שבוע לפני יום ההולדת של עדי היא מוזמנת לפגישה סודית בביתה של סבתא שלה. בפגישה מתגלה לעדי סיפור משפחתי מרתק ומרגש, המתחיל בחוץ לארץ מלפני כמאה ארבעים שנה, ונמשך אל תוך חייה של עדי בת השמונה. 

סבתא של עדי מספרת שכשהיא הייתה ילדה היא גרה בארץ פולין. וכאן מתחיל הסיפור שבוע לפני יום ההולדת של גיל שמונה מספרת סבתא של עדי, קיבלתי מכתב מסבתי שאבוא לפגישה חשובה. שם סבתי נתנה לי תליון בצורת לב ובצבע זהב נוצץ וקבלה אותו לפני שהתחתנה.

 סבתא  שלי נתנה לי אותו כדי שישמור עלי. כשסבתי גדלה והייתה בת תשע עשרה פרצה מלחמת העולם השנייה. באותו הזמן היא למדה לנגן בפסנתר. היא החביאה את התליון בתוך בתוך בטן הפסנתר במהירות מפני שבאותו הזמן הנאצים פרצו לבתי היהודים והוציאו אותם משם. נזירה מצאה אותה מחוץ לביתה עומדת לבד מבוהלת.

 לקחה אותה הנזירה למנזר. בשביל להגן עליה הלבישה אותה כמו נזירה ואמרה לה לא לדבר (כמו אילמת). אחרי עשרים שנה עלתה לישראל והפכה לפסנתרנית.  ערב אחד מנצח התזמורת, צבי הציע שיישבו קצת בבית קפה ושם ראתה פסנתר.

 הוא עמד בדיוק במקום שבו זכרה אותו, בפולין! רק שידיים אחרות נגנו עליו… היא אמרה בליבה זה הפסנתר של אמא שלי שלא ראיתי בערך עשרים שנה

היא ביקשה ממי שנגן על הפסנתר לנגן גם והוא נתן לה. היא נגנה בקלילות רבה על הפסנתר ולאחר שסיימה פתחה את בטן הפסנתר וראתה אותו, את התליון. היא שמחה כל כך ובזה נגמר הסיפור סיפרה רוזה סבתא של עדי. שסיימה רוזה לספר את הסיפור נתנה לעדי את התליון ואמרה לה :”התליון הזה ישמור עלייך כל הזמן כמו ששמר עליי”