ישנה בחיק ילדות / יהודה הלוי

יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת – יהודה הלוי

יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת, לְמָתַי תִּשְׁכְּבִי?/ דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ!

הֲלָעַד יְמֵי השַׁחֲרוּת? קוּמִי צְאִי,/ רְאִי מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ,

וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְמָן כַּצִפֳּרִים/ אֲשֶׁר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ.

דְאִי כַדְרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר מִמַעֲלֵךְ/ וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִים יִסְעֲרוּ.

הֲיִי אַחֲרֵי מַלְכֵּך מְרַדֶּפֶת, בְּסוֹד/ נְשָׁמוֹת אֲשֶׁר אֶל טוּב ה’ נָהֲרוּ!

הנושא המרכזי

שיר קודש, המדבר על מערכת היחסים בין האדם לבין נפשו ובינה לבין האלוהים. בשיר פונה הדובר אל נשמתו וקורא לה להתנער מהבלי העולם הזה ולהתמסר לעבודת האל

1. “רשות לנשמת”: פיוטי “רשות לנשמת” נועדו לשמש מבוא לתפילה הנאמרת בשחרית לשבת וחג והנפתחת במלים:

2. “נשמת כל חי תברך את שמך ה’ אלוהינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד”.

3. תפילה זו שעניינה שבח לבורא, מכונה בקיצור “נשמת” והכינוי “רשות לנשמת” מתייחס לבקשת הרשות של האדם לקרב את נשמתו אל האלוהים באמצעות

4. התפילה.

תיאור והסבר

1. את הנפש, הישנה כאילו את עדיין בתקופת הינקות, עד מתי תשכבי?! דעי כי הנעורים שלך חלפו עברו, ועפו ברוח.

הדובר פונה אל נשמתו בנזיפה המעוצבת כשאלה רטורית: “למתי תשכבי?” –

הביטוי מורכב ממטאפורה כפולה: תקופת הילדות מדומה לחיק אימהי והנשמה מדומה לעולל השוכב בחיק האם ומסרב להתעורר.

הדובר אינו רואה בעין יפה את העובדה שנפשו מסרבת להתבגר ונצמדת להנאות החיים. הוא מזהיר את הנפש שהנעורים הם זמניים וסופם שהם מתעופפים ונעלמים

כסיבי פשתן “נעורת” העפים ברוח.

2. תקופת הילדות חלפה; “שערותיך הלבנות” יוצאות לקראתך בהתקפת מוסר על הפאסיביות שלך.

הבית נפתח בשאלה רטורית נוספת: “הלעד ימי השחרות?”, כלומר הוא תוהה האם נשמתו סבורה שנעוריה יימשכו לעולם.

הוא מזרז את נפשו להתעורר, לקום ולצאת מן התרדמה הרוחנית שהיא שרויה בה.

שערות השיבה מדומות לשליחיה של הזקנה המטיפים מוסר לנפש הרדומה ומבשרים את המוות הקרב.

3. עליך להשתחרר מהבלי העולם הזה, כפי שהציפורים מתנערות מן הטל של הלילה.

בבית זה בולטת המסגרת הנוצרת באמצעות השורש נ.ע.ר – המתקשר לדימוי הנעורת שהופיע בבית הראשון.

דימוי הזמן לטל מדגיש את משמעות הזמן כחסר-ערך וזמני. הזמן מוצג כביטוי כולל לעולם הגשמי, הכרונולוגי, הכרוך בהנאות הגוף וסיפוקים מיידיים המונעים מהנפש

להתמסר לייעודה הרוחני.

ה”ציפורים” משמשות דימוי מרכזי לנפש השבויה בקינה ואינה מנצלת את יכולתה לעוף. הרעיון מבוסס על משל ממסכת סנהדרין המדמה את הנפש השוכנת בגוף לציפור

שאינה מצליחה להמריא: “ונשמה אומרת: גוף חטא שמיום שפרשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור” (צ”א, 1).

4. עופי כציפור על-מנת להשתחרר מחטאך ומן ההיסטוריה הארצית הסוערת בה את עוסקת.

דימוי הדרור תואם את דימוי הציפורים מן הבית הקודם.

הדובר מבקש את נפשו שתשתחרר מהחטאים הרובצים עליה, שכן העיסוק בהבלי היום-יום כמוהו כעבדות שיש לנסות ולהיחלץ ממנה.

יש להתנער מן הזמן ולהתרומם מעל חיי היום-יום הסוערים כים ואינם מאפשרים את שלוות הנפש הדרושה להתמסרות הרוחנית.

5. עליך לרדוף אחר אלוהייך, בחברת נשמות אשר נוהרות אל טובו של ה’.

בבית זה מופיעה הקריאה המציגה את ייעודה האמיתי של הנשמה: לרוץ אחר האל. הנשמות מדומות ללהק ציפורים הנוהרות אל טוב ה’.

יש בתיאור הנשמות הנוהרות אל טוב ה’, פיתוח דימוי הציפורים המעוצב לאורך השיר, ולפיכך הנשמות שהצליחו להתנער מן הזמן ומצאו את דרכן אל האל –

הן הנהנות מחוויית ההזדככות הרוחנית שלפי רש”י כרוכה בביאת המשיח.