הסיפור מנקודת מבתו של יאנקו

ישבתי בחצר ביתי מתחת לצל עץ הזית הגדול, כשלפתה שני ילדים קפצו על הגדר ישר לחצר ביתי, הסתכלנו זה אל זה לכמה שניות ואז שני הילדים התחילו לצחוק, לא ידעתי למה הם צוחקים, וכשה הסתכלתי אליהם והם הפסיקו. הם עמדו שם קפואים כאילו חיכו שמישהו מהם יומר משהו ומי ששבר את השתיקה היה תיאודור, תיאודור התוכי שלי אמר להם שלום בשפה שהם לא מבינים ולכן אמרתי להם שתיאודור אומר שלום, אחרי זה שאלתי עם אחד מכם יכול להביא את תיאודור אלי שהיה בתוך הכלוב התלוי שלו על עץ הזית, אחד הילדים הביא את תיאודור אלי ואני הוצאתי שקיק קטן שבו היה האוכל של תיאודור ושפחתי לתוך האבוס ערימה של זירעונים תיאודור ניקר בזרעונים וצרח תודה בשפה שהם לא מבינים ולכן תרגמתי ואמרתי שתיאודור אומר תודה ושאלתי אותם עם הם יכולים לתלות את תיאודור בחזרה, אחד הילדים תלה אותו, ואחרי זה התחלנו לשחק שח, כבר אז ידעתי שזה תחילתה של ידידות מופלאה.

בוקר אחד שוקה וחברו הקדימו לבוא לחצר שלי, ציפיתי להם מתחת לעץ הזית ולקחנו את תיאודור אתנו. התחלנו ללכת לכיוון הים. הלכנו ברחובות היורדים אל הנמל, וכבר ראינו את הים אני מעוד הוקסמתי למראות אלה. היו ארובות גבוהות שמתנסות אל-על ומידי פעם צפירה של רמה של אוניה בקעה. הרחובות היו שתופי שמש, ומן הים נשבה רוח מלוחה ולחה וכשהגנו לחוף שוקה וחברו דחפו אותי והיה להם קשה מעוד כי החול היה רך ואני נתקעתי  לפעמים. למרות הכל הם הצליחו לדחוף אותי עד קו המים.

שעת הצהרים קרבה ושוקה וחברו התחילו לדחוף את כיסא הגלגלים שלי אל מחוץ לחוף. אמרתי להם שצריך למהר כי עוד מאת אמא שלי תחזור הביתה. ופתאום הזעקה נשמעת מכל עבר וזורעת פחד בכולם. “התקפה אווירית” צעק שוקה “מטוסי האויב באו להפציץ את הנמל. ואני קראתי “שוב פצצות” אני מפחד מפצצות, הרחוב השקט שממולנו נעשה פתאום מלא חיים כי כולם חיפשו מקום להסתתר בו. שוקה החל לדחוף את כיסא הגלגלים שלי וחברו אחריו, תיאודור נבהל והחל לצרוח לנופף בכנפיו. מכל עבר נשרו שברי שמשות, רסיסי טיח, ופרורי סיד. כשהגיעו אלינו רעמי הפצצות הרפיתי מן הכלוב ושמתי את ידי על ראשי, למזלי חברו של שוקה תפס את הכלוב ולקח אותו. שוקה מצא את המקלט ונכנסנו לתוכו. הרגשתי שההתפוצצויות החזקות מתלתלות את הקירות ומורידות עלינו פירורי טיח ואבק. אני לא יודע כמה זמן נמשחה ההפצצה אבל שמאתי את קולות התותחים שיורים על המטוסים.

סוף סוף כל המטוסים הלכו והתותחים הפסיקו לירות ורק האוויר היה רפוי אבק וריח של אבק שריפה הגיע מהנמל. הפשלתי את שרוולי והסתכלתי על שעוני והיה כבר מאוחר אמא שלי כבר חזרה הביתה. שוקה דחף במהירות את הכיסא וחברו רץ אחריו נושא אמו את הכלוב של תיאודור. עוד הייתה דרך ארוכה עד הבית שלי, שוקה דחף בכל כוחו בלי להתחשב בעוברים ובשבים ולפעמים נתקלנו באחד האנשים אבל לא עצרנו והמשכנו הלאה. כששוקה הפנה את כיסא הגלגלים שלי לעבר הרחוב שלי ראינו חבורה של כמה פליטים שהשתקנו כאן  ולפתה עמדה שם אמא שלי וכשראתה אותנו התחילה לרוץ לאברינו ותוך כדי צעקה ונאצרה ליד כיסא הגלגלים. עיניה היו שרופות זהם. שתיקתנו, ופתאום פנתה אל שוקה וסטרה לו על פניו רציתי לומר משהו אבל קפאתי במקום. אחרי רגע שוקע פנה במקום והלך. אמא שלי החלה לבכות וחיבקה את כתפי

מגישים: נועם חג’י לרר ויובל דורון

כתיבה נועם לרר

עריכה יובל דורון