החיים מבעד עיניים כואבות

בחרתי בעבודה לכתוב מנקודת מבטו של יאנקו מכיוון שרציתי להראות נקודת מבט שונה על תפיסת חיים לאחר אסון ואיך ילד ממשיך בחייו כאשר הם משתנים מקצה לקצה.

,יומני היקר

אני זוכר את היום הראשון בכיתה א’, למדנו על חלומות. המורה אמרה לנו שחלומות זה העתיד שאנחנו רוצים שיהיה לנו, שהחלום שלנו יגרום לנו להיות מ א ו ש ר י ם ! אז אני לא מבין איך אני מתעורר מ”חלום” שבו אני רואה את אבי נלקח, אני רואה את אותו היום שהבנתי שחלומות לא מתגשמים, שגורלנו נקבע ואת אבי האהוב אראה כנראה רק בעולם הבא. אני פוקח את עיניי כאשר אני נמצא על ספינה מלאה בשורדים, יהודים שורדים אחרי שהמציאות הכתה בי שוב. אני רואה שמיים שחורים וירח מלא, אימי שוכבת לצידי שוקעת בשינה אחרי כמה שנים “טובות” שלא ישנה. בצהרי היום הודיעו לנו שמחר נגיע לארץ ישראל, לחלום היחיד שכנראה יתגשם. ממחר אהיה גם מרותק לכיסא גלגלים לאחר התאונה שעברתי בגטו שבפולין שניסיתי לחמוק מהגטו להביא חתיכת לחם לאימי ולי אחרי שבועות ללא אכילה, אך השומר הנאצי תפס אותי, נבהלתי ורצתי לאחור נתקלתי בגדר הטייל והנאצי נבהל וירה ברגלי. חזרתי לאימי בוכה ומאוכזב, בעיקר מעצמי. באותו היום הסתכלתי לתוך עיניה הדומעות של אימי והבטחתי לה “אני לא אעזוב אותך”.

,יומני היקר

הגענו לארץ ישראל, לבית החדש שלנו שבעיר התחתית. חשבתי שנעלה לארץ ישראל ניהיה מאושרים ונשמח שיש מקום שיהודים יוכלו לחיות בו ללא חשש, אך המצב שונה נשארנו רק אני ואימי, אני מרותק לכיסא ומרגיש כמו אסיר שנאסר עליו להיות חופשי, איני יודע היכן חבריי ומי מהם שרד ואם זה לא מספיק אימי מכריחה אותי ללבוש בגדים שחורים וארוכים כדי שלא נראה את הצלקות שבכל גופי וניזכר בתאונה וכדי שאנשים לא ירתעו ממני, למרות שאני חושב שהחצר היא המקום היחיד שאוכל להיות בו ללא קירות בלי תלונות מאימי. תחושת הבדידות ליוותה אותי לאורך כל השהייה  בספינה אפילו שהיינו מאות ואפילו אלפי אנשים הרגשתי בדידות ועצבות. אך כשהגענו לנמל ראינו אנשים רוקדים, מאושרים ומשתוקקים להתפתח ולפתח את הארץ, כן כן גם שורדים שעברו דברים נוראיים מאושרים להגיע לפה. לשנייה רציתי לקום ולחגוג איתם ולשמוח שלפחות הסיוט הזה נגמר ואפשר להתחיל פרק חדש בחיים, אך השנייה התפוגגה במהרה ואיתה כל המחשבות השמחות על לרקוד, לטייל, לרוץ וללכת.

https://youtu.be/zwl2jIT16sc

,יומני היקר

ביליתי את הימים האחרונים בשהייה מרובה בחצר ביתנו, המקום היחיד מחוץ לארבעת קירות ביתי שאני שוהה בו ללא תלונות מאימי. אני מחכה לה כל יום ובשקיעה היא חוזרת עייפה ותשושה אחרי שעובדת קשה כדי לקבל מספר מטבעות בודדות כדי שלא נישן רעבים, לא שוב. אך היום אימי חזרה מאושרת ומחויכת מתמיד, עלה בי חיוך קטן ואפילו התרגשתי לראות אותה מחייכת סוף סוף כמו בימים הטובים. היא חזרה עם בד שחור ונייר מגולגל ביד אחת ועוד משהו לא ברור מכוסה בבד כחול ביד השנייה. עוד לפני שהתחלתי לשאול שאלות נשמעו צווחות שהיו לי די מוכרות מהבד הכחול, אימי הניחה את הדבר הזה על רגלי ופשטה את הבד הכחול ואז נפל לי האסימון, זה היה תיאדור התוכי של ויליה שכנתי מפולין. אימי סיפרה לי שהייתה במחסן נטוש סמוך לנמל שמובאים לשם שרידים  מהמלחמה ושפגשה שם את משפחת ניחומוביץ’ ששרדה ועלתה ארצה ומתגוררת כרגע רחוק מן העיר התחתית, אימי סיפרה להם שנשארנו רק אני והיא ועל התאונה שלי ויליה שהייתה לפני המלחמה החברה הכי טובה שלי הצטערה לשמוע על מצבי והחליטה להביא לאימי את התוכי שלה כדי שאזכר בה ואדבר איתו ואולי ארגיש פחות בודד. הבד השחור ביד השנייה של אימי התברר ככומתה, היא שמה את הכומתה השחורה על ראשי, נתנה לי את הנייר ונשקה לראשי ולחשה לי באוזן “אבא תמיד פה” והלכה. פתחתי את הנייר המגולגל והתחלתי לקרוא “בן יקר שלי, אם אתה קורא את המכתב הזה כנראה שאתה גיבור, אתה שרדת ואני עכשיו צופה בך מלמעלה, שומר עליך עם המלאכים. עכשיו שאני יודע שאתה גיבור, אני מבקש שתשמור על עצמך, על אמא, הכומתה והמכתב כי אלו כנראה הזכרונות היחידים שנשארו ממני. לא הספקתי להגיד לך שאני אוהב אותך, יותר ממה שאתה חושב, שאתה חלק בלתי נפרד ממני, שהפכת אותי לאדם יותר מאושר ושאני מצטער שאני כל כך מצטער, שאני לא אראה אותך גדל ומתפתח, שאני לא מגשים איתך את החלום לעלות לארץ, להקשיב לך שאתה צריך, לעזור ולעודד אותך בקשיים ולהתגאות בהיותך בני כל יום מחדש. עוד בקשה אחת ואחרונה, אל תשכח אותי ותעריך את היותך בחיים. אוהב מכל מקום ובכל מצב, אבא.”

,יומני היקר

הבדידות מלווה אותי ימים ארוכים, למרות שהותו של תיאדור. היום כאשר ישבתי ושוחחתי עם תיאדור ראיתי שני ילדים בני גילי קופצים ורצים לארוך הרחובות, באותה דקה עלה בי חשק לקפץ ולרוץ איתם לאורך הרחובות, אך ידעתי שזה לא יכול לקרות. לתדהמתי שני הילדים החלו להתקדם לעברי, כאשר ראו אותי החלו לגחח ממבוכה ומהסיטואציה עצמה, שתקתי ולמזלי תיאדור החל לדבר והפך את המצב לפחות מביך. התחלתי לפתח את השיחה עם הנערים ומבלי להכיר אחד אתה השני התחלנו לשחק דמקה ושחמט ואת שניהם ניצחתי. אחרי המשחקים הצגתי את עצמי והם השיבו ואמרו ששמותיהם שוקה ויוסי. שוקה אמר שהוא רוצה לשחק בתופסת ומחבואים אך שללתי את רעיונותיו בגלל מגבלותיי ושוקה שתק. מבלי להכיר יותר מידי לעומק השניים הבטיחו שיחזרו, ניפגש ושיקחו אותי לים. ידעתי שזה רעיון לא טוב ואמרתי להם שאני מעדיף שלא נלך לים בגלל חרדות אימי ומגבלותיי, אך הם התעלמו מדבריי והלכו בחזרה לביתם.

,יומני היקר

היום שוקה ויוסי הגיעו לביתי דקות אחדות לאחר שאימי יצאה לעבודה, הם החלו לדחוף אותי אל מחוץ לבית ותיאדור על רגליי. הם לקחו אותי אל הים, בדרך כולם הסתכלו עלינו במבט מוזר, חוברת ילדים סכלו אותנו באבנים וגופי המכוסה בגדים שחורים כאב, שוקה החל לאיים עליהם ללא חשש. לאחר דרך ארוכה הגענו אל הים, שוקה ויוסי עצרו את הכיסא על שפת הים ונכנסו למים. בחנתי את הסביבה ולרגע לא האמנתי, אני בארץ המובטחת, בחוף היום שעד לפני שנה הייתי בגטו, חולה וכאוב. פישפשתי בכיסי ומצאתי שם מטבעות והצעתי לשוקה ויוסי ללכת לקנות לנו משהו טעים בקיוסק, הם חזרו עם ארטיקי מנטה וחיוך גדול על הפנים. נרגענו למול מראה החוף היפיפה שלפתע נשמעה אזעקה עולה ויורדת, עוד לא הספקתי לעכל את מה שקורה וכבר שוקה ויוסי דחפו אותי אל עבר מקלט ציבורי שגם שם הסתכלו עלינו במבטים משונים, זה לא מה שהטריד אותי באותה דקה, עלו לראשי מחשבות רבות, איפה אימי? ועד כמה שהיא דואגת לי, האם זה לא הסוף של המלחמות? האם לא נדע ימים שלווים ושקטים? המחשבות והשאלות הטרידו אותי. אחרי דקות ארוכות שנאו כמו נצח יצאנו מהמקלט והגענו לביתי. בפתח הבית התקהלו הרבה אנשים סביב מישהו, המישהו או יותר נכון המישהי הזאת הייתה אימי, בוכייה ואדומה, רועדת כולה. בלי לחשוב פעמיים ובלי יותר מידי מילים היא חיבקה אותי חזק ואני שתקתי. היא לפתע הרימה את ראשה ועיניה קדרו וחדרו עמוק לתוך עיני חברי, אימי הרימה את ידה שלפני דקה הייתה נראת רכה ואוהבת וסטרה בחזקה לשוקה. עיכלתי את המתרחש ורציתי לקום על רגליי ולנוס על נפשי ולחזור כאילו זה אינו קרה מעולם, אך שתקתי והתמלאתי בושה, הרכנתי את ראשי כאשר ראיתי את חברי הולכים, ידעתי שזו תיהיה הפעם האחרונה שאראה אותם וחשבתי שאולי זו הפעם האחרונה שיהיו לי חברים.

רפלקציה

בעבודה הבנתי יותר את עומק הסיפור ובנוסף למדתי איך לסכם ולכתוב מנקודת מבט שונה סיפורים.