פרלוג:

 אני רוצה מחברת כזאת שתפתח חלון לעולם שכולם בורחים ממנו ואילו אני שבויה בו רוב הזמן.

אני רוצה דפים בצבעים של ורוד, צהוב ותכלת מלאים בוידויים הזויים מחיי האחרים (סודיים) .

אני רוצה לשכוח כל דף לאחר שהוא נכתב בדיוק כמו תוכנת מחשב שהועתקה למקום אחר ופינתה מקום לריקנות חדשה.

אני רוצה לשתוק למשך ימים עד שהקולות בתוך הראש לא יפסיקו לצרוח את דרישתם לחופשי.

אני רוצה רעש מסביבי שיהווה הסחת דעת מבורכת מהקונפליקטים הבלתי פוסקים בנפשי הרצוצה.

אם יש

אני רוצה לחיו חיים של אומן מורעב בתחילת דרכו ואני רוצה הכרה גלובלית שגובלת בפאשיזם נפשי.

אני רוצה מוות שנראה לקוח מסרט סוג ז’ שיככב בכל מהדורות החדשות ואני רוצה חיים של לקוח במחלקה ראשונה שהבוטנים שם בשפע ללא הגבלה.

אני רוצה את הזכות להתחיל אלפי התחלות חדשות שמנתבות אותי לחוויות שונות .

ואני רוצה להיות כבר בסוף רוויה עד שעמום כי כבר התנסתי בכל השטויות.

אני רוצה דמעה קפואה אחת שתנשור מעיני הירוקות ובכך תפורר את קיר הזכוכית שחוצץ ביני לבין המופרעת שמביטה בי מהצד השני.

אני רוצה חיוך אחד אמיתי שימיס את כל המפלצות הפנימיות שקוראים להם כמובן… בשמי.

אני רוצה ירח מלא ולילה קודר שישטוף את יגוני ,ואני רוצה שדה פורח עם ריח של אביב שיציף אושר בכל גופי.

אבל אני הכי רוצה שיורשה לי לחיות את עצמי כפי שאני.

חופשיה ממסגרות ומוסכמות שלא בחרתי אלא כפו אותם עלי, לעמוד ערומה ולהציג את עצמי לראווה בלי כל טיפת בושה.

ובעודי נמסה כבובת שעווה שעבר זמנה, אנשים נוספים יאמצו את דרכי משחררים עוד נשמות לעולם שנוצר להיות חופשי, אוורירי

שמלא בלילות גשומים עם ירח מלא וחיוור ומוצף שדות פורחים בריח של אביב ובהצטלבות המקרית בינהם – רוחי תיוולד כל פעם מחדש אל עצמי, לתוכי

סוגרת ופותחת מעגל של התחלה, אמצע סוף והתחלה…

נכתב בהשראת האירועים האחרונים שהותירו את ליבי מנופץ בגלל כבוד עצמי מנופח ואגואיזם שנגס בי את שיניו לראשונה ומאז ננעץ ומסרב להרפות.

סבא

מרבית מזיכרונות ילדותי לוטים בערפל סמיך ובפעמים הנדירות בהם מוחי מתעייף ממשחקי הכח בהם הוא משחק איתי רוב היום, זיכרונות מחלחלים כזרזיפים חלשים יוצרים פאזל שמורכב הפוך וכל החלקים מורכבים לא נכון ונשארים מבולגנים עד לערפל הבא.

סבא שלי, הוא זיכרון בודד עשוי קריסטל ורוד ורך שלא מפח ולא נעלם בערפל.

דמות אהובה שהלכה לעולמה בטרם עת והשאירה אותי נטושה מאהבה השלמה היחידה שהרגשתי, החממה הנפשית שתמכה בי במספר שנותיי המועט שעברו מאז שהגעתי לעולם.

אני מרגישה

קיץ כשאני נזכרת בסבא שלי איציק (שזה מדהים לאישה שמרגישה רוב הזמן חורף).

החיוך שבו מבעיר אותו מבפנים באור חם ועוטף גם אותי – אהבה ללא תנאי, אהבה שנקטעה והותירה בי שלכת שעד היום רודפת אותי, מכסה אותי – את כולי.

אובדן ראשון בגיל שעדיין לא למדתי לעכל אובדן מהו (גיל 9 לערך) ונשאר זיכרון של אדם קדוש, בלתי טמא בנפשי המתגעגעת.

הזיכרונות של סבא שלי הם החלק הבודד בי שנותר תמים וטהור, לפני הצלקות הפיזיות, הנפשיות, לפני האגואיזם ולפני הערפל.

כל סיגריה שהודלקה נדלקה לזיכרו וכל זיכרון שפינה מקום לטובת זיכרונות מהתקופה שסבא היה חי התקבל בברכה.

הייתי נותנת הכל כדי להרגיש רק עוד פעם אחת קיץ, תמימות שתעלה באש את כל השדים ותסנוור את כל המפלצות באור יקרות.

עוד סיגריה, עוד כדור (נגד דיכאון) והזיכרונות של סבא נעשים כבדים.

כאב האובדן תוקף במלוא עוצמתו ובמקום קיץ יש שוב שלכת. כואבת, שחורה ומתפשטת במהירות כמגפה, מעלה דמעות מזויפות וקרות מעיניים רגשניות

עוטפת אותי על כל פני הרבים עד שהדם קופא והפנים מחווירות ופעימת לב בודדת נעצרת.

מלכת הקרח קוטפת את זיכרון הקריסטל ושובה אותו אצלה עד ללילה הבא שבו ירח מלא יציץ בחלון ועוד סיגריה תידלק לזכרו של סבא לאור נרות רבים כשברקע

הסחת דעת מעונה וחוזר חלילה.

נ

נכתב לזכרו של איציק לייבוביץ – תהיה נשמתו עדן .

בריחה

עד היום אין לי מושג עם אני המצאתי את הבריחה או שהיא המציאה אותי.

מאז שאני מכירה את עצמי אני בורחת. בורחת לעולמי הדמיוני והפנימי עם מוזיקה עצבנית בעיקר רוב כבד (טרום ימי “אביב גפן”) כשהצעקות בבית או השתיקות נהפכו לבלתי נסבלות.

בורחת פיזית, רצה ככל שרגלי הקטנות והגדולות לוקחות אותי בנשימה אחת ליערות, לפארקים, לנדנדות עזובות באמצע הלילה כשרק הירח והסוטים מארחים חברה כזו או אחרת, כשאני מתוסכלת ואין לי פתרונות לבעיות שיצרתי או יותר נכון לבעיות שיצרו אותי.

בורחת למצבי תודעה שונים כשהרגשות בפנים מאיימים לשתק אותי משקה, כדור, סיגריה, הכל הולך בשם השפיות, בשם הסקרנות, בשם ההתמרדות, בשם האגו שספג חבטה ונפל בפעם המיליון מרוסק על הריצפה ובשם הנשמה.

הבריחות הכי יפות שלי היו בשנות העשרים.

אני אדם הפוך עד גיל עשרים חייתי כמו זקנה משומרת ומאופקת “ילדה טובה ירושלים” ודווקא בשנות העשרים כשכולם נדמה מתמסדים ומסתדרים אני התמרדתי ומאז נשארתי מורדת במיוחד בעצמי.

אומנם בשנים האחרונות אפילו אני נכנעתי למסגרות שנכפו עלי ואני לא חיה את החיים אותם אני חושקת – אבל תמיד יישארו לי הבריחות.

הבריחות בטרמפים לפסטיבל צמח ולהופעות של אביב גפן בתל אביב והמרכז מה לעשות יש גם בני עשרים עניים.

עניים נפשית ועניים פיזית.

עניים מההתעלמות החברתית הגורפת כשכולם לא רואים אותי ממטר ובטח לא יודעים מי אני ומה אני עושה מתחת לאף שלהם.

ועניים פיזית, לממן את הבריחות כמה שיותר רחוק, כמה שיותר לבד, כמה שיותר מסוכן, העיקר לברוח מכולם ובמיוחד מעצמי

מהאומץ שלי לזרוק את הכל ולחיות מחוץ למסגרת.

אך המחיר שאשלם על כך הוא נידוי.

אני זו שכל חיי צמאה לאהבה ומאז שסבא שלי מת לדעתי שום נתינה לא השתוותה לאהבתו = לא קיבלתי אהבה.

אני זו שלא אוכל לחיות מהתעלמות גורפת גם לא במחיר של חופש – ואולי בעצם אני כבר כן?

אנשי הלילה

 גיל 30 הביא עמו את היווצרות המושג והתופעה “אנשי הלילה”.

חגגתי את גיל 30 באמסטרדם, פעם שלישית שאני שם. בחרתי לחגוג את החלפת העשור במקום שמתאר את תשוקתי הגדולה ביותר חופש.

אמסטרדם מדהימה, כי שם באמת יש חופש להיות מה שאתה רוצה ולעשות מה שאתה רוצה, הכל מותר, הכל חוקי אין גבולות אין מסגרות רק תבחר ותהיה שלם עם הבחירה שלך.

בשבילי להגיע לאמסטרדם זה להגיע הביתה, אין שסעים נפשיים, רק נחת מכמות הבלתי מוגבלת של החופש והניחוחות באוויר.

להיות מי שאני בוחרת להיות כי את אף אחד זה לא מעניין למה אני כזאת או אחרת.

החזרה לארץ הביאה עימה לילות לבנים רבים, דיכאוניים, יצירתיים .

עם החזרה לארץ נפרדתי מבן זוגי שאיתו חלקתי בית משותף זה כמעט שנה, ועברתי לגור לבד ממש לבד בפעם הראשונה בחיי.

החופש נהפך להזוי, נזיל מצד אחד ובלתי מושג מצד שני.

החרדות והפראנויות שנצמדו אלי כעור שני, שיכרון החושים מטעם החופש הלא מוכר וסקרנותי הבלתי נלאית, כל אלה פתחו בפני עולם חדש, תפיסה חדשה.

הרגשתי כעיוורת שפתחה את עיניה לראשונה והעולם כפי שהכרתי אותו נעלם ומקומו הופיע עולם אחר – אין לי מושג עם זה לטובה, כי ככל שרואים יותר, מנסים יותר עוד פארנויות ועוד דיכאונות (לפחות במקרה שלי) מתווספים להם לאוסף האישי מגדילים אותו, מנפחים אותו.

מאז נוצרו בעיני 2 סוגים של אנשים: אני הבוקר – עליהם ארחיב אחר וכך. ואנשי הלילה – עדר של אנשים שהמכנה המשותף שלהם הוא סטייה כזו או אחרת ברמה כזו או אחרת.

חסרי נשמה, וחסרי מנוחה וגם כאלה שיש להם ביצים ואלה החיים שבחרו לעצמם.

אנשי הלילה הם צבעוניים, הכללים שלהם שונים לגמרי מהכללים של אנשי הבוקר, הם אפלים יותר, מחוספסים יותר והרי בדיוק לניגוד הזה נשמתי כמהה

לחוות ולהיחשף בפניה וככל שנחשפתי אל אנשי הלילה כך גדלה תשוקתי להיות חלק מהם וקנאתי בהם.

התמכרתי לחספוס ולאופל שעוטף אותם, התמכרתי להריח את ריח הלילה הטרי כשכולם מסתגרים בבתים המסודרים שלהם וכאילו הרחוב נוקה בבת אחת מהלכלוך היומיומי שבו.

התמכרתי לראות ירח חלקי או מלא (לא ממש משנה) ולבהות בו ללא הגבלת זמן.

אהבתי לראות את הזריחה מדהימה ביופיה בצבעים שאין להם אפילו מילים וריח של ניקיון נמצא באוויר שנייה לפני שבני האדם מתעוררים והורסים את הכל, ואז אני נכנסת למיטה שפוכה מעייפות, אוגפת את התריסים ונרדמת עד השקיעה.

אנשי הלילה מחברים בי בצורתם ובהווייתם את כל משאלותיי הכמוסות ואת אורח החיים אותו אני מאחלת לעצמי.

המסגרות שנכפו עלי מונעים ממני מפגשים תדירים עם אנשי הלילה כי למחרת אני נחנקת והופכת לאשת יום.

יש בליבי ובזיכרונותיי המועטים מקום מיוחד מלא קנאה, תשוקה וגאווה לאנשי הלילה באשר הם וחיוך קצת אמיתי כמו מסתיר סוד אסור בפעמים הבודדות בהם אני חולקת עם אנשי הלילה, לילה קסום – בריחה מבורכת משעמום המערכת, המסגרת ומהשעבוד שלי שליטה.

אביב גפן 

מתי שהוא ממש בתחילת שנות ה-90 אביב גפן הופיע בהופעת בכורה אצל אהוד מנור ואולי זאת היתה רבקה מיכאלי באיזה יום שישי בערוץ הראשון.

בחור ננס, צנום שר את “מיליארד טועים ” ועוד שיר שאני לא זוכרת, אני הייתי אז בת 20 והתאבנתי כולי, הגבהתי את הווליום בטלוויזיה ובהיתי כמכושפת, נכון לזמן כתיבת שורות אלה אני לא אוהבת שירים ישראלים. לדעתי האישית רוב האומנים הישראלים הם חיקוי זול של תבנית מחו”ל כולם עובדים לפי מודל שבנו להם ועושים כסף. אבל כשאביב הופיע משהו בלב שלי נשבר או שהתחבר (עד היום אני לא בטוחה מה) כי התאהבתי בו מיידית, בכישרון שלו, באגו שלו, ומהעצבות הבלתי נגמרת בעיניים שלו למרות שחייך.

מיד אחר כך הלכתי לחנות קלטות – כי זה מה שהיה אז קלטות וביררתי עליו, מאז אני איתו.

אביב גפן בשבילי הוא אהבתי הראשונה והאחרונה, אולי זו התקופה בה הוא יצא כי החרא שלו היה דומה שתי טיפות דם לחרא שלי.

התנתקתי מכולם, הסתגרתי בחדר ימים עם המוזיקה שלו.

אף אחד לא הבין אותי כמו שהשירים שלו מייצגים , מראים ומדברים על רגשותיי ובעיותיי.

הלכתי לכל הופעה שלו, לא היה אכפת לי שאני הייתי הכי “זקנה” שם, שאין לי כסף לממן את זה – כי אביב אמיתי, העצב שלו אמיתי, המשברים שלו אמיתיים וסוחפים הוא היה הראשון שלא התבייש וחשף הכל בפני כולם.

אחריו יצאו המון חיקויים פתאום כולם גאים להיות המשברים אבל אף לא יגיע לרמה של אביב גפן.

ראיתי את אביב מספר פעמים במציאות פרצוף מול פרצוף, הייתי נראית אז שונה. מלאה יותר, שיער שצבוע אדום וארוך ופנאטית בהערצה אליו אבל יאמר לזכותי ניסיתי לשמור על כבוד, אף פעם לא התנפלתי עליו תמיד השפלתי מבט מחכה שיניד את הראש ויאשר להתקרב אליו ותמיד התפללתי שניה אחרי שהתרחקתי ממנו שלא יחשוב שאני עוד סתם מעריצה ישראלית סתומה.

אני לא מתיימרת להציג את עצמי כחכמה במיוחד ואני מתפללת שאני לא טיפשה במיוחד (ושאני לא מודעת לזה).

למרות שבטוח אני חווה דיסלקציה כזו או אחרת רק שעוד לא בדקתי את זה בדיוק.

את השירים, ההופעות, הכתיבה והראיונות של אביב גפן אני מפרשת בדרך היחידה שאני יודעת וזה הפרשנות דרך העיניים שלי, אין לי שמץ של מושג עם הבנתי את המסר שלו או שהמצאתי כיוון חדש שהוא בכלל לא חשב עליו, אבל זה מה שנכון בשבילי ואם זה מוגזם – שיסלח לי אביב.

למי שישתוק וישם את הדעות בצד ויקשיב פעם באמת למה שאביב אומר (מתחת לפוזה) ויסתכל לו בעיניים באמת ולא מתוך דעתנות אז יצליחו להבין אותו/אותי.

בעיני אביב גפן עד היום בכתיבתו, בהופעתו החיצונית מבלי שיכיר אותי מהווה המראה שלי.

מראה שרואים בה את כל העצב שלי ואת כל החרא (רק שאביב מצליח לנסח אותו במילים ולחנים) ומראה שרואים בה את כל החלומות שלי ואת תשוקתי העזה לחיות כמוהו ולחוות את המקום שהוא נמצא.

אני עוקבת אחריו בשקיקה למרות שאני גדולה ממנו בכמעט שנה, להופעות רבות בשנים האחרונות איני הולכת מצער אותי עד כאב שהגיל שלי מהווה לעג וקלס בהופעות בהם עדר בני 14 שלא מבינים כלום צורחים כחיות את השירים שלו ואולי אני הזדקנתי למרות מחאתי הברורה.

אבל אני עדיין צופה בכל תוכנית בה הוא מופיע, קונה כל יצירה חדשה שהוציא או כתבה שפורסמה עליו.

אביב גפן מהווה מפתח לדמעותיי ולהכרה שאדם שאינו מכיר אותי ואינו מודע לקיומי משקף אותי כפי שאני מבפנים ושאף אחד לא רואה אותי ואני ניצבת מול אנשים כל יום מול הפנים.

אני עוד אכתוב עליו – אבל הפרק הזה מוקדש לו בשיא הצניעות ובכל האהבה – אהבתי הראשונה והאחרונה אביב גפן.

מוות:

 יש לי מערכת יחסים מוזרה עם המוות אני מעריצה אותו – את המסתורין ושבו , אני כועסת עליו – שלקח לי את סבא, אני מאחלת לו – בכל קריסה אישית שלי ואני מלאה חרדות וסיוטים ממנו.

בשבילי, המוות האולטימטיבי שאני מאחלת לעצמי זה למות על הכנרת עם הנגיעות הראשונות של זריחה או שקיעה (מה שבא קודם) אחרי מנת יתר של רגישות ועלים.

אני נולדתי ב-15/06 בשעה 10:00 בבוקר, הדוד שלא הכרתי (אח של אמא) נולד ב-15/06 בשעה 10:00 בבוקר בשנה שלא זכורה לי, אני מאמינה בעולם השישי או אולי זה השביעי? דברים שקורים שגדולים מתודעתנו ואנחנו מחברים לזה תרגום צולע ומיושן בשפתינו הפרימיטיבית.

אם יש גלגול נשמות – אז אני מאמינה שזאת לא מקריות שאני נולדתי באותו התאריך ובאותה השעה כמו שהדוד שלי נולד (הוא מת בגיל צעיר 20 שנים וקצת באמצע מלחמה מיותר ולא מדוברת). במראי החיצוני למרות הנגיעות שמזכירות את ההורים שלי אני שונה משאר המשפחה ויותר מזכירה אותו מאשר את משפחתי הקרובה.

היום אני לא אתבייש להגיד שעשיתי דברים בחיי היכולים להיתפס כניסיונות התאבדות ומתוך נס, מזל, פחד, אמונה או לטעמי חוסר מזל – זה כל מה שזה היה ניסיונות שהותירו בי חרדות וסיוטים מהמוות.

לפני מספר שנים עברתי ניתוח בהרדמה כללית – נוצרה תופעת לוואי והייתי מאוד קרובה למוות. לתדהמתי כל מה שהמוות ייצג הוא ריקנות שחורה, חלל שחור אינסופי ומאיים וזהו.

שום אור, שום מנהרה, שום דמות אלוהית שתשפוט אותי על מעשיי, שום קרובי משפחה שקוראים לי לצד השני – רק חשיכה ושקט שלא נגמר.

אני לא שכחתי את החשיכה הזו עד היום. וכשהתעוררתי הייתי היסטרית אין עולם הבא, רק ריקנות.

זה לא מתיישב לי עם העובדה שיש גלגול נשמות.

אז איך אדע שלא השתגעתי ? להאמין בדבר והיפוכו ? ולמה החרדות מתחזקות? משתקות אותי? מונעות ממני לדבר ולחשוב.

חשיכה עוטפת אותי ואני ללא קול קוראת לה, מזמינה אותה להיות בת לוויתי הנצחית.

יש לי מערכת יחסים מוזרה עם המוות , אני מרגישה כמתה לנוכח העובדה שאני לא חיה את הוויתי ואני לא נאמנה לחזיונותי . ואני מפחדת למות פיזית כשכל מה שיישאר מאחורי הם שורות ארוכות בכתב מעוגל החושפים חוסר שפיות רגעית.

דימוי עצמי

היום כשאני מביטה במראה – אני לוחשת מבלי להאמין למילים היוצאות מפי “אני יפה” ושנייה אחר כך כשאני יוצאת החוצה אני בראשי לוקחת את המילים בחזרה.

כבר התנסיתי בכל המראות והסגנונות (למעט עושר וטראש).

הייתי שמנה, הייתי שרירנית, הייתי כמעט אנורקסית, מלאה, והיום רזה בפרופורציה.

היו לי את כל ארכי השיער (למעט ארוך במיוחד) וכל הגוונים והצבעים.

הייתי שחרחורת, אדמונית, חומה, דיבשית, אפילו ירוקה והיום אני צהובה (בלונדינית).

תמידי הייתי מסוג הבנות שצריכות לעבוד קשה כדי להראות יפה והכי יפה שהצלחתי להיות זה תמיד היה נראה כמו עוץ לי גוץ לי ליד בת אחרת.

תמיד השוותי את עצמי לאחרות, קנאתי בכל היפות למינהן שנראה כאילו זה בא להן ללא כל מאמץ רק תורשה של גנים משובחים ושהן הצליחו לסובב לכל הבנים את הראש.

קנאתי באלה שלא היה משנה עם היה להן כסף או שלא היה להן בכל זאת את כל מה שהן רצו.

אני הייתי הרגשנית OVER רגשנית.

מה שמניע אותי זה אמוציות פרופר והם שולטים בי – אני בובת חוטים בידם העצומה.

אני משתעממת בתדירות גבוהה , משנה את מראי החיצוני שיתאים לתמונה שרצה לי באותו הרגע בראש, ואף פעם אני לא יוצאת דומה לתמונה הזו.

אני מפוצלת לשניים באופן תמידי, קיצונית בדעותיי, במעשיי וכן גם ברגשותיי.

הכל שחור או לבן אין אפור למרות שתמיד רציתי להרגיש קצת תכלת, ורוד ואולי צהוב. אבל כשמרגישים קצת תכלת חוזרים אחר כך להרגיש שחור ואז הוא נראה יותר גרוע וריקני.

בעיני עצמי אני חיה את עקרונותיי ובוגדת בהם באותה הנשימה, אני יפת נפש ומכוערת במקביל באותה שאיפה והחיצוניות שלי מתורגמת ללא הצלחה לנפשות הפועלות ומושכות בחוטים.

יש לי משבר זהות רציני עם עצמי . כי אני הלכתי לאיבוד בין כל חלקיי השונים שמהווים אותי. כולם אמיתיים וכולם מזויפים במימד של לחישה ובכל זאת אחרי שנים של שנאה עצמית (אולי היא עדיין קיימת ואם כן אז אני חיה בהכחשה גמורה) ואני מצליחה להסתכל במראה וללחוש מבלי להאמין למילים שיוצאות מפי “אני יפה”.

חתולים

אני אוהבת בעלי חיים, מאז היותי פצפונת ורבע הייתי מביא הביתה כל קיפוד, זחל, יונה פצועה, חתול תועה וכלב מוכה.

באותם ימים (לפני הגירושים של ההורים)גרנו כולנו בבית עם חצר בשכונת “פרבר” נחמדה וירוקה ולשמחתי כל המשפחה שלי שותפה לאהבה של בעלי חיים. תמיד הצלחתי לביית את אחד מחתולי השכונה הפראיים להפוך לחתול בית משפחתי.

אני זוכרת את עצמי כתור ילדה משאירה דלת של הבית פתוחה עם חתיכת גבינה או נקניק מתחבאת וכשהחתול היה נכנס הייתי סוגרת את הדלת והמסכן היה נכנס ללחץ וכשהיה מתייאש מלנסות לברוח הייתי פותחת את הדלת בחזרה ומשחררת אותו וכך שוב ושוב עד שהוא אימץ אותנו ואנחנו אותו.

יום אחד אבא הביא גור כלבים הביתה עד היום ההורים שלי לא מבינים איך שמעתי את אבא לפני שנגע בדלת קמה בחמש בבוקר וצועקת בשמחה “אבא הביא כלב, אבא הביא כלב”.

כולנו התאהבנו במבט ראשון בגור השחרחר שאבא הביא וקראנו לו בשם הכי לא יצירתי “שחורי” – הייתי קשורה אליו מאוד. הייתי הילדה הקטנה שמטפלת בכלב שלה ולא מוותרת על הליכה עם הרצועה איתו.

כשאמא עזבה את הבית שחורי עזב איתה הוא כבר היה כלב זקן שאהב לברוח מהרצועה שלו ולטייל לבד ולחזור כשבא לו. יום אחד הוא הגיע פצוע מקליע של רובה אוויר. אין לנו מושג מי עשה את זה אבל שחורי לא שרד את הלילה ונפטר.

אם יש משהו שעד היום בלתי נסלח בעיני זה התעללות בני האדם בבעלי חיים השונים. עד היום אני מסוגלת להרביץ עם אני אראה אדם מכה חיה.

יש לי שני חתולים מדהימים שניהם תוצאה של אימוץ והצלה מהתעללות. הם בני 10 ו-8 שנים והם חיים אך ורק בתוך הבית (בגלל התעללות שעברו) הם מסורסרים, מטופלים , מקבלים מזון משובח, צעצועים  והמון אהבה.

כשאני יוצאת החוצה לסידורי כואב לי הלב לראות את חתולי וכלבי הרחוב בחיפוש אחר אוכל ויד מלטפת ואז אני נותנת להם את כל האוכל שיש עלי עם יש עלי רק כדי לא לראות את התמונות המיוסרות שלהם לפני השינה.

כבר נשבעתי לעצמי כשאהיה מיליונרית אני אפתח מקלט לכל החיות העזובות והלא רצויות כי הם נשמות טהורות שנרמסות על ידי ברברים חסרי נשמה וחסרי לב. בני אדם שמחשיבים את עצמם לבני אדם אבל בעצם הם מפלצות.

כשאני חוזרת הביתה מיום עבודה קשה והחתולים שלי רצים לעברי מיד עם כניסתי הביתה ליבי מתמלא אושר נדיר ומחמיץ פעימה.

יש רגעים בהם אני יודעת ומרגישה שהם מצילים אותי ולא אני אותם.

אנשים הם עדר כבול לסיסמאות וסטיגמות בינהן: “אני לא אוהב חתולים הם לא נאמנים..”

אז לידיעתם החתולים נאמנים מאוד ומסורים ונקיים הם פשוט לא מוכנים שיציקו להם ויחטיפו להם והם בנויים להגן על עצמם וכך צריך להיות. שום ייצור לא אמור לחוות חבטה, נגיעה כשהוא לא רוצה ועוד.

אני רוצה להגיד תודה לחתולים שלי על קיומם בחיי, על כך שלא פעם בזכותם אני מצליחה לשמור על שפיות ברגעי משבר קשים ובדידות.

אני מודה להם שבגללם או בזכותם אני חווה נתינה ללא קבלת תמורה וזה מלמד אותי על אצילות וענווה.

החתולים שלי הם מתנת חיי התמימה והטהורה ואני מתפללת שהם מרגישים את גודל האהבה שאני רוחשת להם ללא הגבלה.

אנשי הבוקר

אני מתמלאת קושי רב לכתוב עליהם “אנשי הבוקר” מאחר ואני סולדת מהם, נגעלת מהם כאילו היו מחלה מדבקת וכל זה אני מרגישה מאחר ואני בעצמי אשת בוקר, על אף מחאותיי הרבות.

לאנשי הבוקר אין צבעים מלבד הצבע היחיד ששולט בהם “אפור”.

הם חיים בתבניות, בגדים וצורות שונות ואף אחד לא מעיז לגלוש מהם. עובדים 8:00-16:00, 8:00-24:00.

רודפים אחרי כסף, מתחרים בינם לבין עצמם למי יש הכי גדול.. הבית הכי גדול, הרכב הכי גדול, וכן למי יש את הזין הכי גדול.

אנשי הבוקר מציגים הצגות צפויות ומשעממות מראש לקהל הצופים, מציגים מצד אחד ומציצים מהצד השני לראות שלאף אחד אין הצגה גדולה יותר מהם.

הם מתוכנתים לדבר על הדברים המשעממים ביותר פעם אחר פעם, יום אחר יום מה אכלו, וכמה אכלו, כמה השמינו, כמה רזו, קנו או לא קנו, מאיפה קנו, התחתנו או התגרשו ולמי יש הכל ולמי המסכן שאין לו כלום.

בצער רב, והמון השפלה אני מודה שגם אני נוהגת כמותם ואיני מצליחה לעצור את התופעה. אני מתוכנתת בין 8:00-19:00 דבר בזוי והזוי לחלוטין.

אני קמה מוקדם בבוקר – כל בוקר וזה בלילות שעוד איך שהוא ישנתי בהם. מכינה כוס קפה 2 שניות לפני הזריחה שמתפרשת מול החלון הענק שיש לי בסלון ביתי הצנוע, אני מתבוננת, נסחפת לתוך הצבעים של כתום, אדום, תכלת וצהוב.

ריח הקפה הטרי מתערבב עם ריח העלים המלאים, טל הבוקר שמפיצים את ריחם הטרי באוויר הלח והטרי.

אני שמה לב שלעצים בחוץ יש כמה גוונים של ירוק ושחתול רודף אחרי חולדה.

ואני מרגישה כ-“אשת לילה” כל החושים מגורים, קולטים, חושקים, הכל מתחבר את נשמי: אדמה, מים, אוויר, אש ואני מרגישה מחוברת, משתלבת עם העולם הפיזי, הנפשי, איך שהוא הכל מתחבר ל-“אחד” העולם הוא אחד, האדם הוא אחד האמונה היא אחת.

אזי אני עולה על האוטובוס מגיעה לעבודה תמיד ראשונה כדי לגנוב עוד קצת שעות של “לילה”, ובשעה 8:00 בבוקר התוכנה האישית משתנה בלי כל שליטה מצידי ואני נראית, מדברת ומרגישה “אפור” והולכת אחרי שאר העדר ממנו אני נגעלת כל כך. נזכרת בכאב כמה אני משועבדת לחוקים שלא בחרתי בהם ואין לי האומץ להפר אותם ונאלצת לחיות במסגרות אפורות תוך בגידה בנשמתי. ואני נמלאת גועל כלפי עצמי וכלפי שאר “האפורים”.

צריך אומץ לחיות על פי האמת שלי (או שלך באותה מידה) ואם יש אלוהים אז הוא יודע אם מתוך פחדנות לשמה, או בשם הנוחות והעצלנות במקום לחיות את האמת שלי אני מסתפקת בחצאי אמיתות ובבריחות.

אני הבוקר הם האנשים הצפויים ביותר שאפשר לפגוש, אפשר לדעת מראש מה הם ילבשו, מה הם עומדים לומר, מה הם יעשו וחוזר חלילה – אין הפתעות, אין אמת. כי אנשי הבוקר צבועים במיוחד כלפי עצמם והם משעממים אותי, וברגעים בהם אני מצליחה להכעיס אוי זה ברור לי שהם הראו לי את החלק שבי שנראה בדיוק כמוהם וזה מחליא אותי.

אני משחקת כפופה לחוקים שלהם והולכת בקרתם ומתחברת איתם כשכל אותה העת מבפנים אני חונקת עוד אכזבה היסטרית מעצמי.

אך עם כל האמור על כה ומאחר ואני מזל תאומים ומאחר וכבר הודאתי כי אני מפוצלת בדעותיי, רגשותיי, אישיותי והתנהגותי וכן גם במעשי אני מתנחמת בבריחות המבורכות שלי ובזה שיש בי גם לילה חוץ מבוקר ושאני אפילו בקטנה מצליחה לכופף את המסגרת גם אם לא ממש מנפצת אותה.

אני חווה קצת אושר שלפחות אני מדלגת בין העולמות וחיה קצת לילה שנותן לי סבלנות לסבול את הבוקר ולהעריך ולנצור את הרגעים הקדושים והצבעוניים.

יש מקום להודות לאנשי הבוקר – הרי בלעדיהם לא יכולו להיות אנשי לילה אז אני אגיד תודה לאנשי הבוקר שבהרגשת הדחייה שלי כלפיהם אני לומדת להעריך, לכבד ולנצור את חיי הלילה ואת כל קשת הצבעים והריחות רק לא את הצבע “אפור”.

וודסטוק

אם יש אירוע שקרוב לאלוהות זה יהיה וודסטוק, ילדי פרחים.

אני רצה לבושה לבן חמושה במשקפי שמש כהות ופנים נקיות מאיפור ומחייכת חיוך קורן שמסתיר אישונים בגודל של ירח מלא, אני עומדת ליד במה עם כוס בירה קרה, מעשנת סיגריה כשצעד לפני עומד אליל בעל שרירי ברונזה ומאחורי אישוני הירח שלו מסתתרות עיניים כחולות לגמרי בעלות עומק – מדהימות.

הוא מציע לי להצטרף אליו לטיול, אנו מתרחקים מאיזור הבמה אך מוזיקת הרוק הנוסטלגית עוד נשמעת חזק באוזניים.

אנחנו מגיעים לקרחת יער קטנה שנדמה שצצה משום מקום – קבוצת אנשים יושבים במעגל סביב מדורה כולם לבושים בלבן מעוטרים בפרחים בשיער ולכולם חיוך קורן שלא מסתיר אישונים בגודל של ירח מלא.

מדברים בשקט כאילו לפי סדר קבוע מראש מעבירים אסיד מאחד לשני ואיזה נערה פוצחת בנגינת גיטרה מופלאה, מישהו מהחבורה מבחין בנו והחבורה כולה משתתקת. לאחר שבוחנים אותנו קוראים לנו להצטרף אליהם וכל אחד מהחבורה בתורו ניגש לחבק אותנו ומברך לשלום ומניח ביד שלנו פרחים. אני מרגישה כל כך בבית ומבלי להרגיש משהו נכנס לי מתחת ללשון ואני מאבדת הכרה, נופלת עמוק, נופלת רחוק.

ערפל משתק אותי ומכסה את כולי, אין תחושות, אין מודעות רק מראות של צבעים ורגש.

משהו מטלטל אותי אט אט בהתחלה ואחר כך בלהט היסטרי. אני פותחת עיניים כבדות מתוך הערפל המתוק הזה ורואה רק צבעים לא מוגדרים עד שהתמונה בעיניים מתחדדת ואיזושהי הכרה נוצרת – אני מבולבלת. אני לא ביער, לא בוודסטוק ואני לא לבושה לבן רק אישונים גודל של חצי ירח, ואני שרועה בתוך אמבטיה מעופשת ושבורה ופנים מודאגות מביטות בי בכעס שביר, אני מצליחה להתרומם. אין לי מושג איפה אני ומה אני עושה כאן או אלי זה בעצם שם?

אבל אני נשבעת הייתי בוודסטוק ואיזה ייצור שטני העניש אותי ושם אותי כאן בזמן הלא מובן הזה, במודרניות המעצבנת הזאת ולטכנו או איך שתקראו לזה.

הבטחה שלי, אני עוד אחזור הביתה לוודסטוק. לא היום, לא מחר.

אולי הלכתי לאיבוד אבל אני לא מפסיקה לחפש את הדרך חזרה הביתה, חזרה כי אני נערת פרחים שמנסה להסתיר אישונים מוגדלים ולהבין את החיים כאן את כל כללי המשחקים המוזרים עד החזרה הביתה. עד למוזיקה שתשמע גם כשהיא מתנגנת מרחוק, עד להזיה הבאה עד לערפל הבא המתוק.

על הקצה

הימים האחרונים שעברתי מטורפים פשוט מטורפים אין לי מילה אחרת לתאר אותם.

הימים האחרונים לא שפויים, אני לא שפויה ואת זה אפשר לכתוב בהדגשה כי אני מלאה עד כדי גלישה היסטרית, חרדות, רגשות, דיכאונות שעומדים להטביע את כולי וכבר אין לי אוויר לנשימה.

כל מילה שחולפת לי ליד האוזן, כל ריח ולו הקלוש ביותר שאני מזהה, כל מחשבה ישנה או חדשה שנתפסת לי בתודעה וכל מראה שנתפס בעיני מחולל בתוכי תחושות קיצוניות שאין מילים לתארם הכל אבל הכל גדול מידי, חזק מידי ולא מציאותי מידי.

אני לא ישנה בלילות ואני ממש עירנית בבקרים ואני מהלכת כלוליין על קו התפר בין נורמטיביות לטירוף מוחלט.

אני לא יודעת איך ואין לי הסבר לכך אבל אחרי 4 לילות ללא שינה לטובת מוזה עצבנית שטורפת ממני כל שליטה עצמית,פיזית מנטלית – דווקא בארבעת הימים האלה יש לי שנינות והברקה מחשבתית חדה, תפיסה מיידית של תמונת המצב הריאלית ואין לי הסבר לתופעה המוזרה . ככל שאני מרגישה שגופי כבר פיזית לא מצליח לסחוב את עצמו וקרוס מעוצמת הרגשות והתחושות – אני מתנהגת כמו שועל על ספידים, התנהגות פסיכוטית, קיצונית בתגובתיה ובקריסתה.

לא שאכפת לי אפילו אני מחייחלת לכבות את השלטר ולאבד הכרה לכמה ימים שיהוו הפסקה מבורכת מהטירוף הזה. אבל אני בדרך לאבד לא את ההכרה אלא את הצלם היחידי של עצמי שאני מכירה.

אתמול בלילה היה ירח כמעט מלא שהציץ מהחלון ותוך כדי שאני לוגמת כוס יין אחרונה ואחרי הקפה השמיני שלי לאותו יום רגלי קרסו לתוך עצמם והשתתקו – נפשי עפה לגבהים היסטרים חווה את הלילה בתודעה שלא נכתבה עליה עדיין והידיים רועדות במלוא עוצמתן את השורות הנכתבות ברגע זה ממש.

אני מאוהבת בהרגשה הזו, אוהבת את הסכנה שבה, אוהבת להמר עם אני כבר מאבדת את זה או שלא, ואני מלבה את ההרגשה בפנטיות קנאית כולאת אותה במקום לשחררה לחופשי – קוראת לה לבלוע אותי חיים ולהשאיר כאן רק את גופי הריק כמו בובת סמרטוטים שחתכו לה את החוטים.

אני אוהבת ללכת על הקצה להרגיש את השפיות והטירוף משני הצדדים משחקים בי, מושכים אותי עד לקצה היכולת שלי וכל זאת בגל שאני יכולה ללכת על התפר שביניהם לא ממש להיות פה ולא ממש להיות שם. לטעום בכמויות תחושות ולאבד אותם, ליצור המון זיכרונות שנעלמים מיד בעשן.

אני נמצאת על הקצה כי אני מודעת לרמות תודעותי השונות ואם אני אפול – שורות אלה יעידו על עוצמתי והם יהיו זיכרונתי שאותם לאחר מכן ינתחו האם מתוך שפיות או העדרה נכתבו.

כסף

 היחס שלי לכסף הוא של חתול לעכבר “טום וג’רי”, אני החתול השלומיאלי והכסף הוא העכבר הערמומי שפעם או אוייבי הגדול ומקור לצרותיי ולעיתים נדירות חברי הטוב לשניה וחצי או שניים.

רוב הזמן העכבר – כסף מצליח לחמוק לי בין הידיים פעמים ספורות הוא דווקא נמצא שם ואז אני רצה לבדוק אם אני חולה כי משהו חייב להיות לא בסדר.

כסף הוא ההמצאה הטיפשית ביותר והחכמה ביותר שהאנושות הנפיקה מעצמה עד היום.

טיפשית ביותר – כי כולנו עבדים לכסף, העניים עבדים לכסף כדי שיוכלו לחיות והעשירים עבדים לכסף כדי לעשות יותר כסף, כולם רוצים כסף ומנקודת הראות שלי רובם מגדירים את עצמם על ידי כסף כי כסף שווה כח ופה טמונה החוכמה.

בעולם של כסף, הכסף מדבר וכמה שיותר “בעל המאה הוא בעל הדעה” זה מה שאומרים לא?

אני אכולת קנאה באנשים המועטים שמצליחים לרמות את מכונת השיעבוד והם מוגדרים מתוך יופי נפשי טהור גם בלי כסף.

אני רודפת אחרי כסף כמו כולם, חולמת לעשות בוחטה כמו כולם וחיה בתוך מסגרת שהעכבר – כסף מכתיב כמו כולם (לדאבוני) אבל בשנים האחרונות אני חושבת שאני סובלת פחות מכולם.

אני בן אדם בזבזן ללא היגיון ,לכסף ערך גבוה בעיני זה החינוך וזאת השיטה והיא לא פסחה עלי ,אבל אני לא שומרת כסף. אני אוהבת לחיות טוב, טוב זה עניין של השקפה – אני מאושרת כשאני יכולה לבזבז כסף על הדברים הקטנים בלי חשבון ולא לאבד שעות שינה בגלל דאגות מהיכן אני משלמת על זה.

אני מוכנה וגם עושה בפועל קניות של שטויות, דיסק, שרשרת שאהבתי, ספר טוב ,תספורת חדשה, מסאג’ (מאוהבת במסאג’ים), שמלה חדשה ולשבת בבית קפה פיצוץ ולשתות קפה של החיים. ולא אכפת לי שהכסף שממן את זה בא מהכסף שאמור למלאות את המקרר כדי שיהיה בבית שלי מה לאכול, שלא יהיה! העיקר שהנשמה תהיה שמחה קצת בתוך כל העצב מסביב.

חשבונות זה סיפור אחר – אולי מתוך יקיות (רומניה או לא רומניה) חשבונות משלמים, בצער, בכאב בכעס אבל משלמים , אני מאמינה שגם אני שוחה בבור העלוב שאנשים מגדירים עצמם על ידי כמה כסף יש להם זה כמעט בלתי נשלט – כשיש לי כסף כאילו עוד פרצוף חדש צץ לי כאילו סנובית או מינימום איזה שרת ממשלה. ועד כמה שאני אסלוד מזה זאת המציאות העצובה ולפחות בשניות אלה יש לי ביצים להודות בזה גם עם בתוך דקה אני אתחרט ואכחיש.

מאחר ומדובר בי, אי אפשר בלי הגירסה השניה שלי ואני מאושרת לכתוב שבשביל אישה שאין לה הרבה כסף ומשעובדת קשות להרוויחו וכשיש לי אותו אני בזבזת אותו כי לטעמי כסף לא לוקחים לקבר אז שהנשמה תהנה כל עוד היא פה (ולא כל אלה שלוקחים לי נחתחים יפים מתלוש השכר) יש לי אוסף לא רע של רגעים מאושרים בהם קניתי את זה או את זה, נסעתי להופעה, עשיתי מסאג’ או שתיתי קפה של החיים בבית קפה נחשב וגם הייתי בחו”ל גם אם זה היה לפני 3 שנים.

כסף הוא ההמצאה הטיפשית ביותר והחכמה ביותר שהאנושות יכלה להמציא ועד שימציאו משהו חדש אני אמשיך להיות החתול שמנסה לתפוס עכבר שמן ומתוחכם מפעם ומצליחה לפעמים.

מוזה