יאנקו מן העיר התחתית – אורין גבלן – אמא של יאנקו

י”ז באלול תרצ”ט,יום ו’ – 1.9.1939 – פריצת מלחמת העולם השנייה

הגרמנים לא מפסיקים להפציץ את פולין… אנחנו תחת מצור… יהודים כבר לא רצויים כאן, לוקחים אותנו מכאן, יאנקו שלי רק בן ארבע.

בסוף גם ייקו אותנו, לא תהיה לנו ברירה, אני לא יודעת לאן ייקחו אותנו אבל אני מפחדת… דברים לא טובים מתרחשים כאן, כל הלילה הגרמנים מפציצים את פולין ואנחנו כבר לא רואים אור יום… אני לא יועדת מה לעשות…

כשהיה בן שנתיים לפני שהתחילה המלחמה אף אחד מהחברים שלו כבר לא רצה להתקרב אליו… גם החברות שלי… מיום ליום הבנתי שיהיה יותר גרוע אבל פחדתי לעזוב… כשהייתה לי את האפשרות לעשות את זה, לא עשיתי, עכשיו היהודים לא יכולים לצאת מפולין…

אני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלהתפלל לאלוהים שיהיה איתי ועם בעלי ובני הצעיר יאנקו…

אלוהים תעזור לנו!

ו’ בתשרי ת”ש יום ג’ – 19.9.1939 – עשרה ימים בגטו ורשה

אנחנו רק עשרה ימים פה בגטו וכבר צפוף כאן, כל יום באים לפה המון אנשים, וחלק הולכים ולא חוזרים, לא ברור כל כך לאן, חלק הלכו ולא חזרו…

אנחנו ישנים בצפיפות רבה… בין חמשה עשרה לעשרים בחדר! יש המון חדרים… הגרמנים לא מפסיקים לצעוק עלינו, אנחנו לא מקבלים אוכל, הפעם האחרונה שקיבלנו ”קערת מרק” הייתה לפני יומיים, קיבלנו איתה פרוסת לחם… פגשתי נשים שאמרו לי שיש פעמים שלא מקבלים אוכל לפעמים כמה ימים.

שאול היקר שלי הביא לי וליאנקו את האוכל שלו, הוא באמאת דואג לנו,  חשוב לו שהיה לנו כמה שיותר בנוח במקום הצפוף הזה,הוא עובד כל היום בלי מנוחה, הוא יוצא מאוד מוקדם למחנה העבודה וחוזר מאוד מאוחר, לפעמים הוא חוזר עם הצלפות על הידיים שלו, וגם על כפות הרגליים.

.

כ”ח באייר ת”ש יום ד’ – 5.6.1940 – יום הולדת חמש של יאנקו

היום זה יום הולדת חמש של יאנקו, הוא רזה מאוד, לא היה לי כסף כדי לקנות לו מתנות יפות כמו פעם אז שמרתי את פרוסות הלחם  מהשבוע  האחרון שלי כדי לתת לו לאכול הרבה ביום הולדתו

שאול אמר לי היום שהוא מצא דרך לשחרר אותנו מהגטו, לצערי הוא אמר שרק שניים יכולים לצאת, הוא דרש שאני ויאנקו נברח והוא יצליח לשרוד לבד וברגע שהוא ימצא זמן מתאים הוא יסתלק ויצטרף אלינו לארץ ישראל!

אני התרגשתי מאוד ששמעתי שהתאריך קרוב לעזוב את הגטו ופולין … !

י’ באב ת”ש יום ד’ – 14.8.1940 – יאנקו נפצע

לפני יומיים יאנקו נפל על הרגליים,  הרגליים שלו קיבלו חתכים עמוקים בגלל כל האבנים, לצערי אחד הקצינים הגרמנים שראה אותו נופל הוסיף והיכה אותו ללא רחמים עד שיאנקו איבד את ההכרה ואת היכולת להזיז אותן לעולם.

טיפלתי בו ובפצעים שעל גופו החזקתי אותו על ידי ושמרתי עליו מכל משמר כדי שהגרמנים או הפולנים  לא ייקחו אותו ממני למקומות שעוד אף אחד לא הבין או ידע..

שבועיים לפני שנלקח לרכבות הודיע שאול על תאריך סופי שאני ואינקו נעלה על אוניה שתיקח אותנו לארץ ישראל

בשבעה עשר בדצמבר, יהרמתי ונשאתי את ינקו על ידי והבטחתי לשאול ולעצמי שאני אציל את הילד שלנו בכל מחיר, הבטחתי לשאול שאנחנו נעשה את ביחד ושהגרמנים לא יעצרו אותנו, ואני מישהי שעומדת בהבטחות שלה!

ט”ז בתשרי תש”א יום ג’ – 19.10.1948

אני שומעת אזעקה של מתקפה אווירית.

אני מחפשת את יאנקו ואני לא מוצאת אותו, יש לי פחד מטורף ואנדנלין בגוף, אני נזכרת שהיינו בפולין בהתקפות האוויריות, אני נזכרת בשאול, ואני מפחדת עוד יותר שאני הולכת לאבד גם את הבן שלי.

אני צועקת אליו מבוהלת ורועדת :” יאנקו!, יאנקו!” ופתאום אני רואה אותו מתקרב אליי בעלייה אל הבית שלנו.

אני רואה לידו שני ילדים, אחד דוחף את כיסא הגלגלים  בעלייה והשני מחזיק בכלוב של תיאודור התוכי שלו.

הם מגיעים ונכנסים הביתה, אני מחבקת את יאנקו, ובלי לחשוב פעמיים או להבין מה בדיוק אני עושה אני סוטרת לילד שהחזיק בכיסא הגלגלים

הוא הסתובב והלך ואילו הילד השני נעמד המום לכמה שניות ורץ להספיק להיות בקצב של החבר שלו.

יאנקו סיפר לי אליהם, על איך שהם באים לשחק איתו כל יום, ואחר זמן מה באותו היום, הבנתי שהחברים היחידים שהיו מוכנים לקבל אותו עם הנכות שלו היום זה הם…

ואני ,אני הברחתי אותם, ובגללי יאנקו נשאר שוב בלי חברים…

כ”ו בתשרי תש”י יום ד’ – 19.10.1949

עברה שנה מאז התקרית, הכעס  של יאנקו כלפיי פחת מאוד .

הוא מצא חברים חדשים, וגם אני מצאתי חברות חדשות.

אחרי השואה הבנו ששום דבר לא יכול להיות יותר גרוע ממה שעברנו שם, למדנו להעריך את מה שיש ולהפסיק להתלונן על כל מה שהיה להפסיק להשתמש בעבר שלנו בתור תירוץ כי זה לא, מה שעברנו הוא עבודה קיימת שלמדנו להשלים.

החיים בגטו לא היו קלים, אבל השתדלנו לשמור עליהם, ועכשיו בארץ ישראל אנחנו יכולים לעשות אותם לקיים אותם ולהעביר אותם הלאה .