מוזיקה שנות ה60 – שיעור 2 3/11

Tuesday, October 28, 2014

8:18 PM

 

מבאך עד הביטלס

 

בשיעור קודם התחלנו לדבר על המפגש של פולק ורוק שיצר את מוזיקת שנות ה60.

אבל בשביל להבין את מוזיקת שנות ה60 צריך לדעת את ההשפעות ההרבה יותר מוקדמות.

 

הקדמה: איך נוצר צליל?

אם נקח למשל גיטרה – כאשר פורטים במיתר הוא מייצר ויברציה, תנודה. הויברציות עוברות באוויר, והתדר של הצליל הוא מספר הפעמים בשנייה שהוא עולה ויורד. למשל הצליל לה=440 הרץ=440 עליות וירידות בשנייה.

אבל המיתר לא רק עולה ויורד כולו, גם כל חצי מיתר בנפרד עולה ויורד. חצי המיתר נע במהירות כפולה, והצליל הוא בדיוק אוקטבה מעל הצליל הבסיסי. וכך גם כל שליש מיתר נע, רבע מיתר וכדומה.

בעצם בנוסף לצליל הבסיסי (fundamental) יש צלילים רבים נוספים – שיוצרים הרמוניות שנעימות לאוזן. המוזיקה המערבית מחולקת ל12 צלילים שמרכיבים את האוקטבה – שנובעים מתוך אותם הרמוניות.

דבר נוסף שחשוב להבין – שמוזיקה היא יחסית – כל שיר ניתן לנגן בכל סולם שהוא ולא נבחין בהבדל (חוץ ממי שיש לו שמיעה אבסולוטית).

 

יוהן סבסטיאן באך (1685-1750) – בסופו של דבר אנחנו יכולים לראות דמיון בין המוזיקה של באך למוזיקה בת זמננו – אם למשל לוקחים את הטוקטה ופוגה של באך (לינק במצגת) זה לגמרי נשמע כמו סולו אורגן של הדורז או של אמרסון, ואגב גם הקלידן של הדורז (שכחתי את שמו) וגם אמרסון הם מוזקאים קלאסיים במקור.

אם באך היה פוגש את מקרטני, ומקרטני היה מביא לו את התווים של yesterday, באך היה מבין את ההגיון שבמהלכים שמקרטני הלחין יותר טוב ממקטרני. מדובר בסופו של דבר באותו הגיון מוזיקלי למרות מאות השנים שהפרידו ביניהם.

 

The rock beat

ראינו בשבוע שעבר שברוק ביט מדגישים את הפעימות השנייה והרביעית.

מאיפה הגיע הרוק ביט? למל יש 2 תאוריות פרטיות:

תאוריה אחת היא מהפולקה – מוזיקת ריקודים בת מאות שנים ממרכז אירופה, שבה מודגשים הפעיות השנייה והרביעית.

תאוריה נוספת זה ה-ragtime סגנון מתחילת המאה הקודמת. הרגטיים לוקח ממוזיקה קלאסית ומשלב אותה עם מקצבים. המקצב הבסיסי הוא בס (למשל בסדראם בתופים או תו נמוך בפסנתר) בפעימה הראשונה והשלישית וטרבל (מצילתיים בתופים או אקורד בפסנתר). הטרבל הרבה יותר בולט. בראגטיים אפשר להדגיש את הפעימות הראשונה והשלישית וזה נשמע בסדר – אבל הוא מסמל את המעבר מכיוון שאפשר להדגיש גם את הפעימה השנייה והרביעית (בניגוד לסגנונות מאוחרים יותר, למשל הבלוז שבו לא ניתן להדגיש את הפעימה הראשונה והשלישית. כלומר אפשר, אבל זה לא נשמע טוב).

 

Blues

בלוז זה סגנון שירה, בד”כ עצובה. לבלוז יש הרבה מבנים, אבל מבנה ה-12 bars blues השתרש במשך מאה שנה. מבנה מאוד פשוט המבוסס על 3 אקורדים. רבים משירי הרוק והרוקנרול מבוססים על המבנה הזה – הרבה משירי הביטלס הראשונים, הרבה משירי הדורז ועוד רבים וטובים.

מי שחושב שרוקנרול התחיל בשנות ה-40 זה כנראה בגלל שהוא לבן. בפועל המקורות לרוקנרול מגיעים ממוזיקה שחורה: הראגטיים בתחילת המאה הקודמת, הבלוז בשנות העשרה, הסווינג בשנות ה30 וה40.

 

הסווינג – סגנון של תזמורות מרובות נגנים (הביג-בנד), ה”פופ של שנות ה-30″. כל הגיבורים שעליהם נדבר בקורס גדלו על מוזיקה סווינג ורוקנרול.

 

Gospel

הגוספל היא מוזיקת כנסיות שחורה שבה הרוק ביט (פעימה שנייה ורביעית) מודגש באופן מאוד בולט.

Ray charles – לקח את המוזיקת גוספל והכניס לתוכה תכנים מיניים.

 

Rock’n’Roll

ביל היילי – נחשב לראשון הרוק’נ’רול הלבן. אנקדוטה: בסרטון הם הביאו ילדות שחורות מכיוון שלבנות עדיין לא ידעו לרקוד את הרוק’נ’רול.

אחד הדברים שנתנו פוש לרוק’נ’רול זה הגיטרה בס. הצילום של ביל היילי משנת 1956 רואים קונטרבס – קשה להוביל, קשה להגביר, קשה לעשות רוק’נ’רול בנד. החל שנת 57 היה הרבה יותר להרכיב להקת רוק’נ’רול – כמו שכבר רואים אצל ג’רי לי לואיס.

 

קאונטרי – בקאונטרי אין רוק ביט, אבל ה”ישנוניות” של הסגנון הזה גם כן לפעמים חדרה לרוק.

 

Skiffle – נדבר על זה בשבוע הבא, זה המרכיב שעשה את הביטלס לקצת שונים מהאמריקאים.

 

מעבר להשפעות של הסגנון, מוזיקאים רבים התחילו מקאברים. כך למשל הביטלס מתחילים מקאברים – השיר אנה למשל הוא קאבר לשיר של ארתור אלקסנדר שיצא שנה קודם לכן. במצגת יש את 2 הגרסאות.

 

מוזיקה שנות ה60: שיעור 3 10/11

Monday, November 10, 2014

6:15 PM

The Beatles and the Brtish Invasion

 

באפריל 1964, בטופ-100 הביטלס כבשו את 5 המקומות הראשונים. הישג שאף להקה לפניה לא עשתה.

אחד הדברים המדהימים בביטלס זה המעבר האדיר שהם עשו בין 1963 (I want to hold your hand וכו’) ובין סוף שנות ה-60 – שינוי מדהים גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת המילים.

Thomas Kuhn – פילוסוף חשוב משנות ה-60. הגה משהו שנקרא “תזוזה פרדיגמית” (pardigm shift) – בשביל שינוי בפרדיגמות צריכים לקרות 2 דברים:

1. שיבוא גאון שימצא היפותזה גאונית ומהפכנית
2. שהקהילה המדעית תהיה מוכנה לקבל את ההיפותזה הזו.

התזוזה הפרדיגמית תופסת גם מחוץ לעולם המדע (למורת רוחו של תומס קון).

אם מסתכלים על החיפושיות מנקודת המבט של תזוזה פרדגימית – אפשר בעצם להבין לא רק הביטלס היו גאונים, אלא שהקהל גם היה מוכן לקבל את זה. אחת העדויות לכך שביטלס אכן היו פרדיגם שיפט הוא העובדה שגם 50 שנה אח”כ אנחנו עדיין שומעים אותם והמוזיקה שלהם מאוד נפוצה.

הביטלס כאמור גדלו בשנות ה50 כפי שאמרנו בשבוע שעבר. אחת מההשפעות שלהם היא skiffle music, תערובת של כמה סגנונות, שמנוגנת על ידי נגנים פשוטים בדירות פשוטות.

בארה”ב הסקיפל נשכח, אבל בבריטניה הוא פרח – בשנות ה50 היו עשרות להקות סקיפל פעילות – אחת מהם היו הביטלס.

ג’ון ילד פרחח, לא יוצלח, עם ילדות לא פשוטה, גודל ע”י דודו, אבא שלו עזב אותו ואמא שלו נדרסה והוא התייתם בגיל 10-11. פול לעומת זאת, קצת יותר צעיר, ילד מאוד אינטיליגנטי.

ג’ון ופול הכירו בכנסיה (אנקדוטה: בכנסיה הזו יש קבר עם השם “אלנור ריגבי”). פול הביא את ג’ורג’, עוד יותר צעיר. ג’ורג’ היה ככל הנראה בן אדם נחמד וזה גרם לשאר החיפושיות לרדות בו לכל אורך הקריירה המשותפת.

בהתחלה היה להם מתופף שונה ובסיסט, עזיבת הבסיסט יצרה משבר כל כך חמור שפול אמר פאק איט ולימד את עצמו בס. הדבר הזה חשוב כי הוא הפך לאחד הבסיסטים הכי טובים בשנות ה60. פול היה אוטו דידקט – לימד את עצמו מוזיקה ללא השכלה פורמלית, הזדמנות נדירה כי אז הוא לא סובל מההגבלות המוזיקליות שנגרמות מההוראה הפורמלית, הוא יכול להמציא משהו חדש. בנוסף, בגלל שבמקור הוא לא היה בסיסט הוא הכניס מלודיות לבס.

בתחילת דרכם הם עשו הופעות קאברים, מפיק מסוים לקח אותם להופיע בהמבורג משהו כמו 5 פעמים בין 1960 ל1963. שם הם הופיעו במועדונים מפוקפקים וככל הנראה לקחו סמים ממריצים כדי להופיע במשך 6-8 שעות רצוף.

 

 

אז למה בעצם הביטלס הצליחו כל כך בגדול

כאמור הביטלס התחילו כלהקת סקיפל, אבל גם חידשו – דבר שעדיין לא מסביר למה הם כל כך הצליחו, כי היו להקות סקיפל נוספות וגם להקות בריטיות נוספות מהפלישה הבריטית הביאו חידושים.

-בין 1960 ל1962 קרו כמה דברים לביטלס:

• הם מאוד השתפרו בתור להקת רוק’נ’רול.
• הם התחילו לכתוב שירים – דבר שלא היה מקובל בשביל להקות רוק’נ’רול. פול אמר שחלק מהסיבה לכך זה שהרבה פעמים הם חיממו להקות שאח”כ ביצעו קאברים לאותם השירים שהם שרו בחימום.
• בגרמניה הם התחילו להקליט שירים.
• ב1962 פגשו את בריאן אפשטיין (נשוב אליו מאוחר יותר).

-בנוסף היו כמה גורמים אחרים שהשפיעו על פריצת החיפושיות:

• הוזלה וזמינות של תקליטים.
• שיפור תקשורת ואפשרות לטוס יחסית בקלות מאנגליה לארה”ב.

-כמובן שגם בשביל להצליח בגדול צריך פשוט מזל – אז זה היה שילוב של מזל ושל מוכנות מסוימת מצד הביטלס.

-ליברפול – עיר פועלים, עיר נמל, גם זה משהו שהשפיע על הביטלס. הייתה להם אפשרות להשיג תקליטים ממעבר לים, אפשרות להבריח גיטרות חשמליות במכס ועוד שטויות של ערי נמל.

–התאוריה של Malcolm Gladwell – הוציא ספר שניסה להסביר למה אנשים מסוימים מצליחים בגדול – הטענה שלו היא שבשביל להצליח במשהו צרך 10,000 שעות של אימון. לביטלס היה הרבה מאוד זמן להתאמן.

-יש 2 אנשים שמתייחסים אליהם כאל הביטל החמישי, שתרמו הרבה להצלחה של הביטלס:

• בריאן אפשטיין – הביטל החמישי הראשון – פגש את הביטלס והתאהב בהם, או יותר נכון בלנון. יהודי גיי שניסה להצליח בתור שחקן ונכשל, להוריו היתה חנות כלבו בליברפול והוא ניהל את אגף המוזיקה בו. בשלב מסוים הוא גילה את הביטלס, לקח אותם והפך אותם מלהקת “ארכי פרחי” ללהקה מכובדת. היו לו הרבה קשרים, בין היתר ניסה להחתים אותם על חוזה עם חברת דקה, הם הקליטו אצלהם שירים וחברת דקה סרבה להחתים אותה על חוזה (עד היום צוחקים על ההחלטה הזו אבל האמת שבאותו שלב הם באמת לא היו שווים החתמה).
• ג’ורג’ מרטין – מפיק שהתחיל להקליט את הביטלס. במידה רבה מאוד הוא זה שעשה את הביטלס – למשל הכניס רביעיות מיתרים לחלק מהשירים, הקליט דברים הפוך וכדומה. אבל לתלות את כל ההצלחה של הביטלס במרטין – לא לגמרי מדויק כי זה שילוב של ההפקה של מרטין עם זה שהחיפושיות עצמם הסכימו להצעות של מרטין (להכניס רביעיות מיתרים לרוק’נ’רול היה דבר לא מקובל, הביטלס זרמו וזה חלק מהגדולה שלהם).

-התאוריה האישית של מל – הביטלס הצליחו בגדול בגלל חוש הומור. הם לא לקחו את הגדלות שלהם ברצינות.

-הביטלס היו different – but not too different, הם היו שונים ממה שיש אבל לא יותר מדי שונים ממה שיש. עוד תאוריה של מל שבגללה הם הצליחו.

-מהרגע שפרצו הביטלס לא הפסיקו להשתנות לרגע. כל תקליט שלהם שונה באופן מהותי מקודמו – למרות שכבר הצליחו בגדול, למרות שהיו כל הזמן מאוימים על ידי להקות מצליחות נוספות, עדיין כל הזמן גילו את עצמם מחדש (וכאמור היו פתוחים להצעות של מרטין).

-בין פול לג’ון הייתה מערכת יחסים של יריבות מרירה. ככל שעבר הזמן היריבות הזו החריפה עד שבסוף שנות ה60 כבר לא באמת הייתה להקה – ב66 הם כבר הפסיקו להופיע, את האלבומים המאוחרים שלהם אייבי רוד ולט איט בי כבר הוקלטו בנפרד.  היריבות הזו בסופו של דבר פירקה את הביטלס, אבל התחרות בין ג’ון לפול תרמה הרבה מאוד להתפתחות של הביטלס (למרות שרוב השירים חתומים על ידי פול וג’ון ביחד, זה די שקר כי כל אחד מהם כתב והלחין בנפרד).

 

מוזיקה שנות ה60: שיעור 4 17/11

Monday, November 17, 2014

6:13 PM

 

ההשפעה של הביטלס

הביטלס הביאו איתם חידושים, וככל שעבר הזמן הם התחילו יותר ויותר לצפצף על המוסכמות:

*הביטלס, משום מה, כתבו את המוזיקה של עצמם. הדבר הזה לא היה מקובל קודם לכן.

*הרדיו, עד עצם היום הזה מכתיב אורך שיר. הרדיו אוהב שיר בן 2-3 דקות. בהתחלה הביטלס באמת עשו שירים קצרים אבל עם הזמן וההתפתחות שלהם הם האריכו השירים שלהם.

*התחילו ליצור non dancing song.

*הביטלס החלו להשתמש בסגנונות וז’אנרים לא מקובלים.

*הביטלס כתבו על מגוון נושאים לא שגרתיים, הרבה מהשירים של ג’ון לנון הם מאוד אישיים אבל גם יש להם הרבה שירים על שטויות.

*הביטלס הכניסו את סצנת הסמים והפסיכודליה למוזיקת רוק. במידה רבה הסמים השפיעו הרבה על מוזיקה שנות ה60 – עפ”י מל הם הנגישו ליוצרים של שנות ה60 ולביטלס ביניהם חלקים של התודעה שלא מוכרים לאדם הממוצע, והביטלס, באמצעות השירים שלהם, הנגישו את החלקים האלו לאדם הממוצע.

*שיטות הקלטה – הביטלס המציאו הרבה מאוד טכניקות הקלטה שאח”כ נהפכו למאוד פופולריות – למשל דיסטורשן.

 

שירים של הביטלס שדיברנו עליהם בשיעור:

Eleanor Rigby

השיר הזה מדגים את הגאוניות המוזיקלית של הביטלס. זה אחד השירים שבהם הביטלס הכניסו כלי קשת, ואם שומעים רק את כלי הקשת (לינק במצגת) אז רואים כמה השיר מורכב מבחינה מוזיקלית – למרות שבסופו של דבר הוא מרוכב אך ורק מ2 אקורדים!

 

She’s Leaving Home

הביטלס לא היו מצטיינים בכתיבת מילים, אבל דווקא השיר הזה מאופיין במילים מאוד רגישות ופואטיות על מישהי שעוזבת את הבית, הן מבחינת גיבורת השיר והן מבחינת ההורים שלה.

אנקדוטה על השיר: בריאן אפשטיין היה עסוק מדי בזמן כתיבת השיר אז פול פנה למלחין אחר שהלחין את תווי התזמורת. ועוד אנקדוטה – השיר הזה נכתב על איזו מישהי שהתפרסמה בזה שברחה מהבית (לא זוכר בדיוק את ההסבר).

השיר הזה מופיע בsergent pepper, וכתוב בקצב וואלס.

סרג’נט פפר כשלעצמו הוא אלבום מהפכני, מייצג את הפסגה האומנותית של הביטלס על ציר ההתפתחות שלהם, הוא “אלבום נושא” הראשון (למרות שהוא לא באמת אלבום נושא, אבל זה הכי קרוב לאלבום נושא שהיה עד אז), הוא האלבום הראשון שהדפיס את מילות השירים מאחור.

 

A Day In The Life

השיר הזה הוא השיר שסוגר את סרג’נט פפר, ובמידה רבה מסכם את תקופת שיא הפיריון של הביטלס. בקיץ 67 בריאן אפשטיין מת דבר שבמידה רבה הביטלס לא הצליחו להשתקם ממנו.

מבחינה לירית השיר מורכב מ2 שירים שונים, השיר המרכזי של ג’ון, שמתאר מוות של איזה לורד (לא יודעים אם השיר נכתב על מישהו מסוים, אין אסמכתא לכך שהוא נכתב על קנדי) והשיר הקצר באמצע של פול שלא היה להם ממש מה לעשות איתו אז הם דחפו אותו באמצע השיר הזה. הדבר יצר אתגר מוזיקלי – מעבר משיר אחד לשיר אחר לא קשור. עפ”י הסיפור ג’ון לקח 40 נגני תזמורת, שם אותם באולם ואמר להם באיזה תו להתחיל ובאיזה תו לסיים, באמצע לעשות מה שהם רוצים עד שהוא יסמן להם להפסיק. השיר מסתיים עם האקורד הארוך ביותר ברוק – מי מז’ור שדועך במשך דקה שלמה.

בשיר הזה יש גם גאונות מילולית ושנינות רבה (והאמת שאת השורה האחרונה, הגאונית ביותר בשיר, ג’ון לא כתב אותה אלא חבר שלו הציע אותה).

 

קצת מוזיקה:

הבחנה בסיסית במוזיקה היא בין אקורס מזו’רי (שמח) למינורי (עצוב). הביטלס משתמשים הרבה במעבר המיידי מאקורד מזורי למינורי, סה”כ תנועה של תו אחד בחצי טון שעושה הרבה מאוד הבדל.

הפלישה הבריטית

לפני הביטלס היו מעט מאוד מוזיקאים בריטים שהצליחו באמריקה – האמריקאים אהבו בעיקר אמריקאים.

אחרי הביטלס היה לקהל האמריקאי יותר קל לקבל את שאר הלהקות הבריטיות.

 

The Rolling Stones

כמו הביטלס, גם הרולינג סטונס לא התאפיינו בליריקה עמוקה. זו הייתה מוזיקה מהפכנית, אבל לא דיברו/כתבו בה על מהפכה. יוצא הדופן הוא השיר I can’t get no satisfaction, שיש בו ביקורת על תרבות הצריכה והשיווק.

 

Mariana Faithfull – As Tears Go By – השיר הזה במקור של הרולינג סטונס, רק שהם התפדחו לנגן אותו. מריאנה פייטפול שרה אותו והוא הפך ללהיט, ורק אח”כ הסטונס עיבדו אותו מחדש, הוסיפו סטרינגס ושרו אותו.

 

Herman’s Hermits

השיר Henry the 8th, המגוחך להפליא נכתב בשנת 1911.

 

The Animals – The House Of The Rising Sound

גם כן קאבר לשיר מאוד עתיק, נכתב מתישהוא במאה ה19. הגרסא המקובלת היא שמדובר בבית בושת, למרות שאין שום תיעוד של מקום כזה בניו אורלינס.

 

מוזיקה שנות ה60: שיעור 5 24/11

Monday, November 24, 2014

6:14 PM

שנות ה60 במוזיקה הישראלית

 

אנחנו מדברים על מדינה מתפתחת, בלי הרבה אמצעים (תקופת הצנע מסתיימת ב1959), עם השפעה ושליטה ממסדים מאוד חזקה – הייתה וועדה במשרד החינוך שהחליטה אילו אמנים זרים יופיעו בארץ – שהרקע לכך היה כלכלי, מחסור בדולרים, אבל זו הייתה אחת מדרכי הממסד להשליט את הנורמות שלו, אותה וועדה היא זו שהחליטה לא להביא את הביטלס לארץ. תחנת הרדיו היחידה הייתה קול ישראל, בשליטת המדינה, ששדרה מוזיקה מלהקות צבאיות, מוזיקה ארץ-ישראלית, מוזיקה התיישבותית, מוזיקה קולקטיבית שנועדה לקדם את האג’נדה הממסדית כור היתוכית-התיישבותית-ציונית-אשכנזית-סוציאליסטית, מוזיקה עם השפעות ממוזיקה רוסית, צרפתית ולטינית, כאשר כלי הנגינה העיקריים היו אלו שאפשר להביא איתך לקומזיץ: גיטרה, דרבוקה, חליל ואקורדיון. לשמוע מוזיקה לועזית היה אפשר ברדיו רמאללה ובכלל שתחנות רדיו מחו”ל, אם הצליחו לקלוט אותם. גם את התקליטים לא היה אפשר להשיג בחנויות (מה שאומר שימאים היו פופולארים במיוחד…)

כך למשל, “סתם שיר של יום חול” נאסר לשידור בשנת 1960 – כי הוא מעודד בטלה ו”אנטי-ציוני”.

 

שלישיית גשר הירקון מסמלת את תחילת השינוי – מתחילה באמת מהקו הממסדי, אבל בלחץ הקהל ובעזרת שירותי התרגום של נעמי שמר עברו לתכנים יותר אישיים, סיפורים פרטיים.

 

איך זה לעומת מה שקורה בעולם? הצעירים בארץ לא ממש היו בקטע הזה של המרד.

בארץ התחולל קרב תרבות של ממש, קרב בין תנועות נוער למועדון “לה קוקט” לנוער ברחוב פרישמן 6, בין חנויות ספרים לסטקיות בדיזנגוף, בין המוזיקה שהממסד החליט שראוי לשמוע למוזיקה שהממסד החליט שלא מתאים.

כמובן שהממסד לא היה יכול להשתיק את ההמונים לעד.

הסדר שהממסד השליט היה במיוחד לא נוח עבור מיעוטים, בתקופה שבה התחילו להתעורר מתחים עדתיים, וכמובן שגם להמונים זה לא היה הכי מתאים.

השינוי בהתחלה היה במסווה של מחזות זמר, הדוגמא הבולטת זה כמובן קזבלנקה.

 

אבל תחילתו של הרוק היה ברמלה אמצע שנות ה60 (מקום שהממסד לא ממש הגיע אליו, אלא רק זרק אליו את כל הסחלה האחרון שהגיע בספינות האחרונות) עם פריצתה של להקת האריות. לא הייתה מהפכנות במילים של האריות, אלא בעצם זה שהם עשו רוק, ובחלק מהזמן גם שרו באנגלית (ואפילו נכנסו למצעד הבריטי, לראשונה בתולדות המוזיקה הישראלית). אחרי האריות התחילו לקום עוד ועוד להקות רוק, בהתחלה ברמלה ואח”כ גם בדרום תל אביב. לא השמיעו אותם ברדיו, אבל הם מכרו תקליטים ומילאו מועדוני רוק שגם הם צצו כמו פטריות אחרי הגשם.

 

השינוי נראה גם דרך דמותו של אריק איינשטיין: מלהקה צבאית ואח”כ מוזיקה ממסדית, דרך גשר הירקון – עדיין מוזיקה די ממסדית אבל כבר עם שינוי, דרך השפעות קלות של רוק עד לתרגום של אובלדי-אובלדה, ועוד למפגש עם שמוליק קראוס וג’וזי והחלונות הגבוהים. החלונות הגבוהים הוציאו אלבום אחד בלבד, שנחשב למכונן ברוק הישראלי – בגלל שאריק איינשטיין, יקיר הממסד, שר בו שירים חתרניים בסגנון חתרני – 2 שירים אפילו נאסרו להשמעה ברדיו – יחזקאל, וחייל של שוקולד, שר מחאה אנטי-מלחמתי שכתב חנוך לוין, דבר שהיה אז סופר מחתרתי.

אבל אחרי החלונות הגבוהים אריק עשה מן “רגרסיה”.

 

מתחילים לראשונה לראות גם שינוי בתהליך היצירה: לפני כן, משורר כותב מילים, מחפש מלחין שילחין לחן, פונים לזמר המבצע או מציעים את השיר למכירה, והמעבד המוזיקלי היה אלוהים, לזמר המבצע לא הייתה שום מילה. הרוק הביא איתו שינויים בתהליך הזה – תהליכי הכתיבה, הלחנה, עיבוד וביצוע מתערבבים.

 

ואז הגיע יוני 67. המלחמה הביאה איתה פריחה של להקות צבאיות. ירושלים של זהב וגבעת התחמושת אומבה-אומבה.

אבל במקביל ללהקות הצבאיות, הסצינה ברמלה פורחת יותר ויותר.

לאט לאט, גם הרוק מתחיל להיות יותר ויותר פופולארי.

הלהקה שבאמת עשתה את השינוי במובן הזה היו הצ’רצ’ילים. ב69 הופיעו בהיכל התרבות יחד עם התזמורת הפילהרמונית, לא פחות ולא יותר, לראשונה הרוק נכנס להיכל התרבות ולראשונה הממסד מכיר בקיומו של הרוק.  מתחיל להיות התקרבות בין הקצוות – הממסד ולהקות הקצב.

הצ’רצ’ילים מתחילים להוציא שירים לרדיו, להופיע ברחוב המסגר, והרדיו מתחיל לקבל את הרוק. ואם נחזור לאריק, שכאמור ברוב הזמן היה סמל לממסד, החיבור שלו לצ’רצ’ילים הוא אחד הסימנים לחיבור שמתחיל להווצר בין הקצוות. במקביל גם אריק עצמו מתפתח יותר לכיוון הרוקיסטי (כשאת בוכה את לא יפה, שבלול).

מהכיוון השני, הלהקות הצבאיות מתחילות לנגן לראשונה מוזיקת קצב ואפילו מוזיקה חתרנית. שיר לשלום למשל היה שיר חתרני של להקה צבאית, רחבעם זאבי גינה אותו והוא נאסר להשמעה בפיקודי דרום ומרכז.

 

אנחנו בערך ב1970, לאחר מכן הרוק התחיל להשתלט על כל חלקה טובה.

 

 

מוזיקה שנות ה60: שיעור 6 1/12

Monday, December 01, 2014

6:16 PM

 

השיעור היום עוסק בחיים בשנות ה60 בארה”ב.

אחד הדברים החשובים הוא להבין ש”הכל סיפור” – וחלק ממה שנשאל זה איך המדיה עיוותה את התדמית של שנות ה60.

יש כמה נקודות שיחזרו במהלך ההרצאה: טכנולוגיה, מלחמה, (אי) שוויון, אהבה וסמים.

ב1954 פרנק סינטרה שר fly me to the moon. 15 שנה מאוחר יותר לראשונה נוחתים על הירח.

 

המדיה המוזיקלית

• תקליטים – הומצאו בסוף שנות ה40 (1948 הומצאו תקליטי הLP שאנחנו מכירים כיום, 1949 המוצאו תקליטי 44 קטנים). 2 הפורמטים היו מלחמה בין 2 חברות ענק שייצרו אותם, בתחילת שנות ה60 תקליטי 44 היו הפופולארים, הם אלו שנשלחו לרדיו ונוגנו במסיבות ובברים.
• רדיו – בשנות ה60 המדיה השולטת הייתה הרדיו, הוא אז עדיין היה גדול וכבד וישב באמצע הסלון. הרדיו היה מדיה מקומית בעיקר, עם שידורים מקוריים. רק יותר מאוחר ביפן פותחו הטרנזיסטורים שהקטינו את הרדיו עד לגודל של ווקמן.
• סרטים – מדיה מרכזית, הרבה בילוי ודייטים בבתי קולנוע.
• מיוזיקלס (מחזות זמר) – הסיקסטיס היו עשור של מחזות זמר.

 

שנות השישים היו שנים של פיתוח טכנולוגי – מלבין לקפה, קסטות, טושים, מחשבון כיס, כספומט, לייזר ועוד.

היו פיתוחים טכנולוגיה בתחום המוזיקה שאפשרו התפתחות מוזיקלית – הלזלי ספיקר, רמקול שמסתובב ויוצר אפקט דופלר, נכנס לREVOLVER של הביטלס ב66, ב68 הם מקליטים איתו כבר שירה. גם המוג סינטיסייזר הומצא בשנות ה60 והשפיע על תעשיית המוזיקה.

פיתוחים כאלו הואילו לעקרון ה”אם אתה רוצה להצליח בגדול, תהיה קצת שונה אבל לא יותר מדי” – שינויים בסאונד, אבל לא שינויים רדיקלים.

 

בתחילת שנות ה60 אלביס עוד היה בגדולתו, במהלך שנות ה60 ירד מגדולתו והתחיל, בזכות ניהול לא מוצלח במיוחד, להשתתף בסרטים קיצ’יים ובינוניים.

שינוי מוזיקלי נוסף – לפני שנות ה60, כמעט אף זמר לא כתב לעצמו חומרים, זמר היה קונה מילים, משלם למלחין שילחין אותם, אוסף נגנים ומקליט. היה בניין מפורסם במנהטן שכל התהליך התרחש בתוכו, תוך פחות מיום היית יכול לצאת עם השיר מוקלט.

Stand By Me – הסיפור על השיר הוא שכתבו אותו 3 אנשים, שכל אחד מהם טוען שהוא זה שכתב אותו. בן אי קינג טוען שכתב אותו, אבל השותף שלו טוען שהוא כתב את הבסליין המפורסם שהופך את השיר למה שהוא.

 

קצת פוליטיקה

שנות ה60 היו מאוד מתוחות סביב המלחמה הקרה והאיום הגרעיני. אנשים בארצות הברית פחדו פחד מוות מהאפשרות של הפצצה גרעינית.

המלחמה הקרה הייתה מלווה בארצות הברית בתדמית מאוד מוטה של רוסיה והמצב – מל אומר שהם גדלו תחת שטיפת מוח שהרוסים הם רעים, שהמהפכה הייתה רעה וכדומה. הדבר התבטא גם בסרטים כמו למשל הסרט שמופיע במצגת, שעיוות את איך שאמריקאים תפסו את הרוסים באותם שנים.

האירוע המשמעותי ביותר בשנות ה60 – 1963 – רצח ג’ון קנדי. אירוע משמעותי עבור כל האמריקאים.

עד היום אף אחד לא ממש יודע מה קרה שם, למה רצחו אותו, למה רצחו את מי שרצח אותו וכדומה.

בסוף שנות ה60 נרצח גם אח שלו, רוברט קנדי.

אירוע נוסף חשוב הוא מלחמת ויאטנם – שהייתה מיותרת לחלוטין, מלא חיילים מתו במלחמה שמראש לא היה שום סיכוי לנצח בה. למרות שבהתחלה הרבה אמריקאים תמכו בהם, עם הזמן והעדויות מהמלחמה התחילו לאזן את התמונה וליצור התנגדות של אמריקאים למלחמה.

פיל אוקס, משורר גדול של שנות ה60 שנשכח מאז, היה אחד ממשוררי המחאה של המלחמה.

השיר שלו white boots marching in a yellow land מופיע במצגת, שיר מחאה שנון.

1971 – כבר סוף הסיפור של ויאטנם, באחת ההפגנות סטודנטים התפרעו קצת, הNational guard פתח בהם באש והרג 4 סטודנטים. דבר אחד טוב יצא מזה – השיר של crosby still nash & young, Ohio (חשוב לראות את הסרטון עד הסוף בבית, הלינק במצגת). כל הדבר הזה מעורר קצת ספקות לגבי הso-called democracy.

 

סוגייה פוליטית מרכזית היא אי השוויון בארה”ב. ארה”ב הייתה ועודנה עד היום מדינה שבה אין שוויון הזדמנויות לכולם.

אנחנו מדברים על שנים של הפרדה גזעית, שירותים נפרדים, מלונות נפרדים, מקומות נפרדים באוטובוס.

שנות ה60 הם השנים של התנועה לזכויות האזרח ומרטין לות’ר קינג, שהביאו לסיום ההפרדה הגזעית.

ההפרדה הגזעית באה לידי ביטוי גם במוזיקה – אין אף להקת רוק שיש בה חברים שחורים ולבנים.

1967 – המשטרה פושטת על פאב לא חוקי של שחורים בדטרויט, מתפתחת תגרה, ילד שחור נהרג. מתחילות מהומות, עשרות נהרגים, מאות נפצעים, אלפים נעצרים.

גורדון לייטבולט מתרגש מהאירוע וכותב עליו שיר Black Day In July. בארה”ב השיר נאסר להשמעה, מה שתרם מאוד לפופולאריות שלו.

הדבר הכי אירוני – באותו הקיץ, בחלק אחר של ארצות הברית – סן פרנסיסקו, מתרחש summer of love, ההיפים (הלבנים ברובם) חוגגים בזמן שהשחורים נטבחים.

הסיפור של הטוויסט והקשר שלו לסוגיית השחורים

כולם חושבים שריקוד הטוויסט הומצא על ידי chubby checker, (השיר let’s twist again). למען האמת מי שהמציא אותו היה hank ballard, שנראה שחור מדי, ונתן לצ’קר לבצע אותו כי הוא נראה פחות שחור.

בכלל צריך לזכור שרוב המוזיקה שאנחנו לומדים בקורס, היא מוזיקה לבנה, ששחורים ניגנו אותה 10 שנים קודם לכן.

 

טלוויזיה

The Ed Sullivan Shown – תכנית בידור מאוד מפורסמת ופופולארית. היפה באד סוליבן זה שהוא היה “עיוור צבעים”, the supremes למשל (להקות של 3 זמרות שחורות), הופיעה בהופעה שלו משהו כמו 20 פעמים.

The monkees – תכנית טלוויזיה, בהשפעת הביטלס, שמתארת חבורה של 4 אנשים שמקימים להקה. התכנית הייתה כל כך מוצלחת שהציבור התחיל לחשוב שמדובר בלהקה אמיתית. בעקבות זאת הם התחילו להופיע, לפעמים בניגוד לרצונם של המפיקים. כשאנשים הבינו שהמנקיס לא מנגנים את המוזיקה אלא רק שרים, זה עורר שערוריה – וזה מגוחך, כי כולם השתמשו בנגנים בשביל להקליט באלבומים, כולל הביטלס. אחד השירים המפורסמים שלהם – Im a Believer.

 

The Doors

הדורז לא ממש קשורים לנושא של השיעור, פשוט היה צריך לדחוף אותם איפה שהוא בקורס.

יש כמה דברים שמייחדים את הדורס. הראשון והעיקרי זה ג’ים מוריסון – הקול שלו והנוכחות שלו. במידה רבה הדורז מתו כשמוריסון מת בפריז בגיל 27 והצטרף למועדון.

עוד דבר מיוחד, זה שכל נגן מרקע אחר. מוריסון שהיה מוריסון. Manzarek שהיה עם רקע קלאסי ומשם הגיעו הקלידים הנפלאים שלו. קריגר היה בלוזיסט וDensmore היה המתופף שהגיע מתחום של ג’אז. ומה שהיה הכי יפה זה שהם ידעו לתת אחד לשני מקום.

ובגלל שכל השיעור הזה מורכב מסיפורים, נסיים בסיפור נוסף: ג’ים מוריסון אוסף את כולם יום שישי אחד, ואומר להם שאין להם מספיק שירים, ואומר לכל אחד ללכת הביתה ולכתוב שיר. היחיד שמקשיב לו זה ג’ון קריגר – מה שמוליד את השיר המדהים Light My Fire.

 

מוזיקה שנות ה60: שיעור 7 8/12

Monday, December 08, 2014

6:16 PM

 

אנחנו מתחילים את השיעור מלהשלים את הבריטיש אינבייז’ן (שלא סיימנו בשיעור 4).

The Moody Blues – Days of Future Passed

בשיעור על הביטלס אמרנו שסרג’נט פפר הוא אלבום הנושא הראשון. אבל בת’כלס הוא לא היה ממש אלבום נושא…האלבום הזה הוא אלבום הבכורה של המודי בלוז (1967) – והוא גם באמת היה אלבום הנושא הראשון, כלומר אלבום שבאמת כל השירים שלו קשורים לנושא אחד (ולא שירים לא קשורים שהולבשו לתוך קונספט של הופעה של להקת סרג’נט פפר).

האלבום הזה, בנוסף לנושא, כולל הרבה מהחידושים שדיברנו עליהם, למשל כל האלבום מתוזמר באופן מלא.

השיר האחרון באלבום, nights in white satin, הוא שיר מפורסם ומוכר של המודי בלוז, אבל בפועל הוא לא שיר שעומד בפני עצמו – אלא חלק מאלבום נושא, בהקשר של האלבום הוא מקבל משמעות נוספת מאשר כאשר הוא נשמע בפני עצמו. המלודיה של השיר הזה מופיעה כבר בשיר שפותח את האלבום ובעצם סוגר מעגל.

 

Cream

קלפטון, ג’ינג’ר בייקר, וג’קי ברוס. בייקר היה המתופף, הוא היה מוביל ובמידה רבה התופים הכתיבו את הסגנון של הלהקה, והתפקיד של התופים שם לא נפל מהבס והגיטרה. מפגש ממש נדיר של 3 גאוני מוזיקה, שהתפרק כמעט באותה מהירות שבה הוא נוצר.

מל מביא אותם כי לדעתו הם בין הבודדים, לצד הביטלס, שידעו איך להשתמש בכלים מדוסטרשים (מלשון דיסטורשן).

 

ב2 הדוגמאות האלה ראינו שמבחינה מוזיקלית, זו לא מוזיקה מאוד מורכבת, מנגינות סה”כ פשוטות – ועדיין מוזיקה מדהימה.

 

Donovan – Universal Soldier

למעשה זו לא הגרסא המקורית, דונובן עשה קאבר לשיר הזה. זה שיר שמדגים מעולה את שירי המחאה של הסיקסטיז – כשאנחנו מסתכלים עליו היום הוא נראה לנו מאוד נאיבי, אבל זה בדיוק מדגים לנו את הרוח של הסיקסטיז.

 

חזרה לנושא של השיעור הקודם – החיים בסיקסטיז

The Doors

הדורז הופיעו פעם אחת באד סוליבן שו – ביקשו ממוריסון להשמיט את המילים “girl we couldn’t get much higher” בגלל שהוא מרמז על שימוש בסמים, ומוריסון לא ממש שם לב, או שיותר סביר שלא ממש היה לו אכפת. זאת הסיבה שהם הופיעו רק פעם אחת באד סוליבן שוו.

 

קולנוע

הקולנוע משקף את החברה. לכן, בתחילת שנות ה60 סקס עדיין טאבו בקולנוע.

היו הרבה סרטים חשובים שיצאו בסיקסטיז, שקשורים למוזיקה, כמו למשל sound of music.

הג’יימס בונדים התחילו בשנות ה60, יחד עם הפתיח האגדי (ששוב אנחנו רואים שמדובר במוזיקה מאוד פשוטה מבחינה מוזיקלית).

 

Guess who’s coming to dinner – מדובר בסרט על אישה לבנה שמביאה הביתה גבר שחור, רופא, מצליח, והזוג צריך לשכנע את 2 זוגות ההורים להסכים לקשר שלהם. סרט מאוד בוטה יחסית לשנת 67.

Sidney poitier משחק את הגבר השחור, הוא משחק בסרטים נוספים על הנושא הגזעי.

 

הביטלס הוציאו 4 או 5 סרטים בשנות ה60 (תלוי איך סופרים). הסרט yellow submarine הוא לא ממש של הביטלס, אפילו קולות הדיבוב שלהם בסרט הם לו שלהם אלא של שחקנים, רק השירים שלהם. הסרט פסיכודלי בטירוף, מאוד קשור לתרבות הסמים.

 

The graduate, שנת 1968, סרט שמלווה במוזיקה של simon and garfunkel ותורם הרבה להצלחות שלהם (וגם אחראי להרבה מההצלחה של השחקן הראשי, דאסטין הופמן). סוף שנות ה60, רואים כבר סקס ותכנים מיניים בקולנוע. כאמור הקולנוע משקף את החברה.

 

מחזות זמר

היו מלא מחזות זמר בסיקסטיז. אנחנו נדבר על שתיים.

 fiddler on the roof (כנר על הגג), נהיה אחד המחזות זמר המפורסמים ביותר בהיסטוריה. הסיפור הוא על משפחה יהודית מסורתית ברוסיה, האבא רוצה לחתן את כל הבנות ליהודים טובים, אבל הבנות לא רוצות יהודים טובים, הן רוצות יהודים פחות טובים, או יהודים רעים וקומוניסים, או – השם ישמור – בכלל לא יהודים. במחזמר באים לידי ביטוי המתחים בין יהדות לנצרות, דת וחילון, שמירת מסורת והשכלה וכדומה, חלק מהמתחים שהטרידו את החברה האמריקקית בסיקסטיז.

אחת הסצנות הגדולות בסרט, לפחות לדעתו של מל – כאשר האב מחליט על אירוסי בתו הבכורה לקצב עשיר – יש סצינה בה הם מכריזים על האירוסין במסבאה. באמצע הריקוד שלהם (“לחיים”) נכנסים למסבאה חבורה של קוזקים ומתחילים עם המוזיקה שלהם והריקודים שלהם, והסצינה מסתיימת בריקוד משותף. הסצינה הזו בדיוק מראה את המתח החברתי שמאפיין את המחזמר.

 

מחזמר נוסף זה Hair, אבל מל לא מתייחס לזה כאל מחזמר אלא כאל אירוע (מבחינת זה שזה יותר משמעותי ממחזמר). כל הנושאים שדיברנו עליהם על החיים בשנות ה60 נכנסים למחזמר הזה – מלחמה, סמים, אהבה, שחורים-לבנים.

 

 

מוזיקה שנות ה60: שיעור 8 15/12

Monday, December 15, 2014

6:29 PM

 

1960 – סיימון וגרפונקל בני 18, כבר יש להם להיט בתיכון, פרסלי ולאונרד כהן שניהם בני 25, פרנק סינטרה בן 45.

לאונרד כהן מעולם לא היה פופולארי בארה”ב – הוא היה פופולארי בקנדה, בארופה. לאונרד הפסיק להופיע לא מזמן ועדיין מוציא אלבומים, ורק לאחרונה נהיה פופלארי בארה”ב.

 

פול סיימון לעומת לאונרד כהן

• שניהם יהודים, אבל עם הבדל. פול סיימון הוא רק ממוצא יהודי-אתני, סיימון הוא יהודי כי הוא נולד יהודי, לא יהודי שומר מסורת. פעם אחת אפילו הוא וגרפונקל הופיעו בערב יום כיפור. אבל המוזיקה שלו מאוד מושפעת מחוסר היהדות שלו – כל המוזיקה שלו וכל ההוויה שלו הם של ניכור. בגלל שאין לו שורשים כל המוזיקה שלו מושפעת מה”אין”. לעומת זאת לאונרד כהן גדל בבית ספוג יהדות, סבא אחד שלו הקים ארגון יהודי-קנדי, סבא שני היה רב חשוב, הוא היה הולך לבית כנסת וכו’. הוא מכיר את התנ”ך לא בגלל שהוא משורר אלא בגלל שהוא מכיר את התנ”ך. לאונרד כהן מצד אחד יהודי, מצד שני גדל במונטריאול, עיר ספוגת קתוליות, ולכן בתור יוצר הוא מערבב ולוקח משניהם. לכהן יש גם כן שירים על ניכור. כהן בצעירותו רדף אחרי מלחמות, בא להופיע מול חיילים כל מלחמה בארץ, נסע לקובה. בגיל מסוים נכנס כמה שנים למנזר בודהיסטי.
• כאמור שניהם כתבו על ניכור. ניכור הוא למעשה הנושא הכי חשוב שפול סיימון כותב עליו.
• שניהם גרו בניו יורק
• לשניהם היו להקות תיכון.
• שניהם חתמו בקולומביה רקורדס.
• לשניהם יש מאפיינים דכאוניים.
• שניהם כתבו את החומר של עצמם.
• לשניהם היו קריירות ארוכות מאוד.
• לשניהם היו תקופות יובש והיו צריכים להמציא את עצמם מחדש.
• לשניהם היו השפעות זרות – לכהן למשל הרבה השפעות ספרדיות.

 

אצל לאונרד כהן המוזיקה מאוד מונוטונית. זה בגלל שלפני שהוא היה מוזיקאי, הוא היה משורר וסופר גדול. אני לא יודע איך זה קשור, אבל מל מוצא פה איזה שהוא קשר סיבתי נסתר.

ייתכן שאם לא היה הופך להיות זמר, היה משורר די טוב – אבל רק בזכות זה שהפך לזמר אנחנו מכירים אותו כיום. אחרת היה מסיים כמו דילן תומס שלמדנו עליו בשיעור הראשון – המשורר של המאה הקודמת, שאף אחד היום כבר לא מכיר.

 

אצל לאונרד כהן המוזיקה משנית, היא רקע למילים, לעומת זאת אצל פול סיימון הכל חייב להיות מושלם – מוזיקה כמו גם מילים, מלודיה, הרמוניה.

 

פיל אוקס – גם כן יהודי, זמר מחאה מאוד אנטי מלחמתי.

I ain’t a marching anymore – שיר מחאה אנטי מלחמתי אדיר, מאוד דומה ליוניברסל סולג’ר בחדות שלו.

עם זאת, הנושא הכי חשוב שאוקס כותב עליו זה פרידה.

 

במהלך השיעור כל פעם ניקח נושא וננתח שירים של היוצרים השונים שקשורים לנושא.

 

ניו יורק – 2 שירים עם רחובות

Paul simon – bleecker street

שיר שמערב הרבה השפעות, בין היתר השפעות דתיות. הבית האחרון מבקר את איש הדת, הרב, הכומר, שמחוץ למוסד הקודש שלו יש את אלו שיושבים ברחוב ורעבים ללחם, ברחוב שבו השכירות החודשית היא 30 דולר.

סיימון אוהב להשתמש בדימוי של הצל – פה כמו גם בsounds of silence .

Leonard cohen – famous blue raincoat

זה לא בדיוק שיר, זה שיר בצורת מכתב, שמיועד למישהו ש”גנב” את בת זוגתו.

כבר בשורה הראשונה כהן יוצר אווירה של חורף, קור.

השיר לא ממש ברור, מאוד עמום – יוצר טוב משאיר מקום לפרשנות ולדמיון של הקורא/מאזין.

למשל האדם ה”נקי” – לא יודעים ממה בדיוק הוא נקי.

מלא השפעות תנכיות – שמשון, קין והבל, יעל וסיסרא.

שיר מאוד עוצמתי, הרבה מאוד רגש, הרבה מאוד אמביווילנטיות:

What can I tell you, my brother, my killer

I guess that I miss you, I guess I forgive you

I’m glad that you stood in my way

כאמור, עמום, לא מאוד ברור, כן מאוד מרגש, ואמביוולינטי.

 

2 שירים עם נהרות

Paul simon – bridge over troubled water

(ביצענו בכיתה, לא דיברנו עליו)

Leonard cohen – suzzane

סוזן הייתה ידידה של כהן, וגם בעלה היה חבר שלו (והם טוענים שלא היה ביניהם רומן).

גם כאן רואים השפעות של הנצרות והיהדות – בערך כל הבית השני הוא על ישו תוך כדי שהוא מזכיר גם את שירת הים.

השיר הזה היה שיר (poem) לפני שהיה שיר (song).

 

2 שירים על אבות

אבא של לאונרד כהן נפטר כשהיה בן 8.

Paul simon – slip sliding away

I know a father who had a son

He longed to tell him the reason for the things he’d done

He came a long way just to explain

He kissed his boy as he lay sleeping the he turned around and headed home again

(הציטוט האהוב על מל של פול סיימון)

Leonard cohen – sacrifice of isaac

שיר על עקידת יצחק, לפחות בהתחלה.

אם הדימוי שסיימון אהב היה צללים – אצל כהן זה היה מראות. ראינו את זה גם בשיר סוזן וגם בשיר הנוכחי.

2 הבתים הראשונים הם לכאורה על העקידה, אבל לאט לאט הפרטים התנכיים מתחילים להשתנות.

בבית השלישי כבר מפסיק לדבר על העקידה ועובר לדבר על ויאטנם, או סתם על מלחמה, בעקיפין, על ההקרבה של הילדים, על מזימות, תוך אזכור של הגזע הארי (כבר בבית הראשון – אברהם עם עיניים כחולות…)

*מל אומר שהשיר הזה יופיע במבחן.

 

2 שירים על עלים

עלים הם נושא אהוב על משוררים, כי הם מתארים את השינוי המחזורי של השנה, ורואים את זה בשירים של פול סיימון ופיל אוקס.

Paul simon – Leaves that are green

השיר נפתח ב2 שורות גאוניות ושנונות, על הזמן שעובר, ותוך כדי מזכיר את העלים שמשתנים.

הבית האחרון מתייחס לפרידה.

Phil ochs – leaves and love

Leonard cohen – sisters of mercy

שיר על 2 בנות שכהן פגש בצפון-מערב קנדה, ולא זוכר מתי הוא פגש אותן (כנראה היה מסומם), בכל מקרה הן ארחו אותו, הוא לא זוכר בדיוק מה היה שם אבל יצא מזה שיר על מוות.

 

ועוד טיפה פיל אוקס

השירים של פיל אוקס בהתחלה היו שירים נוגעים ללב, אבל במשך השנים הפך ליותר קיצוני ופחות מאוזן נפשית, עד שהתאבד בשלהי שנות ה70. למרות שכתב שירים הרבה יותר “חותכים”, לא ממש זוכרים אותו.

Phil ochs – I’m going to say it now

שיר שקצת מזכיר לנו את times are a changin’ ברוח שלו, אבל הרבה יותר חד. (מומלץ להשוות את השירים).

 

מוזיקה שנות ה60: שיעור 9 22/12

Monday, December 22, 2014

6:18 PM

 

נשות שנות השישים

 

מה צריך בשביל לכתוב שיר אהבה טוב? אותו דבר שצריך בשביל לכתוב כל שיר טוב: integrity.

האם התנועה לזכויות נשים התבטאה במוזיקה של שנות ה60? לא כל כך, העיקר של התנועה לזכויות נשים הייתה דווקא בשנות ה70, אבל פה ושם היו הבלחות של פמיניזם.

אחת ההבלחות האלו הם במחזמר גבירתי הנאווה, מבוסס על המחזה פיגמליון של ג’ורג’ ברנרד שו.

המחזה מספר על גבר עשיר שלוקח אישה ענייה והופך אותה לגברת.

השיר המדובר הוא:

Audrey haupkins – without you

(טיפ למבחן: יכול להיות שינתנו מילים מתוך השיר הזה ויהיה צריך לזהות אותו)

 

Carole king

התחתנה בגיל 17-18 לאחר היריון לא רצוי, לגבר שלא היה מתאים לה מבחינה אישית. בשנות ה60 היא ובעלה כתבו יחד הרבה שירים יפים (לינק לרשימה במצגת). לאחר מכן הוציאה אלבום סולו.

 

The Shirelles – will you love me tommorow?

שיר משנת 60, שבניגוד למקובל באותה תקופה, דיבר בהרבה יותר ישירות על סקס. באחד השיעורים הקודמים ראינו שרק מאמצע שנות ה60 התחילו להתייחס למיניות במוזיקה באופן ישיר. תחילת שנות ה60 המילים עדיין היו עדינות (“I want to hold your hand…). מל טוען שהסיבה היחידה לכך שזה עבר זה בגלל שהן היו שחורות, ובלהקה לבנה זה כנראה לא היה עובר.

(טיפ למבחן: גם המילים של השיר הזה אולי יהיו במבחן, בעיקר הבית השני)

 

Mama Cass

השם האמיתי שלה הוא אלן נעמי כהן, כמו הרבה יהודים גם היא שינתה את שמה למשהו אמריקאי יותר.

אלן נעמי כהן הייתה לא יפה, ולכן לקח הרבה זמן עד שה papas & mamas קיבלו אותה ללהקה.

היה לה מנעד מדהים ונדיר של 3 אוקטבות.

הזמרת השנייה הייתה מישל, היא הייתה יפה אבל עם קול דק ולא מוצלח מדי.

כולנו מכירים את dream a little dream of me, זה במקור לא שיר של שנות השישים בכלל. מכר של ההורים שלה כתב את השיר בשנות ה30. כשהוא נפטר היא ביצעה את השיר כמחווה לאותו מכר.

שיר נוסף מפורסם שלהם מפורסם הוא california dreamin.

 

קצת רקע מוזיקלי

סולם פנטטוני – פנט=5 (כמו פנטגון…), כלומר סולם בעל 5 תווים. יש הרבה סוגים של סולמות פנטטונים, אבל יש אחד ספציפי שמשתמשים בו בבלוז, שמשתמשים בו גם הרבה ברוק.

מבנה  AABA – מבנה של 32 תיבות, מאוד פופלארי, שמורכב סה”כ מ2 לחנים:

חלק A – 8 תיבות

חלק A חוזר על עצמו, אותה מנגינה מילים שונות.

חלק B – “גשר”, 8 תיבות, מנגינה שונה.

חלק A חוזר על עצמו שוב פעם.

דוגמא לAABA: dream a little dream.

 

Mary travers (peter, paul & Mary)

השלישייה הזו לוהקה על ידי המנג’ר של בוב דילן – albert grossman.

Leaving on a jet plane

(השיר בוצע על ידי הלהקה, לא הרחבנו בנושא).

 

Judy collins

החוה אלברשטיין של הסיקסטיז (עפ”י מל).

בשנות ה60-70, לפני שחוה כתבה את השירים בעצמה, היא ידעה לבחור מעולה את השירים שאחרים כתבו.

ג’ודי קולינס היא מוזיקאית מעולה, שלא כתבה שירים, וידעה איך לקחת השירים הכי טובים שהיו באותם הזמנים ופרסמה אותם.

על הדרך היא פרסמה גם את הכותבים שעד אז היו אנונימיים – אחד מהם היה לאונרד כהן, היא גם שרה את השירים שלו וגם הכריחה אותו להופיע בתחילת דרכו.

בת טיפוחין נוספת של ג’ודי קולינס היא הזמרת הבאה שלנו, ג’וני מיטצ’ל.

 

Joni mitchell

אנקדוטה: מיטצ’ל פספסה את וודסטוק בשביל ראיון בטלוויזיה (או ברדיו?) שהמנהל שלה אמר שהוא יותר חשוב.

מתוך ערגה לוודסטוק היא כתבה את ההמנון של הפסטיבל, השיר “וודסטוק” – שנה אחרי הפסטיבל.

Big yellow taxi – שיר מחאה, אחד השירים של המהפכה ששרדו עד היום (“הם לקחו את כל העצים ושמו במוזיאון, וגבו דולר וחצי בשביל לראות אותם….”).

(טיפ למבחן: השם של השיר מגיע מהבית האחרון של השיר:

Late last night

I heard the screen door slam

And a big yellow taxi

Took away my old man

 

Pasted from <http://jonimitchell.com/music/song.cfm?id=208>

 

 

Grace slick

הייתה אחת מאותם מוזיקאים שהיו ממש על קצה התהום מבחינת הסמים, אבל הצליחה להחזיק את עצמה.

סליק הייתה חברה בלהקה פסיכודלית ג’פרסון אירפליין.

Jefferson airplane – white rabbit

שיר שנכתב בהשראת עליזה בארץ הפלאות ומציג את הצד הפסיכודלי-מסומם של הסיפור.

שיר נוסף מפורסם שלהם הוא somebody to love.

 

Janis joplin

זמרת נוספת שנפלה מהצוק של הסמים והצטרפה למועדון 27.

Mercedes benz – שיר ברוח התקופה, שיר שעיקרו התרסה נגד אלוהים.

(טיפ למבחן: השיר עלול להופיע במבחן)

 

Skeeter Davis

סקיטר דייוויס הייתה זמרת קאנוטרי, שהיה לה להיט קרוסאובר אחד (להיט קרוסאובר – שיר מסגנון אחד שנכנס להיטליסט של סגנון אחר). במקרה של דייוויס, השיר the end of the world נכנס למצעד של הפופ.

(להקשיב לקאבר של הרמנס הרמיטס).

 

Marianne faithfull

בעיני מל היא לא הייתה זמרת מוצלחת, אבל היא הייתה יפה ובת זוג של מיק ג’אגר.

 

Diana ross

אחת מתוך הsupremes, מדגימה לנו את ההפרדה הגזעית גם במוזיקה – היו רק להקות שחורות או לבנות, בקושי היו להקות מעורבות, הם ישנו במלונות נפרדים וכדומה.

אד סוליבן מאוד אהב את דיאנה רוס והסופרימס, ובאופן מפתיע הן היחידות שנתנו פייט לביטלס, ובחג המולד 68 הורידו את Hey jude ממספר אחד בהיטליסט.

השיר love child – עוסק בילד שנולד מחוץ לנישואים, שוב מל טוען שהשיר הזה עבר רק בגלל שמדובר בלהקה שחורה.

 

 

(לחפש ביוטיוב – לאונרד כהן בבנייני האומה 1973)

 

מוזיקה שנות ה60: שיעור 10 29/12

Monday, December 29, 2014

6:16 PM

 

Janis Joplin

שיר נוסף מפורסם של ג’ופלין הוא me and bobby mcgee, נכתב על ידי קריס קריסטופרסון.

 

Aretha franklin – I say a little prayer for you

ארית’ה מייצגת הרבה מאוד אמנים מוזיקאים שחורים.

 

Astrud gilberto

אי אפשר לדבר על נשות שנות השישים בלי לדבר על שיר הבוסה נובה הבריזלאי המפורסם The girl from ipanema, שיר של שני גברים בני 40 שמסתכלים על נערה בת 16 שעוברת ברחוב לקנות סיגריות לאמא שלה. (היום זה על גבול הפדופיליה אבל אז היו נורמות אחרות).

קצב הבוסה נובה הוא חיבור של סמבה וג’אז. רצו להקליט את השיר באנגלית בשביל לייצא אותו לאמריקה, הזמרת היחידה שמצאו שיודעת אנגלית הייתה אסטרוד ג’ילברטו, אשתו של הגיטריסט, שתחילה התנגדה כי אמרה שלא יודעת לשיר מספיק טוב. בסופו של דבר השיר הפך ללהיט והפך את ג’ילברטו לזמרת על של שנות ה60. שוב אנחנו רואים שזמרות  הוערכו על פי יכולתן להיות יפות ולא לזייף. בנוסף, במקרה של ג’ילברטו היא הייתה גם במקרה במקום הנכון בזמן הנכון, וזה מה שהפך אותה לכוכבת.

אנקדוטה נוספת לגבי השיר זה הסקסופניסט שהופיע איתה (sten getz), סקסופוניסט גדול שניגן ג’אז וסגנונות נוספים. אח”כ התדמית של נגן בוסה נובה דבקה בו לאורך כל הקריירה, הקהל הכיר ודרש את להיטי הבוסה נובה של גטס וזה האפיל על שאר הסגנונות שניגן, עד כדי כך שהוא חילק את ההופעה שלו, חלק ראשון נתן לקהל את מה שהוא רוצה, ואחרי ההפסקה ניגן את מה שרצה – ניו ג’אז וכל מיני ירקות. הקטע הוא שחלק גדול מהקהל יצא בהפסקה בין החלקים.

חשוב לציין שהתרגום לאנגלית לא ממש נאמן למקור שכתוב בפורטוגזית, ואפילו מאוד משנה את המשמעות של השיר.

 

Joan baez

אי אפשר סיקסטיז בלי ג’ואן באאז.

השיר don’t think twice,it’s all right, במקור של בוב דילן.

 

Tom lehrer

בגדול היה גאון, יהודי, נולד ב28, בגיל 15 כבר התחיל ללמוד באוניברסיטה מתמטיקה. בגיל 19 היה לו תואר ראשון, שנה לאחר מכן תואר שני בהארווארד. הוא נע כל חייו בין העיסוק במדע לאומנות. בהארוורד עלו על זה שיש לו אחלה יכולת כתיבה סטירית.

ללהרר יש הסתכלות פסימית על העולם, והסטירה שלו מאוד קשה בהתאם.

דבר נוסף זה שאחרי 37 שירים החליט להפסיק לכתוב, וכך נגמרה הקריירה המוזיקלית שלו. ששאלו אותו כעבור שנים, הוא אמר שהעולם עצוב מדי בשביל לכתוב אפילו סטירה. זה מייצג את ההסתכלות הפסימית של להרר.

 

Sam cooke – what a wonderfull world

(לא הבנתי מה השיר הזה קשור פה)

 

שירים של טום להרר

 

להרר כתב על דברים שהפריעו לאמריקאים בשנות השישים. למשל השיר who’s next, על הפצצה האטומית (שיר גאוני!), ועם אזכור לישראל.

 

השיר chemistry הוא פשוט אזכור של כל היסודות בטבלת המחזורית בכימיה עם מנגינה. השיר מסתיים בכך שאלו כל היסודות שיודעים עליהם בהארווורד כרגע – וייתכן שיש יותר. ואכן על פי וויקיפדיה כיום, יש 15 יסודות שנוספו לטבלה המחזורית מאז.

 

השיר wernher von braun – וון בראון היה מדען טילים, בהתחלה היה נאצי ופיתח את הטילים שנפלו על לונדון בבליץקריג. לאחר מכן נפל בשבי האמריקאי ולפתע התחיל לתמוך בדמוקרטיה ולעבוד בשירות האמריקאים. אמרה של בראון היא “המדע הוא כמו סכין – אפשר להשתמש בו לחתוך עוגה או לרצוח אדם”.

השיר הוא כמובן סטירה וביקורת נוקבת על המדען.

 

National brotherhood week – סטירה על האחווה המזויפת האמריקאית, ועל החברה האמריקאית השסועה והשנאה בין הקבוצות השונות.

 

Plagiarism – אחד מהשירים שלו על מתמטיקה. הדרך הכי טובה להיות גאון זה להעתיק את העבודה ממישהו אחר שהעתיק ממישהו אחר.

הגיבור בשיר הוא ניקולאי משהו משהו ליבצ’בסקי, היה באמת מתמטיקאי כזה, אבל לא ידוע אם אכן היה קשור להעתקות.

 

New math – בשנות ה60 פותחה שיטה חדשה להוראת מתמטיקה, להרר מבקר את השיטה החדשה, כרגיל בגאונות ושנינות.

 

Poisoning pidgeons in the park – שיר ערש בקצב וואלס חמוד כזה, שמדבר על הרעלת יונים בפארק. זה אולי מצחיק, אלמלא הרמיזה הגלויה על זה שלוקחים את היונים ומבצעים בהם ניסויים. כמו בשירים הקודמים, גם כאן להרר מבקר את השיטות המדעיות.

 

Pollution – כמו היום גם בשנות ה60 זיהום היה מטרד גדול.

 

I got it from agnes – רבים סבורים שזה השיר הטוב ביותר של להרר, מדבר על מחלה מדבקת מסוימת שהתחילה להיות מופצת בשנות ה60. גם השיר הזה כתוב באופן גאוני וסטירי על אופן ה”הדבקה”.

 

 

 

Covers lovers and others

נושא זה עוסק בכל המוזיקאים שלא היה מקום להכניס אותם במהלך הקורס.

 

Brazil 66 – להשלים (לא הספקתי לסכם…)

 

Jacques brel – ne me quitte pa

בקורס אנחנו עוסקים בשנות ה60 בעיקר בצפון אמריקה ואנגליה, אבל שנות ה60 לא פסחו על אירופה. ברל הוא אולי הלאונרד כהן של אירופה. חווה אלברשטין לקחה חלק מהשירים שלו ותרגמה לעברית. כמו הרבה פעמים בתרגום, התרגומים של חווה לא יותר מדי נאמנים למקור.

לברל היו 2 בעיות: הוא היה בלגי שכתב בצרפתית, והוא היה מכוער. אפשר להצליח כי אתה נראה יפה ולא מזייף – ואפשר להצליח כי אתה פשוט מוזיקאי ענק, וההצלחה של ברל היא מהסוג השני.

 

Lalo shifferin

בחור יהודי, גאון, חיבר את הלחן המפורסם של Mission impossible.

 

Shanana

 

Tim hardin – how can we hang on to a dream

עוד דמות של שנות ה60 שנשכחה.

אחד הקאברים המטורפים של טים הארדין זה של the nice – להקשיב בבית.

 

מוזיקה שנות ה60: שיעור 11 5/1

Monday, January 05, 2015

6:14 PM

 

וודסטוק

הסיפור של וודסטוק זה כמו סיפור של מדען, שמנסה לעבוד על משהו מסוים, ובסוף מגיע למשהו אחר. כמובן, שאח”כ הוא אומר שהתכוון לעשות את זה מלכתחילה.

הרעיון של וודסטוק לא התחיל מניסיון לעשות פסטיבל מוזיקה גדול, זה התחיל בכלל מרעיון אחר. המארגנים חברו לעוד מארגנים, שלאחד מהם היה כבר ניסיון בארגון פסטיבל גדול, בסוף הם תכננו פסטיבל שיועד ל100-200 אלף משתתפים.

במידה מסוימת, וודסטוק מסכם את הסיקסטיז, אבל מסכם את החלק הטוב של התקופה, את האחווה והפיס אנד לאב והwoodstock nation.

 

(חלק מה)להקות/זמרים שהופיעו בוודסטוק

Jimi hendrix – אכל אותה בוודסטוק, הוא הופיע בסוף הפסטיבל אחרי שהרבה אנשים כבר הלכו.

Creedence clearwater – הלהקה שהוחתמה ראשונה להופיע, קיבלה הכי מעט כסף, הופיעה באמצע הלילה, ולא הסכימו שיוסיפו אותם לסרט. בקיצור, נדפקו מכל הכיוונים.

Jefferson airplane – להקה שלפני וודסטוק לא הושמעה בכלל בישראל. היתה להם הופעה די גרועה בוודסטוק.

Joan baez – עלתה להופיע וסיפרה על בעלה שנעצר. כבר למדנו עליה, זמרת מאוד מחאתית.

Arlo gurthrie – הבן של woodie gurthrie, שאיתו פתחנו את הקורס. זמר יוצר עם הצלחה בינונית פלוס. הדבר החזק שעשה היה קטע סטנד אפ על לשכת הגיוס האמריקאית. להיט מפורסם שלו you can get anything you want at Alice’s restraunt

Crosby stills nash & young – אחת ההופעות הראשונות שלהם, היו לא מוכרים כל כך עד אז. יאנג הופיע איתם רק חצי מהמופע.

Santana – גם כן חייבים הרבה מההצלחה שלהם להופעה בוודסטוק, לא היו מאוד מוכרים עד אז. ויש גם את הסיפור של האמרגן שלהם, שביטל את ההופעה של שיקגו בשביל לפנות מקום לסנטנה (מל פרסם בפייסבוק). היו ממש בתחילת דרכם, סנטנה עצמו שנתיים קודם לכן עוד “הפך המבורגרים בפיצה האט”. סנטנה מתבייש במופע הזה, היה מרוח מסמים.

Blood sweat & tears – עלו להופיע בערך ב1:30 בלילה, להקה שלא הספקנו לגעת בה בקורס. ג’אז-רוק במיטבו, מל ממליץ לשמוע.

Tim hardin

Janis joplin – גם מופע לא הכי טוב, אבל רווי התרגשות וסמים.

Joe cocker

 

להקות/מוזיקלים שהוזמנו להופיע וסרבו

קל לצחוק על מוזיקאים שסרבו להופע בוודסטוק בדיעבד – אבל מי אז ידע שוודסטוק הולך להיות מה שהוא היה?

Jethro tull – “לא אהבו היפים”

Bob dylan – גם כן לא אהב היפים וגם כעס על זה שהם באים להופיע ליד הבית שלו.

Joni mitchell – דיברנו כבר על הסיבה שביטלה את ההופעה בשיעור על נשות הסיקסטיז (ויש לזה תזכורת בהמשך הסיכום).

רשימת מוזיקאים נוספים שסרבו להופיע במצגת. טיפ למבחן – ללמוד את הרשימה הזו

 

הלהקות שהופיעו בפועל היו שונות מהלהקות שתוכננו להופיע. במקור לכל להקה הייתה משבצת של 45 דקות. בפועל חלק הופיעו 45 דקות, ואחרים, כמו the who, הופיעו 3 וחצי שעות.

סה”כ הופיעו 30 וכמה להקות, חלק מתוכן נשכחו עם הזמן.

 

כאמור האירוע תוכנן להרבה פחות אנשים, מחצי המיליון שהגיעו. הסיפורים מספרים על פקקי ענק, אנשים שחנו במרחק 5 מייל מההופעה והלכו ברגל. האמנים לא יכלו להגיע לפסטיבל, לכן הטיסו אותם לשם במסוקים, על פי הסיפורים מסוקים של חיל האוויר האמריקאי. הפסטיבל היה אמור להמשך 3 לילות, במובן מסוים זה היה כמו אסון – נגמר האוכל, נגמר המים, היה גשם ובוץ.

המתכננים כאמור לא נערכו לכמות הזו של המשתתפים, הם מכרו כרטיסים ב12-18 דולר, בשלב מסוים שהם הבינו שיגיעו יותר אנשים משתכננו, הם הבינו שלא תהיה להם אפשרות לשלוט על מי נכנס לפסטיבל.  הם הורידו את הגדרות כדי למנוע אסון והשקיעו את הכסף שנשאר להם בהשלמת הבמה. הסיבה היחידה שהם לא הפסידו זה בגלל התקליטים והסרט שנמכרו בעקבות זאת.

הבמה הייתה עגולה וחולקה ל3 משולשי פיצה. בשליש במה הייתה ההופעה, בשליש אחר הלהקה הבאה התארגנה, בשליש האחרון הלהקה הקודמת התקפלה, ואחרי כל מופע הבמה הסתובבה.

הפסטיבל היה בשיא המחאה נגד מלחמת ויאטנם. לא היו יותר מדי הטפות פוליטיות כשלעצמן ונאומים. היו עדכונים על העולם בחוץ, ואיך שהמארגנים תופסים את זה, היה סמל גדול של Peace, והיו הרבה מאוד שירים מחאתיים, אבל ככלל, זה לא היה אירוע פוליטי.

המדיה בהתחלה התייחסה באופן שלילי לוודסטוק. וודסטוק מהר מאוד הגיע לחדשות, ולקח כמה ימים עד שהמדיה שינתה את עמדתה כלפי הפסטיבל.

דבר האירוני הוא שוודסטוק בכלל לא היה בעיר וודסטוק, העירייה סרבה לארח את כל ההיפים מעשני הסמים ומתנגדי המלחמה.

המארגנים נתקלו לבעיה, אף אחד לא הסכים לארח אותם. מי שהציל את וודסטוק הוא מקס יסגור, חקלאי מהעיירה הקטנה בית-אל. הטיעון שלו לעיריית בית אל שהתנגדה לארח את הפסטיבל בוסס על הסעיף הראשון של החוקה, על כך שגם אם אנחנו לא כל כך אוהבים את ההיפים האלה, יש להם את הזכות לארגן פסטיבל. ג’וני מיטצ’ל שהאמרגן שלה ביטל את ההופעה שלה וודסטוק ומתוך חרטה כתבה שנה לאחר מכן את השיר וודסטוק, מזכירה בשיר שלה את יסגור.

 

למה וודסטוק כ”כ מיוחד?

היו עוד פסטיבלי רוק גדולים בשנות ה60 וגם אחרי שנות ה60. הוודסטוק ניישן, חבורה של חצי מיליון איש שהאמינו בפיס אנד לאב, בסופו של דבר הוא סיפור ששרד והשפיע ועל ארה”ב ועל העולם עד היום. במידה רבה מה שהפך את וודסטוק לכל כך מיוחד זה הסיפור עצמו – בין אם מציאותי או לא, זה שעד היום מאמינים בו הופך אותו לכל כך גדול.

 

שירים שהלהקה ניגנה בכיתה

Creedance – proud mary

 

Jefferson airplane – somebody to love

 

Joe cocker – with a little help from my friends

קשה למצוא קאברים שהם יותר טובים מהמקור. זו דוגמא לקאבר לביטלס שיכול להיות שאפילו הביטלס יודו שהוא טוב יותר מהמקור.

 

 

סוף שנות ה60: וודסטוק וHAIR

האם הסיקטיז נגמרו ב31/12/69? מל טוען שלא, הם למעשה נגמרו עם המחזמר HAIR ווודסטוק. אחרים יטענו שהסיקסטיז נגמרו בדצמבר 69, פסטיבל אלטמונט.

וודסטוק היה אסון פוטנציאלי, חצי מיליון אנשים, ללא אספקה של מזון ומים וכו’. זה סוג של נס ש”רק” 2 אנשים נהרגו. לא היה אפשר לצאת משם, לא היה אפשר להגיע לשום מקום, הדרך היחידה של האנשים לשרוד את זה היה להחזיק ידיים, לשרוד את זה ביחד.

מגזין הרולינג סטונס ניסו לארגן פסטיבל נוסף – אלטמונט, רק שהם כל כך פחדו מוודסטוק, שהם ניסו לשלוט בהכל, ובגלל זה יצא ממש גרוע והיה בלגן גדול, מלא אלימות ובן אדם אחד שמת כתוצאה מהאלימות.

 

במחזמר HAIR יש משפט אחד שמבחינת מל מסכם את הסיקסטיז: הנשיא של ארה”ב (שהחליך את קנדי והחריף את ההסכלה בויאטנם) מגיע ברכבת התחתית ורואה את הנוער של אמריקה על LSD. (המילים המדויקות במצגת).