הרובע המוסלמי

בסוף התקופה הערבית הקדומה שימש הרובע המוסלמי לשכונה יהודית. הכובשים הצלבנים טבחו בתושבי העיר היהודים והמוסלמים, שרפו את היהודים בבתי הכנסת, גרשו את הנותרים, ואסרו את כניסתם אל העיר. בתקופתם שכן באזור רובע של מהגרים נוצרים מסוריה.

בתקופת השלטון הירדני נכסי היהודים לא הופקעו. בתקופה זו היה הרובע המוסלמי לשכונת העוני של ירושלים, והאזור הדל בעיר, לאחר הריסות הרובע היהודי שבו התיישבו פליטים ערבים. מרבית התושבים התגוררו בדמי מפתח במבנים, בהם שכר הדירה לא השתנה מאז תקופת המנדט הבריטי, היו בבעלות ההקדש המוסלמי (הוואקף). ההקדש לא השקיע כספים בשיפוץ ושיקום הבתים, ומצבם של המבנים הידרדר. השלטונות הירדנים לא עשו לפיתוחן של תשתיות החשמל המים והביוב. רבים מתושבי הרובע התגוררו בדירות חדר ומרתפים תת-קרקעיים, או בפחונים וצריפים, שנבנו על גגות הבתים. בתקופה זו עדיין לא היו מים זורמים במרבית הבתים, ורק במספר קטן של דירות היו בתי שימוש . רוב הרחובות לא היו מרוצפים ותושבים רבים השתמשו במנורות נפט בגלל העדר חשמל בתנאים קשים אלה, התגוררו כ-17,000 תושבים מוסלמים עד שלהי התקופה הירדנית.בניית בתים באזור.

תקופת השלטון הישראלי החלה במלחמת ששת הימים. השלטונות הישראלים שיפרו בהדרגה את מערכת המים והביוב, ריצפו מחדש את הרחובות והציבו שילוט בשפות אחדות. בדצמבר 1978 החלו עמותת “עטרה ליושנה” בחידוש היישוב היהודי ברובע המוסלמי, אותו הן מכנות בשם “הרובע היהודי המתחדש”. המבנה הראשון אליו נכנסו היה בית המערבים. פעילות זו כללה חזרה  לבתים נטושים שהיו בבעלות יהודית.

הדת החלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד. על פי המחקר ההיסטורי דת זו נוצרה לצל השפעה יהודית ונוצרית חזקה, ובתחילת דרכם, אף ביצעו המוסלמים כמה מנהגים יהודיים כמו צום יום כיפור (אשר לימים הוחלף בצום הרמדאן), או תפילה לכיוון ירושלים, אך משהבין שהיהודים לא יקבלוהו כנביא, החלו מאבקים אלימים בין מוחמד לשבטים יהודיים בסביבתו עד כדי השמדה ואו גירוש של קהילות יהודיות שישבו בחצי האי ערב, והדת החלה להיבדל עוד יותר מהיהדות. עם זאת, הדומה המשיך לגבור על השונה בדתות אלו, גם לאחר מכן; הדמיון ניכר במסורות דתיות, מצוות הדת, נוסחי וניגוני תפילה, מנהגים שונים, ועוד.

במוולד א-נבי ( לידת הנביא מוחמד) חוגגים המוסלמים ב-12 בחודש רביע אל-אוול את לידת הנביא מחמד. המועד לא נחוג בתקופה העתיקה של האסלאם, ולכן לא כל הקהילות המוסלמיות חוגגות אותו כיום. במקומות בהם מצוין החג נערכות חגיגות, קריאת שירי שבח והלל לאללה ולמוחמד. יש חכמי דת מוסלמים, בייחוד הוהאבים בהם, שרואים בחגיגות חידוש לא רצוי (בִדְעה) וסטייה מדרך התנהלות הנביא ומלוויו.

במהלך חודש הרמדאן צמים המוסלמים מדי יום מעלות השחר ועד השקיעה. במהלך היום נאסר גם עישון, קיום יחסי מין, ועל המוסלמים להקפיד במיוחד שלא לרכל, להמר ולבצע חטאים מוסריים במהלך החודש הקדוש.

עיד אל-אדחא המכונה גם “החג הגדול” נחגג החל מהיום העשירי של חודש ד’ו אל-

חג’ה, הוא החודש האחרון בלוח המוסלמי, ונמשך ארבעה ימים, התאריך מציין גם את תקופת החג’ . בחג זה חוגגים המוסלמים על אדיקותו של הנביא אברהים שנכון היה להקריב את בנו ישמעאל לאלוהים (בדומה לעקדת יצחק בתנ”ך). בחג מקריבים המוסלמים בעל חיים בהודיה לאללה על שהציל את ישמעאל.

זהו המסגד השלישי בחשיבותו באסלאם. על פי המסורת המוסלמית זהו המקום אליו הגיע מוחמד במסעו הלילי ממכה לירושלים. מהר הבית מוחמד עלה השמיימה עם המלאך גבריאל.

במסגד אל אקצא יש מקום לכ-5000 מתפללים.

המסגד נבנה ונהרס פעמים רבות חלקם בגלל רעידת אדמה.

מבנה המסגד ממוקם במתחם של אתרי תפילה ומבני דת מוסלמיים המכונים בערבית “אל-חַרַם אל-קֻדְסי א-שַריף” – המתחם הירושלמי הקדוש, בעברית המתחם קרוי הר הבית בירושלים.

השם “מסגד אל-אקצא” נזכר בקוראן. המסגד עצמו נבנה ב-705, 73 שנים לאחר מות מוחמד. מסגד אל-אקצא נבנה תחילה מעץ, בשלב מאוחר יותר, נבנה במקום מבנה האבן. המסגד מתאפיין במספר סגנונות בנייה, ובהם גם סגנון צלבני מהתקופה שבה ירושלים נכבשה בידי הצלבנים. בתקופה זו שימש המסגד כארמון, והוא כונה “מקדש שלמה” בשל ההנחה כי המסגד נבנה במקום שבו שכן בית המקדש הראשון. גם בציורים יהודיים של ירושלים מימי הביניים מופיעה לעתים כיפת הזהב כשמעליה המילים “בית המקדש”.

לאחר מלחמת העצמאות עבר ה מס גד, יחד עם הר הבית וירושלים המזרחית לשליטת ממלכת ירדן, יש הטוענים כי תפילה אחת במסגד אל אקצא שווה ל500 תפילות במסגדים אחרים.

על פי מסורת אחת, נבנה המבנה מעל מקום המזבח, מקום בו התרחשה עקדת יצחק. על פי דעה אחרת, נבנה המבנה מעל לאבן השתייה – היא הסלע שממנו הושתת ונברא העולם, ומקום כיפת הסלע מזוהה עם החלק הקדוש של בתי המקדש הראשון והשני ועל אבן השתייה היה הארון אשר בקודש הקודשים.

כיפת הסלע נבנתה בתקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל כאחת ממיזמי הבנייה של השליטים הערבים המוסלמים בירושלים.

אחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 והקמת ממלכת ירושלים הוחלף הסהר שבראש הכיפה בצלב, ובפנים המבנה הוקם מזבח אבן. שמו של המבנה הוסב ל”מקדש האדון” והוא הועבר לאחריותו של מסדר אבירי היכל שלמה (“הטמפלרים”), מסדר צבאי שקיבל על עצמו את השמירה על המקומות המקודשים. עולי הרגל הרבים שפקדו את המקום, ואשר חלקם לקח פיסות מהסלע כמזכרת, הניעו את השלטונות הצלבניים להקים שבכה להגן על הסלע.

המבנה של כיפת הסלע הוא מהמפוארים במזרח התיכון. המבנה,שבמרכזו כיפה, בנוי במפלס העליון של הר הבית. בדומה למספר מבני דת מועטים יחסית במזרח התיכון, למבנה אין כיוון מסוים, אלא הוא בנוי בקונצנטריות סביב העצם המקודש במרכז 1.