מלכות שלמה

שלמה המלך

על פי התנ”ך, שְׁלֹמֹה היה מלכהּ השלישי והאחרון של ממלכת ישראל המאוחדת, אחרי אביו דוד וקודמו שאול. הוא בנה את בית המקדש הראשון בירושלים ונחשב לחכם מכל האדם. נקרא יְדִידְיָהּ על ידי נתן הנביא^[איתיאל לפי פרשנות פרק ל במשלי, וקֹהֶלֶת. לפי הפרשנות המסורתית לספרי קהלת ומשלי ולמגילת שיר השירים הם נכתבו על ידי חזקיהו המלך וסיעתו מדבריו של שלמה שלמה היה בנם השני של דוד ובת שבע. סיפור מלכותו מופיע בהרחבה בספר מלכים א פרקים א-יא, ובדברי הימים ב, פרקים א-ט

עם התמלכותו החל לסלק את אויביו. הוא ראה באדניה מתחרה, בשל רצונו לשאת את אבישג השונמית לאשה. בניהו בן יהוידע נשלח להרגו (מ”א ב’ כ”ח). שלמה ציוה להרוג את יואב בן צרויה, שנטה אחרי אדוניה ומינה את בניהו בן יהוידע במקומו. מצא תואנה להרוג את שמעי בן גרא, במצות אביו לפני מותו. גרש את אביתר הכהן ומינה את צדוק לכהן במקומו. והממלכה נכונה ביד שלמה (שם ב’ ט”ו).

שלמה בנה את בית המקדש הראשון – ותיאור הבנייה וחנוכת הבית, ותפילתו ביום זה מופיעים במלכים א פרקים ו-ח.
היו לו נשים שרות שבע מאות ופלגשים שלש מאות (שם י”א ג’). הוא התחתן עם נשים נכריות מבנות המלכים אשר סביבותיו, כדי להגן על מלכותו באמצעות קשרים אלה. התחתן עם בת פרעה מלך מצרים, נישואין שבטווח ארוך היו לרועץ למלכות ישראל. שלמה בנה לבת פרעה ארמון מפואר. שלש עשרה שנה נמשכה בניתו – בעוד בניין בית המקדש נמשך שבע שנים.

הביא ממצרים סוסים ומרכבות וייסד ערי רכב ופרשים (דהי”ב ד’ ל”א). היו לשלמה אלף וארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים וארבעת אלפים ארות סוסים (דהי”ב א’ י”ד).

הנשים הנכריות של שלמה הקימו במות לאלהי הנכר, ובכך התפשטו מחצר בית המלך פולחנים זרים לרוח ישראל ואמונתו, שברבות הימים הפיצו עבודת אלילים בישראל.
חיי העושר אשר בחצר המלך, מאכל שלחנו, מושב עבדיו ומשרתיו, מלבושיהם ומשקיו (מ”א י’ ה’) “וסעודת שלמה” דרשו כסף רב, עד כי כשל כח העם תחת סבל המסים אשר העמיס המלך עליהם.

סדרי מלכותו
שלמה שלח אניות סוחר לים הודו ואפריקה, ביצר את ירושלים, ועשה לה חומה סביב (שם ג’ א.). בנה תעלות וצנורי מים להביא על ידם מים אל העיר (יוסיפוס קדמוניות ס”ז פ”י נ’ ועי’ יומא ל”א) סיקל את הדרכים העולות מירושלם, להגן על עוברי אורח ותיקן את דרך המלך (שם ח’ ז’ ד’). בנה ערי מסכנות לאסוף בהן תבואה (מ”א ט’ י”ט) ומבצרים להגן על הדרכים.
במבוא “המלוא”, הוא האזור שבו עמד ארמון המלך, הקים את “בית יער הלבנון” על ארבעה טורי ארזים, ושם עמד משמר המלך, שלש מאות איש עם מגיני זהב וצנים ורומחי זהב בידיהם שהיו בני לויתו בעלותו בית ה’. אחריו היה “אולם המשפט” ובו כסא המלוכה, כסא שן מצופה זהב (מ”א ז’ ז’).
שלמה חילק את הארץ לשנים עשר מחוזות, ולהם 12 נציבים שכלכלו את המלך ואת ביתו, כל אחד חדש ימים. (שם ד’ ז’- י”ט). ארגון זה גרם לכך שארץ ישראל הייתה לממלכה גדולה, שיכלה להתחרות עם כל הממלכות האדירות בתבל בימים ההם: בבל ואשור ומצרים וצור.
שלום היה בארץ “וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה” (שם ה’ ה’).

בנין בית המקדש
בשנה הרביעית למלכו נתן המלך שלמה אל לבו לבנות היכל לשם ה’. שבע שנים נבנה ההיכל, וכמאה ושמונה אלף איש עסקו בבנינו. בית המקדש היה המקום אליו יתפללו בני ישראל וגם בני הנכר (מ”א ח’ ל”ה). הבית נקרא “מקדש שלמה”, והיה לגאון העם.

הכהן הגדול ששרת במקדש היה עזריה בן צדוק הכהן (שם ד’ ב’). הלוים התחלקו לשלש קבוצות: משוררים משרתים ושוערים.

“הם ובניהם על השערים לבית ה’ לבית האוהל למשמרות, לארבע רוחות יהיו השוערים, מזרח ימה צפונה ונגבה, ואחיהם בחצריהם לבוא לשבעת הימים מעת אל עת עם אלה” וגו’ (דהי”א ט’ כ”ג ואילך).

בראש הלוים עמדו המשוררים הימן, קרח ואסף וידותון (שם ו’ י’ ח).
המבנה של תפקידי הכהנים והלוויים בעבודת הקודש מפורט בדברי הימים א, כג-כז. הפסוק הפותח הוא:

“ודוד זקן ושבע ימים, וימלך את שלמה בנו על ישראל, ויאסוף את כל שרי ישראל והכהנים והלויים…” (דה”א כג,א-ב).

רבים מעמי הנכר באו לירושלים, ושם אלהי ישראל בפיהם. בין הבאים הייתה גם מלכת שבא, והם באו לשחר את פני המלך שלמה ולבקר את המקדש אשר בירושלם.

מרידות נגד שלמה
העושר והכבוד שנחל שלמה לא הצליחו לכסות על המתחים הפנימיים בממלכתו. עול המיסים היה כבד, והעושר והבנייה הראוותנית שבארמון שלמה היו על חשבון עבודתם ומיסיהם של המוני העם.
ירבעם בן נבט, שהיה הממונה על גביית המיסים של שבט אפרים ומנשה “הרים יד במלך שלמה”, על כי “בנה את המילא, סגר את פרץ עיר דוד אביו” (מ”א יא כז). הוא ביטא את כעס העם על הבניה שעשה שלמה והעביר שטחים ציבוריים לארמונה של בת פרעה. אחיה השילוני הנביא ניבא לו כי מלכות שלמה תקרע, ועשרה שבטים ממנה יעברו אליו. שלמה הצליח להכניע את המרד ביד חזקה, וירבעם נמלט למצרים, והיה שם עד יום מות שלמה (שם י”א מ’). לאחר מות שלמה חזר ופילג את המלוכה.
הדד האדומי היה גם הוא אויב לדוד. הוא ברח למצרים, ופרעה, שנתן את בתו לשלמה, נתן לו את גיסתו לאישה. בדרך זו שמרו המצרים על כל האופציות: הם היו קשורים הן למלך שלמה, והן לאויביו.
רזון בן אלידע היה אחד משרי הצבא אשר להדרעזר מלך צובא, שהכניע דוד. רזון יסד ממלכה בדמשק, הכניע את ארם, “ויהי שטן לישראל” (שם י”א כ”ג-כה).

כל אלה היו ההתחלות להתפוררות מלכות שלמה מיד לאחר מותו. שלמה לא ראה את הרעה אשר הביא ה’ על ממלכתו, והוא מת בשלום ושכב עם אבותיו.
במקומו התמלך בנו רחבעם, שכנראה היה בכור ויורש עצר, ואולי היה הבן היחיד לשלמה כי בכל הכתובים נזכרו רק רחבעם ושתי בנותיו טפת ובשמת הנשואות לשנים מפקידיו (מ”א ד’ י”א וט”ו). רחבעם לא היה ראוי למלוך, ויהירותו גרמה לפילוג המלוכה לשנים: מלכות יהודה שכללה את יהודה ובנימין, ומלכות אפרים – עשרת השבטים אשר המליכו את ירבעם.

חלק ראשון – מי אני?

לפניכם משפטים המתאימים לדמויות שונות אותן פגשנו במהלך הלימודים. רשמו את שם הדמות ליד כל משפט! שימו לב – יכולים להיות מספר משפטים לאותה דמות!

1. כיסו אותי בבגדים – אך לא התחממתי…
2. אני בנם של חגית ודוד – זכותי למלוך אחר אבי…
3. שירתתי וחיממתי את דוד המלך לעת זקנתו…
4. הייתי שר צבאו של דוד – אך באחרית ימיו חברתי לאדוניהו בנו…
5. אני אימו של שלמה המלך…
6. סיפרתי לדוד את משל כבשת הרש, וגם עזרתי לבת שבע אשתו בעצות…
7. הבטחתי לאחי הגדול שלא יפגע מידי – אם יהיה בן חיל…
8. לפני מותי ציויתי על בני לפגוע במתנגדי…
9. הלכתי לחפש את עבדי שברחו – ובכך הפרתי את הבטחתי לשלמה…
10. נאחזתי בקרנות המזבח – אך בכל זאת הרגו אותי…
11. התחייבתי לשלמה: אם תשמור חוקותי- אהיה  איתך ועם עמך…
12. אני המלך החכם באדם…
13. הגעתי לביקור אצל שלמה וזכיתי לקבל את כל חפצי…
14. היטנו את לבבו של שלמה אחרי אלילים זרים…
15. אני אויבו של שלמה – הגעתי ממצרים, לשם ברחתי מדוד…
16. אני אויבו של שלמה – הגעתי מדמשק – לשם ברחתי מדוד…
17. אני יריבו של שלמה מבית – הייתי ממונה על פועליו הרבים…
18. אני ניבאתי את הקרעות הממלכה מידי שלמה – ע”י קריעת שמלה…