אני מקדישה ספר זה המסמל קשר רב דורי, לכל משפחתי, לילדי ולנכדיי

באהבה,

שושי פרוינד

תעודת- זהות

שם לועזי: רוזה שיבר

השם כיום: שושי פרוינד

תאריך לידה הלועזי: 28.7.1948

תאריך עברי: ל”א תמוז תש”ח

ארץ לידה: קפריסין- ניקוסיה, בית חולים צבאי

שם האב: אהרון שיבר

שם האם: סימה רוזנבלום

 עלייה לארץ: 1949 פברואר, באונייה עצמאות

סיפור עלייה לארץ ישראל

הורי סבינה ואהרון גרו ברומניה בעיר צ’רנוביץ והיו במחנה ריכוז טרנסינסטריה. בצעירותם חלמו לעלות לארץ ישראל. הם היו פעילים בתנועת “תורה ועבודה”- “יבנה”. שם ניסו לנהל את חייהם עד לעלייתם לארץ. בשנת 1945 תש”ו ניסו להעפיל לישראל, אך נתפסו ע”י הבריטים וגורשו לקפריסין למחנות דיקליה. בשנת תש”ח 1948, הצטרפתי לחוג המשפחה- בת יחידה למשפחת שיבר. נולדתי במקביל להקמת המדינה, תינוקת קטנטנה שנולדה במחנה המעצר בקפריסין. אמי שהייתה בהריון, יילדה אותי בתנאים קשים בבית החולים הצבאי שבעיר ניקוסיה. הילדים במחנה קיבלו תוספות מזון כמו: חלב, ביצים ובשר… ועד ההורים בגרוש קפריסין היה אחראי על חלוקת המזון.

צילום של ההורים עם חברים בקפריסין מתארגנים לעלייה

לארץ

העלייה לארץ ישראל

המטרה של כל התנועות הציוניות הייתה להעפיל לא”י. במחנה המעצר שהינו ארבע שנים. לאחר הקמת המדינה עלינו לארץ.

תמיד גיליתי עניין בנושא העפלה. לאחרונה ביקרתי במחנה המעפילים בעתלית ובמרכז המידע גיליתי בין אוניות המעפילים, את שמה של האוניה “עצמאות”, שיצאה מבולגריה לארץ ישראל.  באנייה זו עלו ההורים לארץ. במוזיאון תל- אביב ביקרתי באגף המוקדש כולו למחנה קפריסין ויש בו מידע רב על החיים במחנה. 

תעודת- עולה המעידה על העלייה לארץ ישראל באנייה “עצמאות” פברואר 1949 והמעבר לבית עולים בחדרה.

המעבר למעברה ברעננה

בשנות החמישים תש”ח 1948,הצטרפתי לחוג המשפחה- בת יחידה למשפחת שיבר. נולדתי במקביל להקמת המדינה. תינוקת קטנטנה שנולדה במחנה המעצר בקפריסין. כמעפילים נשלחו הורי לרעננה יחד עם סבתא פרידה, אמו של אבא אהרון, גרנו במעברה. הישובים היו זמניים במדינת ישראל בשנות ה-50. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. תחילה גרנו ב- “בית עולים” שבנווה חיים (חדרה) ובהמשך עברנו לרעננה.

ברעננה גדלתי בצריף אסבסט קטן כשסביבנו חול וחול. צמודים אלינו גרה משפחה נוספת עם בנם היחיד ואיתו שיחקתי. את המטבח והשירותים חלקנו יחד. כדי לפרנס את המשפחה, אימי יצאה לעבוד בבתי הסביבה ואני הצטרפתי אליה, מחכה לה עד לסיום העבודה. אני זוכרת משפחה אמידה שם פונקתי בלחם ונקניק שהיה יקר מציאות באותם הימים. משפחה זו “אימצה” אותנו בחום.

המעבר מרעננה לנתניה

בשנת 1954 כאשר מלאו לי שש שנים, החליטו ההורים לעבור לישוב קבע בנתניה. באותם הימים נתניה הייתה עיר בראשית התפתחותה. גרנו בשיכון עובדים בדירה קטנה בת שלושה חדרים ומטבח.

סביבנו היו פרדסים וחולות. כבישים לא היו בנמצא. המקרר היה קטן עשוי מעץ ובו שני תאים בלבד.כל יום היה עובר מחלק הקרח ומודיע על בואו בצלצול פעמון. אימא הייתה יורדת למטה עם מגבת בידה וקונה גוש קרח בגודל הרצוי. בנוסף אני זוכרת את משחיז הסכינים שהיה נוסע על אופני תלת אופן מצלצל בפעמון. כל הרחוב היה מתמלא באנשים המחכים לתורם כדי להשחיז את הסכינים.

בגיל שש התחלתי ללמוד בכיתה א’ .שם המורה הייתה חנה מגיד מורה מקסימה שהרעיפה עלינו הרבה חום ואהבה. ביה”ס “שורשים” היה מרחק הליכה ואימא הייתה מלווה אותי כל בוקר.

תמונות מגיל העשרה

וזהו רק חלק מתוך הסיפור…

ערכה אדווה רז, מורה בבית חינוך ויתקין, כפר ויתקין

לסיפור בבית התפוצות לחצו כאן