מלכות שלמה

שלמה המלך ירש מאביו, דוד המלך, ממלכה רחבה, יציבה ומאורגת היטב. בטחונה של הממלכה היה מובטח בזכות העובדה ששכניה באזור היו טרודים כל אחד בעניינו שלו. מצרים סבלה ממלחמות פנימיות, ממלכת החיתים בצפון הייתה בשלבי התפוררות ובבל ואשור הרחוקות יותר סבלו מהתקפות של ממלכת ארם. בתקופה שקטה זו לא נותר לשלמה אלא לדאוג לפיתוחה ובניינה של הממלכה החדשה. שלמה הרחיב את עסקי המסחר עם השכנה מצפון, ממלכת צידון, וייבא לארץ-ישראל את ארזי הלבנון כחומר גלם לבנייה.

בדרום נתקיים מסחר עם ארץ מצרים שאיתה גם נכרת ברית שלום.

בנוסף למסחר הענף שהעשיר את הארץ בחומרי גלם שחסרו לה העמיק שלמה את המיסוי על שבטי ישראל. המיסוי נערך על ענף החקלאות, ועל גידול המקנה והצאן. מערכת ניהול המיסוי שופרה וגובה המיסוי עצמו העמיק עוד יותר מאשר בימיו של דוד על מנת שיוכל שלמה לממן את פרויקטי הבנייה החדשים.

בתחום הבנייה גולת הכותרת היא כמובן בניית בית המקדש בירושלים והרחבתה של העיר עצמה והפיכתה למרכז רוחני ודתי לעם ישראל (ובעתיד לעולם כולו). בנוסף, דאג שלמה המלך גם לביצורם של ערים שונות בארץ, ביניהן ניתן למנות את העיר מגידו ואת העיר חצור.

מערכת גביית המיסוי היעילה שהופעלה בימיו של דוד החלה להכביד על חייהם של השבטים לאחר שהיא הורחבה והועמקה בימיו של שלמה. אך הבעיה והסכנה הראשית במיסוי הייתה בכך שלא כל השבטים נטלו בעול המיסים באופן שווה. הארץ אמנם חולקה לשנים-עשר חלקים מבחינת ניהול המיסים כדי להתאים לשנים-עשר חודשי השנה, אך חלוקה זו לא הייתה קשורה כלל לחלוקת הארץ לנחלות השבטים. שבט יהודה אשר היה מיוחס בימיו של דוד זכה לפטור מלא ממיסים. שלמה המלך לא ראה את הסכנה שבהפליה זו בין השבטים והשאיר את מצב המיסוי המעוות הזה על כנו.

החלוקה המנהלית לנציבויות ומטרתה:

מל”א, ד’ 7: “ולשלמה שנים עשר נציבים וכלכלו את המלך ואת ביתו. חודש בשנה על האחד לכלכל”.

על כל נציבות הוטל לכלכל את בית המלך חודש בשנה. אפרים ומנשה לא נחשבו כמחוז נפרד כל אחד, אלא חולקו כל אחד ל-2-3 נציבויות. העול על שבטים אלו היה גדול במיוחד.

ברשימת הנציבויות לא נמצאת נציבות יהודה שכנראה הייתה פטורה מתשלום המיסים בשל היות השבט מקורב למלך.

כלכלת בית המלך

מל”א, ה’ 2-3: “והיה לחם שלמה ליום אחד שלושים כור סולת וששים כור קמח. עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים”.

שלמה סיגל לעצמו אורחות והליכות של מלכי המזרח הקדום, שהקיפו את עצמם בהמון רב של משרתים, שרים ובני לוויה. דבר שהצריך הוצאות כלכליות גדולות במיוחד.

אופי החיים בחצר המלך

מל”א, י’ 21: “וכל משקה המלך שלמה זהב וכל בית יער הלבנון זהב סגור, אין כסף, לא נחשב בימי שלמה למאומה”.

תגובתם של אנשים מחוץ על מראה העושר

מל”א, י’ 4-5: “ותרא מלכת שבא… והבית אשר בנה ומאכל שולחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבושיהם ומשקיו ועולתו… ולא היה בה עוד רוח…”

מפעלי הבנייה של שלמה

בית המקדש – בנייתו ארכה 7 שנים.

בית המלך – בנייתו ארכה 13 שנים.

בית יער הלבנון, אולם העמודים, אולם הכיסא אשר ישפוט שם, אולם המשפט, בית מלך נוסף, בית בת פרעה.

כל אלה היו בנויים אבנים יקרות ומזהב.

בשביל בנייה מסיבית זו הצטרך שלמה 70,000 סבלים, 80,000 חוצבים, 3,300 רודים בעם העושים במלאכה ושרי ניצבים. את אנשים אלה גייס כחלק מהמיסים שגייס מהשבטים – מס מכל ישראל 30,000 איש.

הפרת חוק המלך ע”י שלמה

בכל מעשיו, שלמה מפר בצורה בוטה את חוק המלך שבספר דברים י”ז 14-20. עפ”י החוק, למלך לא ירבו סוסים, לא ירבו נשים ולא יסור לבבו, כסף וזהב גם לא ירבה לו מאוד וכמו כן “לבלתי רום לבבו מאחיו”.

הזהות בין תיאור מלכותו של שלמה לחוק המלך מביאה חוקרים לחשוב שחוק המלך  נכתב  כאופוזיציה למלכותו של שלמה.

עובדות על שלמה

משימת סיכום