רכות שבעצב
רכות שבלב
נוגעת עמוק
בעצב הרך
שמגיע רחוק.
פורט על מיתר שחוק שנמתח
ונוגע בלב
של ילד כה רך.
רכות בשנים,
רכות של חיים,
דומעת בינות רגעים שחולפים.
אוספת בשק
תחלואי העבר
ומפנה מקום
לטוב של מחר
שיהפוך את הילד לאיש מאושר.
עלי כותרת
סופר עלי כותרת שיקשטו את לבי,
כותב אותם לבן,מסיר אותם צהוב.
מרגנית אחת נוספת,מסירה עלי
כותרת רק לכבודך במשחק מילים קטן.
אוהב אותך ולא… אוהב אותך ועוד…
ואת הולכת ומתרחקת הולכת ונאספת
כמו אותם עלי כותרת שסופרים בערימות
ואוספת על הדרך את כל הכותרות שתלשתי למענך.
איך לא הבנת שהייתי כאן תמיד רק בשבילך
ונשארתי בשולי הדרך עם גבעול יבש ?
הסתובבת לראות אם אין עלה נוסף
וראית אותי חושש כשעברתי את הסף של לחכות לך כך.
…תגידי – איך ? איך בקלות כזו יצאת שוב לדרכך?
Einan loven uzi – עדנהלה. שהלבלוב יפרח לך בכל דרך,דרך שכבר נכבשה תחתייך או כזו שאך זה נגלתה,בכל אשר הנך,שתמיד תהיי את.חיבוק
זריחה
באה זריחה בכל בוקר,
שנים על שנים מגיעה אל השוקת
לגמוע מימי עדרים.
לשמוע תפילות של אילמים.
באה זריחה לעולם,
חיממה לב צומח ולב כל אדם,
את החי,הדומם ואת זה האילם
שאין בכוחו לתאר את יופיו של האור.
באה זריחה ואני בשמחה
מקשרת,בין קרן שמש לשקט
של עוד חוליה בשרשרת
של סוף שהתחיל מחדש
עם בוקר מאיר – כאן ועכשיו.
מילה חמה
חורף,ארובת התנור מעשנת.
ענפי העצים סוככים על כנפי העופות
המצטופפים ללינת הלילה.
על החלון אדים חמים,
מותירים עקבות אצבע של ילד תמים
על גבי הזגוגית הקרה.
מילה מתגלגלת מתוך הארובה
ונופלת על גבי השטיח ומתרווחת.
הנחתי אצבע זהירה ואפשרתי לה
לטפס דרכה אל כף ידי.
הצטרפה לשורה בתוך שיר
ועצמה עיניה בהנאה.
.מילה שלי כנגד כל העולם,חייכה ונרדמה.
חלון לשום מקום
פתחתי חלון סגור,חלון שהיה אטום
שנים רבות.
התריס חרק,המנעול נסדק
ורק קרן אור קטנה
חדרה מבין השברים…
תוך רגע הציף האור את הבית
וירד לרחוב,משם לים,
אסף טיפות מלוחות
ונח על קו האופק להמתין לבאות
פתחתי חלון סגור
וניגלה לעיניי עולם פתוח
לחמלה,רכות,אהבה וחום
ואותם אשא עמי בכל זמן ובכל מקום.
דברי
דברי,יש לך שפע
של אמירות
לומר בין השתיקות.
דברי קרוב,מילים שאיש
לא מסוגל לקלוט.
תדעי בהן לשלוט.
דברי,יש לך צבע שונה
לכל מילה,לכל מצב,לכל רגש.
כעת כבר לא,אין צורך לדבר
הים עומד,הגלים דבוקים לחול.
רק להקשיב
ושוב תוכלי לכתוב מילים על חול
הן מדברות בעד עצמן ולעצמך.
את כמו השמש המאיר בחלונך.
מילים לנפש
מוקדש לחנל’ה אקסלמן
מהמילים,אני קוראת
חיוך על הפנים.
מהחיבוק,אני אוספת
כוחות נפש חזקים…
מהקרבה
אני לוקחת ונותנת
את הדקות והשנים
שאין ולא יהיה
להן תחליף
לעולמים.
אהבה זמינה שלא הוזמנה
כשאהבה באה ומתדפקת אל דלת
ללא הזמנה
יש בה ולא רק רמז
כי בחרה בזה הבית
לבוא אל מסתורי לב
ולמצוא בתוכם
מרחב ונוף לשכון בהם.
בין החדרים
היא רוחצת את נפשה,
במסדרון נחה ממסעה הארוך
עד למקום חפצה
ואת המפתח לביתה החדש
היא שומרת לעצמה
במחבוא סודי.
כעת נותר לשנן את הקוד
ולשמור אותו היטב בזיכרון.
ואין בך מתום
ואין בך מתום
זולת דמעה חבויה.
ואין בעברך כל טענה שבויה,
זולת כאב לוחץ בין השכמות
אותו תניח ותנוח בין העונות.
תעטוף לבך בחורף קר.
תפרח אביב בחיוך רחב.
אין נקמה לאחוז בה
כבקרנות מזבח,
שהרי שואבת היא
כל שארית שמחה וכוח.
הנח לנשק והאמן באהבה
שהרי טובה היא כנשיקה חמה.
שפת המבטים
גם אם נדמה שאין כאן דיבור,
גם אם נרצה ולא נאמין,
שתיקה היא שפה
כל כך מדברת,מתוך העצבות
או כשהיא צוחקת.
כל דמעה מקבלת תפקיד,
אחת היא קמץ האחרת חיריק.
דמעות יודעות את שפת השתיקות,
הן פותחות לרווחה את התריסים והתקוות
ומשחררות עצבות וכאב ואת כל שבלב
ומוצאות מנוחה בדמעה החמה.
לבחור בשתיקה
לא מעטים בני האדם
הבוחרים בדממה כקשר שתיקה.
שותקים בעצב,דוממים בכעס,
דומעים ללא קול וזועקים בדממה.
עם הזמן הבטן מתמלאת
עד גדותיה ולא מסוגלת
להכיל שתיקותיה
ובא זמן,הגרון נחנק
ושופך את תוכנה כבשעת לידה,
התינוק עם המים…ויכולו השמיים…
ואין פוצה פה ושפתיים…
הבל הבלים ובכל זאת
מילים,מילים ומבטים…
הבל היופי,כך נאמר,
הבל הבלים ובזאת נגמר…
אכן,חיצוני הוא היופי
ומילות מפארות אותו
ומחניפות לו.
אבל נעים למראה הוא
ואם רק יהיה בעליו,
הלובש אותו על פניו,
גם נבון ואיש חמלה ומעש
ולא יאבד מראה יופיו
עת ישמיע מילותיו
ויאכזב את מבטיו
של הנושא עמו שיחה יחדיו,
כי אז נאה דורש ונאה מראהו
וגר זאב עם כבש
ויופיו ידור עם סביבתו לעד.
מילים,מילים ומבטים.
על פיהן יישקו הדברים
ובהתאם גם ייבנה עולם.
עתים הן נבובות,
עתים במרום שמיים הן שוכנות
ומרחיבות הדעת והלב.
יש והן משוננות היטב
ומשתבחות עם כל שורה
ומרעיפות הן חביבות ואהבה
וסתם כך הן נוחות להקשבה.
מילים בונות שפה ורגש,
בונות תוכניות וממלאות את הזמן,
בעיקר מעשירות את דוברן
ומוסיפות רוב צבע לעולם.
תגובות
תודה
לך ובשבילך
זוהר של אור
מונח בין המילים,
בין השורות,
בתוך שיפעת הרגשות.
אין כאן מסתור,
הכוונות ברורות
והאדם מולך מבין
גם אם נדמה שלא.
אדם נכון במקום הנכון
ולבו רחב ופתוח,
תן לכנפיים
לשאת אותך עם הרוח
ושם השקט יפגוש בך לאט.
בבוא זמן
יבוא זמן ותגלי שאת היא,
הנמצאת תמיד מול יופיין של המילים
וכי האור בהן מאיר ממבטך.
עם בוא הזמן תדעי לשמוע
את השתיקות המדברות בשמך
וגם בשמי,מול איתני הטבע
האדירים,שאת כוחותינו מכפילים,
לפני ולפנים.יש ואין והאמת שגם
ב – ריק וכך ב – אין,היופי הוא בתוכן
המאיר את הדברים ותוך דקה הם נעורים.
יש והזמן מקדים את המאוחר
ושם אותך/אותי בין הדפים
ומלמד כי רק עמוק בפנים,
הנפש מקדימה את כל המאחרים
לחיות את החיים.
Alicia Forma כמה מיוחד ויפה
❤️לחיות את החיים !10 שעות
דרך מילה ושיר
דרך ארוכה
לאורך זמן,
מילים בה נוגעות,
זמירות מתנגנות.
מרחבי שדות
כשטיח פרושים,
להלך על פניהם
בבטחה אין סופית.
קצב מוביל
את ההלך בדרך,
לבו מפזם
עד יבוא אל סופה,
שם בבית
בחום ובשקט
ימצא לבסוף
מנוחה ונחמה.
כשצפוף בלב
כשצפוף בחדר עורכים שינוי.
כשהמקום קטן מוסיפים בינוי.
בין עננים בשמים צפוף ורטוב
והגשם בינתיים מרגיש חשוב וקרוב.
כשצפוף בלב סימן שאין בדידות,
הכל אומר שנעים ורצוי.
האוויר נקי,הריאות מורחבות,
קל לנשום ולחדש אהבות.
כשצפוף בלב נעים וחם
כי כך היה מאז ומעולם.
סלסלת הלב
סלסלת הלב
רחבה ועמוקה,
שוק המציאות שלה,
מאד מציאותי,
יש בו שפע
של טעמים מגוונים.
חמלה וחסד,
כעס וחיוך,
צחוק מתגלגל
ולנפש חיבוק.
כאב מול חיוך
כמו שיר נהדר,
מרגש כמוך.
כאב וחיוך,
רעשים ושתיקות
ואתה ביניהם
כותב בהפסקות.
הבוקר מאיר
ורומז לערב
שלא להאפיר
את חדוות היום.
שיר כמו שלום,
שסוגר את החושך
לטובת האור.
בתום מסע
כשתם מסע האהבה
והחבילה מתפרקת,
חשוב לזכור שהמסיבה נגמרת
אבל הנפשות נותרות
לאסוף את השברים.
כשהאהבה נגמרת שלא בהסכמה
הקנאה מעוורת ונשברות המוסכמות.
עובר זמן ממושך לתקן את התקלות.
רק כאשר האהבה זוכרת
שהוא אמר לך פעם
“אוהב לראות אותך מאושרת”
ושכח שזהו המתכון גם כשהיא נגמרת.
המשפט הזה יכול לשמש נושא
ללימודי זוגיות ואהבה,אחריות והבנה,
כבוד ושיתוף,כש”הביחד יהפוך – לחוד
אבל הקשר תמיד נחוץ.
כשחלום נקטע
מוקדם ללימור צנעני והחלום
אם הוא מפריע לך
בחלומות,
שלחי אותו
לחלום של אחרות.
שמישהי אחרת
תפתח לו חלון
ותסכים לקבלו.
חלומות הם חופשיים
ולא זקוקים לשקרים,
לא יפים ולא לבנים.
מכורה
מכורה – את המולדת,יולדת מתוכה,
מבין קרביה ותשוקותיה,
ארץ מולדת אזרחיה היות…
מכורה,מתוך צימאון בניה למקום מוגן,
לבית,לאדמה,לפריון,למשפחה…
משפחת עם סגולה יולדת מתוכה…
היות פריחה בשדותיה,
שמחה ואהבה בעיני עולליה
ועובדי אדמותיה.
להצמיח מזון ופרח לנוי…
היות עם בין אומות עם חובות וזכויות
לאזרחיה כולם,כי כך מנהגו של עולם,
מאז בריאת האדם.
הולך רחוק
הולך רחוק
חוזר קרוב
עדיין מצפה
ליום חג טוב.
שומע את הרוח
בין ענפי התפוח
ומצפה לשוח
יחדיו.
הולך רחוק
חוזר קרוב
ומוצא את עצמו
שמח בחלקו.
אכן יום טוב.
לא על האהבה בלבד
לא עליה בלבד,אלא על
עוד מספר דברים חשובים.
כן,האהבה,כך נידמה,
היא כל שאנו זקוקים לו,
אבל בינינו,בתוך תוכנו,
יודעים הננו
שלא די בה בלבד.
לידה ולצידה,איתה ובתוכה
צריך לדעת ולגעת
בהבנה,באכזבה,
בהתחשבות,ברגישות,
מעל הכל – בחברות ובפשטות
שמגינה עליה
בכל מקום ובכל טעות
שנעשית בה בטיפשות
או בתמימות.
נכון כמעט ברור שאהבה
היא כל שאנו זקוקים לו בעצם
אבל ללא כל אלו
היא תתמוסס ותאבד
ותיעלם כלא הייתה…חבל.
והייתי העשב / עדנה כהן
והייתי עשב
ירוק עד,
שהפיג בי את העצב
ללא זמן ומדד,
לחוד וביחד,
נגד ובעד
כל הקיים בעולם.
והייתי אילן
ובא הגשם
וגמעו שורשיי
מים חיים
ושחו ענפיי
בדים,בדים
אל פני העשב
הירוקים,הנמוכים
של מבטי.
והייתי גרגר אדמה,מודה בכל פריכות רגביי
על הגשם שחלחל
אל בין עומקיי,
כמו היו חול
על שפת הים
או חלוקי נחל
חלקים למשעי.
והייתי העשב
הצומח ועולה
בינות לחללים,
הבונים בצפיפות
את עמודי התווך
הירוקים
של עשב השדה.
Published: Mar 19, 2017
Latest Revision: Mar 19, 2017
Ourboox Unique Identifier: OB-272666
Copyright © 2017