המאבק לשוויון זכויות

בשנת 1955 התעוררה סערה ציבורית לאחר שאישה שחורה בשם רוזה פארקס סירבה לוותר על כסאה באוטובוס ציבורי לטובת אדם לבן, כפי שנדרש לפי החוק. ד”ר מרטין לותר קינג החליט לעשות מעשה, והנהיג את חרם האוטובוסים של מונטגומרי שבו החרימו השחורים את האוטובוסים. הוא אף סייע בארגון אוטובוס שחצה את העיר מונטוגומרי והוביל רק נוסעים שחורים, כשללבנים נאסרה אליו הכניסה. פעולה זו זכתה לתשומת לב ברמה לאומית והייתה אחד מהמעשים שהובילו להקמת התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. החרם נמשך 362 יום, ובמהלכם פוצץ ביתו של לותר. השביתה הסתיימה כאשר בית המשפט העליון פסק שההפרדה הגזעית באוטובוסים תיפסק

בשנת 1957 היה קינג ממקימי ארגון הוועידה למנהיגות נוצרית דרומית, ארגון לשוויון זכויות האזרח , ועמד בראשו עד מותו

קינג היה מחסידי שיטת האי ציות אזרחי והפעולה הישירה ששימשה בהצלחה את מהאטמה גנדי בהודו וברוח שיטה זו ארגן צעדות עבור זכויות הצבעה לשחורים, ביטול ההפרדה הגזעית ועוד.

בעקבות המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות בשנת 1963 אשר מנה 200,000 מפגינים שחורים ולבנים ליברלים,אשר סוקר בתקשורת,יצר מצב שזכויותיהם של השחורים היה בראש סדר היום והקונגרס לא היה יכול להתעלם מבעיית השחורים

לכן, ב-2 ביולי 1964 נחקק חוק זכויות האזרח בארצות הברית, חוק זה אסר על כל קיום של אפליה במקומות ציבוריים, מתקנים ציבוריים ובתי ספר ציבוריים והבטיח את אכיפת שוויון זכויות שחורים ללבנים. ב-1965, במהלך הפגנת זכויות אדם, פעלה המשטרה באלימות רבה נגד המפגינים, דבר שגרם ללחץ ציבורי גדול על הממשל ותרם תרומה גדולה למאבקו

נאומו “יש לי חלום”, אותו נשא ב-28 באוגוסט 1963 מעל מדרגות אנדרטת לינקולן בוושיגנטון, הוא אחד הנאומים המפורסמים מאז ומעולם.