוגר מאוד כיוון שאבי לא היה איתנו בזמן זה.

מצאנו את המקלט, בפנים שררה אפלה, חיכינו במקלט שעה ארוכה והסתרתי את מפני מפחד.

מדי פעם נשמע נפץ הפגזים עמום והזמזום כמעט ולא נשמע, רק התפוצצויות חזקות היו מטלטלות את הקיר.

בסופו של דבר המטוסים התרחקו והשתרר שקט, כולם יצאו מהמקלטים וכך גם אנחנו.

לפתע נזכרתי שאמי צריכה לחזור מהעבודה, הסתכלתי בשעוני, השעה הייתה אחר אחת, “אמי בטח חזרה מהעבודה כבר” אמרתי מפוחד.

הדרך עוד הייתה ארוכה אך חבריי עודדו אותי והחלו לדחוף במהירות את כיסא הגלגלים.

עברנו ברחובות בזריזות מבלי לשים לב לשאר העוברים והשבים.

הגענו לרחוב שבו ביתי ומרחוק ראיתי את אימי ומספר אנשים סביבה, כשראתה אותי פרצה בריצה לעברנו

צועקת לי בפולנית “איפה היית? אני מחפשת אותך המון זמן, מה חשבת לעצמך? דאגתי כל כך”

ראיתי בעיניה שהיא כועסת.

פתאום, שלחה יד מעליי כאילו מכה את האוויר, אז נשמעה המכה – היא סטרה לשוקה.

הסתובבתי אליו, הוא הביט בעיניה במבט קשה, ואז פנה לאחור ושניהם החלו להתרחק.

אמי נרגעה ופרצה בבכי חרישי וחיבקה אותי, מזילה דמעות אל תוך הצווארון שלי.

חשבתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב לעולם – למען אימי, אך ידעתי שהסיכויים שאראה אותם שוב אינם גבוהים.