דמיון מציאותי

טוב לפני הכל צריך לבקש אישור מהאלה אנני, אלת הספרים…או משהו כזה, אני לא ממש מבינה בזה זו המצאה של חברה שלי אליס. אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני שואלת בשביל אישור שלה עם היא לא אמיתית והיא רק המצאה, אז בואו אני אגלה לכם משהו, היא כן אמיתית. איך היא

.אמיתית ועדיין המצאה של חברה שלי? אתם תבינו בהמשך

    …

טוב קיבלנו אישור בואו נתחיל.

מזל לא משהו

השם שלי הוא מיילי אני בת ארבע עשרה, לומדת בחטיבת ביניים, יש לנו עוד שבועה עד לחופש הגדול ובלה בלה בלה, אני אגיעה להתחלה. טוב כמובן אחרי הרבה צעקות ואיומים לבסוף קמתי מהמיטה, התארגנתי ויצאתי לכיוון החטיבה. עם המזל שלי כמובן היה לנו מבחן באותו יום ואחרי מה שהיה אתמול הבנות מכיתה הביתו בי במבטים מוזרים, לטובתכם אני לא אספר לכם מה היה אתמול. בזמן האחרון מגיעים אלינו הביתה הרבה אנשים שאני לא מכירה, הם כל הזמן מביאים כל מיני טפסים כדי להחתים את ההורים שלי. אני לא יודעת איך אבל אני יודעת שזה קשור בי אכשהו, מעבר לכל זה שוב ראיתי אותו.

שיניים של ערפד, שיער בוער כמו להבה ואוזניים של גמדון, יצור, שהמראה שלו לא ממש סימפטי. אני לא יודעת איך או למה אבל זה נראה כאילו אני היחידה שרואה את מראהו המשונה, הילד הצטרף לכיתה שלנו לפני שבוע, אני זוכרת שבפעם הראשונה שהוא נכנס אני צרחתי ונפלתי אחורה עם הכיסא…אף אחד לא הבין מה לאזעזל קרא לי או למה הגבתי כך ואז קלטתי שאני היחידה שרואה אותו באמת, מוזר נכון?! הדבר הכי מלחיץ  הוא שאחרי שבוע שהוא כל הזמן הסתכל עלי וכאילו בחן אותי (ניסיתי להיתעלם אבל זה בכל זאת היה מלחיץ) הוא התקרב כדי לדבר איתי, גם אחרי מה שקרה אתמול לא רציתי לדבר איתו במיוחד…. בסדר,בסדר נכנעתי אני אספר לכם מה היה אתמול,אבל רק כדי שתבינו! הלכתי עם הבנות מהכיתה ללונה פארק הכל היה בסדר עד שהחלטנו ללכת כסיום לאנקונדה,רכבת ההרים הכי גדולה שם, לפני כן עלינו עליה אבל עכשיו זה היה סתם כדי לסכם את החוויה. כולנו פשוט התחלנו לצרוח דברים שהיו יכולים לקרות באמצע הנסיעה, כשהגיעה תורי צרחתי שהחגורות יכולות להיפתח, גם דמיינתי את זה..מפחיד לחשוב דברים כאלה באמצע נסיעה אבל בסדר, הדבר המפחיד היה שאחרי שצרחתי את זה החגורות שלנו באמת ניפתחו ובאנו ליפול אבל אז הם תפסו אותנו והחזירו אותנו למקומות. כולנו היינו משותקות מרוב פחד,באותו רגע הילד הזה הופיעה מולי ואמר לי שהגיעה הזמן שנדבר ונעלם.

 טוב הוא הגיעה אלי, תפס אותי ביד ומשך אותי למקום בחצר שרחוק משאר הילדים, משכתי את היד שלי משלו ודרשתי שיגיד לי מה הוא ומה הוא רוצה ממני, ומה הוא עונה?! “אני תוצר דמיונו של עוד אחד כמוך” “עוד אחד כמוני? מה זאת אומרת עוד אחד כמוני!? על מה אתה מדבר?!” אני לא אכחיש שנכנסתי קצת לפאניקה “אני די בטוח שההורים שלך יסבירו לך את כל הפרטים אבל את צריכה הקדמה. ובבקשה על תחתפי לי פה התקף   לב” אני די בטוחה שמלמלתי משהו כמו אוקיי “יש ילדים שנולדים עם כוח מיוחד.” מה?…. “הם יכולים לדמיין דברים ולגרום להם להתגשם במציאות” “תקשיב אתה בסדר? אולי חטפת מכה בראש?” שאלתי “אני לא משוגע! נכון אני לא רגיל?” “אני מתכוון למראה שלי” הוא הוסיף כשראה את המבט המבולבל על פני. “ילד עם הכישורים האלה יצר אותי…גם לך יש אותם.” גם לי יש מה?! “ההורים שלך יסבירו לך היום, עזבי” ואז הוא פשוט נעלם, עוד פעם. “אתה לא יכול להגיד דברים כאלה ופשוט להיעלם!!!” צרחתי והרגשתי מאוד מטומטמת צורחת אל חלל ריק.

כל הדרך הביתה היייתי מאוד לחוצה, לא ידעתי עם ההורים שלי באמת יודעים במה מדובר או שאני והילד הזה חטפנו שתינו מקות רציניות בראש.