יאנקו

שם המגישה: רהב מן

בחרתי בדמות ביאנקו.

בחרתי בביאנקו משום שלדעתי הוא הדמות המרכזית בסיפור והדמות שהכי משקפת את המסר שהמספר רצה להעביר. בנוסף, אני מתחברת לסיפור חיים של יאנקו ולדעתי אוכל  לספר את מה שהוא חווה בצורה הטובה ביותר.

אני ואימי עלינו לארץ לפני כמה שנים. כיום אנחנו גרים ביישוב קטן בלב העיר. ישר כשהגענו הרגשתי את התחושה הלא מוגדרת של החופש..

החבר הכי טוב שלי היה התוכי תיאודור, שאתו הייתי מעביר את רוב שעות היום. אני מאוד מחובר לתיאודור בגלל שהוא היה החבר היחיד שלי בזמן המלחמה. הוא נתן לי נחת ואופטימיות כשאני ומשפחתי התפצלנו.

את הימים הראשונים ביישוב ביליתי בבית. העדפתי לחכות קצת עד שאצא החוצה ואכיר ילדים חדשים. לאחר כמה ימים יצאתי החוצה. הייתה לנו גינה גדולה בבית וספסלים הניצבים מתחת לעץ זית גדול. זו הייתה הפינה שלי. אהבתי לשבת שם עם תיאודור ולצפות בעוברים והשבים ברחוב שלי. יום אחד ישבתי כהרגלי על הספסל וראיתי שני ילדים, אחד גבוה במיוחד והשני קצת פחות. הם בחנו אותי. אני הייתי עם מעיל שחור מכופתר עד צווארי ועליי היתה כומתה שחורה. הם התקדמו לכיווני.

לפתע אחד מהם שאל אותי אם אני הילד החדש ביישוב. תחילה נרתעתי מהם. הרי אמא אמרה לי שאסור לי לפרט על עצמי, אך לאחר מחשבה עניתי. “שמי שוקה” אמר הילד הגבוה, “ושמי שלומקה”, אמר הילד השני. הם אמרו שהם גרים בקיבוץ לידי.

לאט לאט התחלנו לפתח שיחה ודבר. שוקה סיפר על אהבתו לאמו והכבוד אליה. שוקה מאוד רגיש לאמא שלו, וכך גם אני. סיפרתי להם מאין באתי ומה עשו לי ולמשפחתי במקום הארור ההוא. סיפרתי להם שרק אני ואימי נשארנו בחיים. הם היו מרותקים. הקשיבו לכל מילה ומילה שלי, כאילו רצו שרק אמשיך לספר להם, ראיתי את זה בעיניהם.

לאחר כמה זמן הם אמרו שהם צריכים ללכת הביתה ושאמם מחכה להם. הם רצו לקבוע איתי לשוחח אתם. הסכמתי ישר. כל כך שמחתי שהכרתי חברים חדשים.

התחברתי לשוקה ושלומקה, הרגשתי שיש בינינו חיבור.

יום אחד הם רצו שנלך לסיבוב על חוף הים,מאוד רציתי, אך לא הסכמתי משום שידעתי שאמא שלי לא מרשה לי.

“אני לא מבין אימהות”, אמר לי שוקה. אמרתי לו שאמי עברה יותר מידי דברים בחיים שלה והיא איבדה את כל המשפחה שלנו, היא לא מוכנה לאבד גם אותי. הרגשתי מאוכזב. ראיתי שהם לא מבינים אותי, הרי הם לא עברו מה שאנחנו עברנו.

שוקה הציע לקחת אותי מוקדם בבוקר ולהחזיר אותי לפני שאמא שלי תשים לב, הרי גרתי ממש קרוב לים. חשבתי על הרעיון שלהם והרצון שלי לבקר בים השתלט עליי, והשבתי להם בחיוב.

יום למחרת הם חיכו לי בחצר ביתי במקום הקבוע שלנו, בספסל מתחת לעץ הזית הגדול. השעה הייתה מוקדם מאוד בבוקר, אמי בדיוק יצאה לעבודה. הייתי מאוד לחוץ, הרי ידעתי שהיא לא מסכימה לי. התלבטתי אם ללכת או לא, אבל כבר אמרתי להם שהסכמתי. התחלנו ללכת לכיוון הים. הלכנו ברחובות היורדים אל הנמל. הרגשתי את הריח של הים והחול חודרים אל אפי. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי את החופש. הנוף היה משגע. התלהבתי כל כך, אך מהר מאוד ההתלהבות הפכה לחרדה ולפחד.  חשבתי לעצמי האם זה היה המעשה הנכון ללכת ללא לידע את אמי.

פתאום פרץ רעש אדיר ברחבי השמיים. זו הייתה מן אזעקה..

“התקפת אוויר!” צעק שוקה. מטוסי האויב החלו להתקיף אותנו. שמעתי רעשים מכל עבר. מין פצצות כאלו הנזרקו בחלל. פחדתי נורא. הרגשתי שאני חוזר לתקופה שקשה לי כל כך להיזכר בה. המטוסים של הגרמנים תקפו אותנו מכל עבר והפילו את היהודים כמו זבובים אל הארץ.

הרחוב השקט הפך למהומה אחת גדולה. כולם רצו לחפש מחסה. שוקה החל לדחוף את כיסא הגלגלים שלי לאורך הרחוב. בכל שנייה שעברה נזכרתי באמי, שבטח דואגת לי ולא מבינה איפה אני.

שניהם החלו לרוץ,תוך כדי שהם דוחפים את כיסא הגלגלים שלי במעלה המורד. לפתע ראינו התקהלות של אנשים הנמצאים ליד ביתי. ביניהם עמדה אמא שלי. היא לא הבחינה בי. היא הייתה נראית אומללה ולחוצה, היא פרצה בבכי אדיר.

באותו הרגע צעקתי לה:”אמא!!”, היא הסתובבה. הבחינה בי ופרצה בריצה. בחיים לא ראיתי את הפרצוף המבוהל ההוא שהיה לה. אני זוכר אותו מתקופת המלחמה, כשלקחו את משפחתה למחנות ההשמדה.

היא עמדה ליד כיסא הגלגלים והביטה אל שוקה וסתרה לו. עבר בי רעד. רציתי כל כך לצעוק עליה, כי בכל זאת זאת לא אשמתו, אך לא יכולתי, כי הבנתי אותה.

הסתכלתי על שוקה ידעתי שהוא רגיש מאוד לאמו, והוא לא יעז להגיד לאימי כלום. הוא פנה לאחור והחל להתרחק, שלומקה אחריו…

רפלקציה:

במהלך העבודה הבנתי יותר לעומק את הסיפור.