פרולוג:

אני רוצה מחברת כזאת שתפתח חלון לעולם שכולם בורחים ממנו ואילו אנו שבויה בו רוב הזמן.

אני רוצה דפים בצבעים של ורוד, צהוב ותכלת מלאים בווידויים הזויים מחיי האחרים (סודיים).

אני רוצה לשכוח כל דף לאחר שהוא נכתב בדיוק כמו תוכנת מחשב שהועתקה למקום אחר ופינתה מקום לריקנות חדשה.

אני רוצה לשתוק למשך ימים עד שהקולות בתוך הראש לא יפסיקו לצרוח את דרישתם לחופשי.

אני רוצה רעש מסביבי שיהווה הסחת דעת מבורכת מהקונפליקטים הבלתי פוסקים בנפשי הרצוצה.

אני רוצה הכל ואיני רוצה דבר.

אני רוצה לחיות חיים של אומן מורעב בתחילת דרכו ואני רוצה גלובלית שגובלת בפאשיזם נפשי.

אני רוצה מוות שנראה לקוח מסרט סוג ז’ שיככב בכל מהדורות החדשות

ואני רוצה חיים של לקוח במחלקה ראשונה שהבוטנים שם בשפע ללא הגבלה.

אני רוצה את הזכות להתחיל אלפי התחלות חדשות שמנתבות אותי לחוויות שונות

ואני רוצה להיות כבר בסוף רוויה עד שעמום כי כבר התנסתי בכל השטויות.

אני רוצה דמעה קפואה אחת שתנשור מעיני הירוקות ובכך תפורר את קיר הזכוכית שחוצץ ביני לבין המופרעת שמביטה מי מהצד השני.

אני רוצה חיוך אמיתי שימיס את כל המפלצות הפנימיות שקוראים להם כמובן.. בשמי.

אני רוצה ירח מלא, ולילה קודר וגשום שישטוף את יגוני,

ואני רוצה שדה פורח עם ריח של אביב שיציף אושר בכל גופי.

אבל אני הכי רוצה שיורשה לי לחיות עת עצמי כפי שאני.

חופשיה ממסגרות ומוסכמות שלא בחרתי אלא כפו אותם עלי, לעמוד ערומה ולהציג את עצמי לראווה

בלי כל טיפת בושה ובעודי נמסה כבובת שעווה שעבר זמנה, אנשים נוספים יאמצו את דרכי

משחררים עוד נשמות לעולם שנוצר להיות חופשי, אוורירי שמלא בלילות גשומים עם ירח מלא וחיוור ומוצף

שדות פורחים בריח של אביב .

בהצטלבות המקרית ביניהם רוחי תיוולד כל פעם מחדש אל עצמי, לתוכי, סוגרת ופותח מעגל של התחלה, אמצע סוף והתחלה….

נכתב בהשראת האירועים האחרונים שהותירו את ליבי מנופץ בגלל כבוד עצמי מנופח ואגואיזם שמרגע שנגס בי את שיניו לראשונה ננעץ ומסרב להרפות.

סבא

מרבית מזיכרונות ילדותי לוטים בערפל סמיך ובפעמים הנדירות בהם מוחי מתעייף ממשחקי הכוח בהם הוא משחק איתי רוב היום,

זיכרונות מחלחלים כזרזיפים חלשים יוצרים פאזל שמורכב הפוך וכל החלקים מורכבים לא נכון ונשארים מבולגנים עד לערפל הבא.

סבא שלי, הוא זיכרון בודד עשוי קריסטל ורוד ורך שלא מפחד ולא נעלם בערפל.

דמות אהובה שהלכה לעולמה בטרם עת, משאירה אותי נטושה מאהבה השלמה היחידה שהרגשתי, החממה הנפשית שתמכה בי במספר

שנותיי המועט שעברו מאז שהגעתי לעולם.

אני מרגישה קיץ כשאני נזכרת בסבא שלי “איציק” (שזה מדהים לאישה שמרגישה רוב הזמן חורף).

החיוך שבו מבעיר אותו מבפנים באור חם והוא עוטף גם אותי – אהבה ללא תנאי , אהבה נטו, אהבה שנקטעה והותירה בי שלכת

שעד היום רודפת אותי, מכסה אותי – את כולי.

אובדן ראשון בגיל שעדיין לא למדתי לעכל מהו אובדן (8 אולי 9 שנים) ונשאר זכרון של אדם קדוש בלתי טמא בנפשי המתגעגעת.

הזיכרונות של סבא שלי הם החלק הבודד בי שנותר תמים וטהור, לפני הצלקות הפיזיות, הנפשיות, לפני האגואיזם ולפני הערפל.

כל סיגריה שהודלקה נדלקה לזכרו ובכל זיכרון שפינה מקום לטובת זיכרונות מהתקופה שסבא היה חי התקבל בברכה.

הייתי נותנת הכל כדי להרגיש רק עוד פעם אחת קיץ, תמימות שתעלה באש את כל השדים ותסנוור את כל המפלצות באור יקרות.

עוד סיגריה, עוד כדור (נגד דיכאון) והזיכרונות של סבא נעשים כבדים.

כאב האובדן תוקף במלוא עוצמתו ובמקום קיץ יש שוב שלכת.

כואבת, שחורה שמתפשטת במהירות כמו כמגפה, מעלה דמעות מזויפות וקרות מעיניים רגשניות.

עוטפת אותי על כל פני הרבים עד שהדם קופא והפנים מחווירות ופעימת לב בודדת נעצרת.

מלכת הקרח קוטפת את זיכרון הקריסטל ושובה אותו אצלה. עד הלילה הבא שבו ירח מלא יציץ בחלון ועוד סיגריה תידלק לזכרו

לאור נרות רבים כשברקע הסחת דעת מעונה וחוזר חלילה.

מוקדש לאיציק לייבוביץ תהיה נשמתו עדן .

בריחה