יום שלישי-1096

.שלום, שמי גונתר, אני בן 23, גר בצרפת עם אשתי שנמצאת בהיריון מתקדם ואני כבר לא יכול לחכות שיוולד לי ילד

אני לא כל כל עשיר אבל גם לא עני אבל בסך הכול אני מרוצה מאוד מהחיים שלי, עד שבאה ההודעה מהאפיפיור שקוראת לכולם להתגייס למסע לירושלים כדי לשחרר את קבר ישו מהמוסלמים. ממש לא ידעתי מה לעשות, מצד אחד אנחנו נשחרר את קבר ישו הגדול וזה היה מצווה ענקית וגם יש פרס כספי לא רע, אבל מצד שני אני לא רוצה להשאיר את אשתי לבד במיוחד לא שהיא בהיריון. התייעצתי עם אשתי ובסוף הגענו להחלטה שאני אצא למסע. הייתי שמח אבל חושש, אבל הייתי חייב לקבל החלטה וזה מה שעשיתי

.קמתי והלכתי להתכונן למסע

ההכנות למסע

.האפיפיור אמר שכל אחד צריך להצתייד בחרב, שריון וסוס

היה לי חרב ושריון בבית, אומנם לא כל כך טובים אך הם עדיין יכלו לעשות את העבודה. אחר כך חשבתי מאיפה אני ישיג סוס ואז נזכרתי שלאבי יש חוות סוסים אז כל מה שאני צריך לעשות זה רק ללכת לשם ולבחור סוס. ככה עשיתי ובערב כבר היה לי את כל מה שצריך כדי לצאת למסע. אז שמתי את השריון והחרב בצד, האכלתי את הסוס והלכתי לישון בידיעה שמחר היום הגדול. אני מקווה שהמסע הזה יעבור בשלום ושנשחרר את קבר ישו הקדוש ושכולם יחזרו הביתה בריאים ושלמים

יום ראשון למסע

מוקדם בבוקר באו קבוצה של אנשים לקחת אותי. עליתי על הסוס, לקחתי את השריון והחרב ויצאנו לדרך. על הדרך אספנו עוד כמה נשים וכשכולם היו כאן יצאנו למסע הארוך לירושלים. על הדרך דיברנו והכרנו והם נראו לי כמו אנשים מאוד נחמדים אבל חכמים, הם ידעו לתוך מה הם נכנסים וידעו שחלק מהם גם לא הולכים לחזור ובעיקר מהקטע הזה פחדתי

הלכנו והלכנו עד שהחשיך והיינו צריכים להקים מחנה ללילה, דווקא היה נחמד לשבת עם כולם תחת האוהל, אני חושב שזה היה היום הכי טוב במסע כי בינתיים לא היה חסר לנו דבר, אבל ידענו שזה לא הולך להיות ככה כל הזמן. ככה ישבנו וצחקנו עד שנהיה מאוחר והלכנו לישון בידיעה שהדרך עוד ארוכה מאוד

התיידדתי עם כולם אבל התחברתי מאוד בעיקר עם אדוארד, הוא היה גדול ממני בערך ב-7 שנים והוא היה ידידותי מאוד, וגם הוא כמוני היה מוכן לעשות הכול כדי לשחרר את קבר ישו מידי המוסלמים

כולם סיימו לאכול והלכו לישון

יום שני למסע

ביום השני התעוררנו ולא האמנתי למה שראיתי, כל המקום היה מבולגן, הכול הרוס והכי חשוב: כל האוכל נעלם! לא האמנתי למראה עניי

לא הבנתי מה קרה עד שאחד מאנשי הצוות הסביר לי שאלה היו שודדים, הייתי ממש מופתע ששמעתי את המילה שודדים. לא תיארתי לעצמי שיהיו פה שודדים, חשבתי שהכול אבוד, שזהו נגמר המסע שאין לנו אוכל אין לנו מים ושאנחנו הולכים למות פה, אבל אדוארד בא והרגיע אותי ואמר לי שהכול בסדר ושאנחנו הולכים לשרוד ושאנחנו חזקים ושנמצא דרך להשיג אוכל. ידעתי שהסיכויים לצאת מפה בחיים קלושים ואני בטוח שגם אדוארד ידע את זה, אבל הדברים שהוא אמר ממש עזרו לי וזה נתן לי כוח להמשיך

ללא ברירה המשכנו ללכת והיינו כמעט במחצית הדרך

המחנה היום היה מאוד שונה מאתמול, כבר לא היה שמחה וצחוקים בדיוק להפך, שררה דממה וכל אחד היה מבודד עם עצמו. ככה הלכנו לישון רעבים וכבר התחילו הגעגועים לאשתי ולביתי

יום שלישי למסע

ביום השלישי התחלנו בדיוק מאיפה שהפסקנו, היינו ממש קרובים לסוף ונגמר לנו האוכל והיינו רעבים ועייפים וגם מזג האוויר התחיל להשתנות וזה לא עשה לנו טוב. היינו מותשים אבל המשכנו

איפשהו באמצע הדרך הופיע נץ בשמיים, זה לא היה משהו מיוחד אבל פתאום הוא התחיל לעוף היישר לכיווננו ונחת לי על הכתף, בשלב זה עצרתי וראיתי שעל הרגל של הנץ היה מחובר פתק, הוצאתי את הפתק וקראתי. זה היה פתק מאשתי, היא כתבה שהיא ילדה תאומים ושהיא בסדר ושהיא כבר לא יכולה לחכות לראות אותי. התרגשתי כל כך עד שכמעט בכיתי, כל אנשי הצוות חיבקו אותי ובירכו אותי, הייתי כל כך שמח וזה נתן לי כוח להמשיך

כשעצרנו ללילה כבר יכולנו לראות את ירושלים באופק, זה היה מראה מרהיב אבל גם מפחיד, מסביב לכל העיר הייתה חומה ומגדלים גדולים. בשלב הזה נגמר לנו כל האוכל והיינו כל כך רעבים שיכולנו לאכול כל דבר. לאחר כמה זמן אחד מאנשי הצוות קרא לכולם להתקבץ סביבו, הוא הסביר לנו על ירושלים ועל המוסלמים ועלה גם השם צלאח א דין. לא כל כך ידעתי מי זה אבל אמרו לי שהוא מנהיג גדול ושהולך להיות לנו קשה מאוד לנצח אותו. ידענו שהולך להיות לנו יום ארוך וקשה מחר אז הלכנו לישון מוקדם

היום הגדול

אז הגענו ליום הגדול, כולם היו מוכנים לתת את הכול ולשחרר את הקבר. הרעב עדיין הציק לנו אבל לא נתנו לזה להסיח את דעתנו. היינו צבא גדול אז התחלקנו לשתי קבוצות, אחת תתקוף  מצד אחד והשנייה מהצד השני. לצערי לא שובצתי עם אדוארד אבל לא נתתי לזה להפריע לי. בסביבות הצהריים התחלנו לתקוף, ידענו שזה הולך להיות קשה ולא טעינו, זה היה הקרב הכי קשה שראיתי בחיים שלי. נלחמנו במשך יומיים והמוסלמים בהנהגת צלאח א דין לא התכוונו לוותר. בסופו של דבר הצלחנו לגבור עליהם, צלאח א דין מת וגירשנו את המוסלמים מירושלים. הצלחנו לשחרר את קבר ישו! לא האמנתי שזה קרה, הייתי כל כך מאושר, רציתי שהרגע הזה יימשך לנצח. השתתחנו ובכינו על הקבר, היינו כל כך שמחים עד ששכחנו להיות עצובים על כל האנשים שמתו, באותוהרגע גיליתי שאדוארד לא הצליח לשרוד. בשנייה החיוך שלי נמחק, לא האמנתי שזה קרה, הייתי עצוב אבל הודיתי לאל שזה לא היה אני. גם נזכרתי באשתי ובתאומים החדשים שלי שמחכים לי בבית שלא הייתי יכול לחכות לראות אותם

נשארנו וחגגנו על יד הקבר עד שהחשיך, חלק נשארו פה בתקווה לבנות פה חיים חדשים, ואחרים כמוני חזרו הביתה למשפחותיהם. הכול היה פשוט מושלם ואני שמח שהשתתפתי במסע הצלב הראשון

                   !הסוף