הָיֹה הָיָה צְרָצַר.

כֹּל הַקַיִץ רָקַד וְשָׁר.

בָּא הַחֹרֶף וְהַצְרָצַר הָיָה עָצוּב:

הוּא לֹא הֵכִין לְעַצְמוֹ אֹכֶל

וְהָיָה רָעֵב.

וּמֶה עָשְׂתָה הַנְמָלָה?

כֹּל הַקַיִץ עָבְדָה וְעָמְלָה,

וְהֵכִינָה לְעַצְמָה אֹכֶל לַחֹרֶף.

בָּא הַצָרְצַר לַנְמָלָה וְאָמַר: “אֲנִי רָעֵב!”

אָמְרָה הַנְמָלָה לַצָרְצַר:

“כֹּל הַקַיִץ שַׁרְתָ, וְאֹכֶל לֹא אָגַרְתָ.

לֹא מַגִיעַ לְךָ דָבָר!”

הָיָה הַצָרְצַר עָצוּב.

רִחֲמָה הַנְמָלָה עַל הַצָרְצַר וְאָמְרָה:

“קַח אֹכֶל מִשֶׁלִי, אֲבָל זְכֹר :

בַּקַיִץ חָשׁוּב אֹכֶל לֶאֱגֹר…”

סוף