חלות משמים

 רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא  הָיָה עָנִי מְאוֹד

 כָּל-כָּךְ עָנִי הָיָה שֶׁבְּקֹשִׁי הֱיוּ לוֹ חַלּוֹת לְשַׁבָּת

הוּא הָיָה מִתְפַּלֵּל לְמַעַן בְּרִיאוּתָם וְהַצְלָחָתָם שֶׁל אֲחֵרִים אַךְ לְמַעַן עַצְמוֹ לֹא הִתְפַּלֵּל וְלֹא בִּקֵשׁ דָּבָר

      לִקְרַאת שַׁבָּת

     כְּשֶׁבְּכָל הַשְּׁכוּנָה הָיוּ הַנָּשִׁים אוֹפוֹת בַּתַּנּוּרִים

תַּנוּרָם שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא וְאִשְׁתּוֹ עָמַד רֵיק וְקַר

    לֹא הָיָה בּוֹ כְּלוּם

שׁוּם דָּבָר

מִכָּל הַבָּתִּים עָלוּ עָשָׁן וְנִיחוֹחוֹת הַמַּאֲפֶה, וְרַק תַּנוּרוֹ שֶׁל חֲנִינָא רֵיק.

הִתְבַּיְּשָׁה אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲנִינָא. יוֹתֵר מִשֶּׁהֵצִיק לָהּ הָרָעָב, הֵצִיקוּ לָהּ דִּבּוּרֵי הַשְּׁכֵנִים:

“חֲנִינָא כָּל הַיּוֹם מִתְפַּלֵּל, וְלִילָדָיו אֵין מָה לֶאֱכֹל.”

“אוּלַי עָדִיף שֶׁיֵּלֵךְ לַעֲבֹד קְצָת בִּמְקוֹם לִלְמֹד…”

מָה עָשְׂתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲנִינָא?

בְּיוֹם שִׁישִׁי אֶחָד הִנִּיחָה בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר הָרֵיק גְּזִיר עֵץ.

עַד מְהֵרָה אָחֲזָה אֵשׁ הַתַּנּוּר בָּעֵץ וְעָשָׁן הִתָּמֵר מִן הָאֲרֻבָּה.

בְּדֶרֶךְ זוֹ בִּקְּשָׁה הָאִשָּׁה לְהַפְסִיק אֶת דִּבּוּרֵי הַשְּׁכֵנִים:

כֻּלָּם בַּשְׁכוּנָה יַחְשְׁבוּ שֶׁגַּם בַּתַּנּוּר שֶׁל חֲנִינָא מִתְבַּשֵּׁל מַשֶּׁהוּ – הֲרֵי אֵין עָשָׁן בְּלִי אֵשׁ, וְאֵין אֵשׁ בְּלִי שֶׁאוֹפִים מַשֶּׁהוּ לְשַׁבָּת…

רַק שֶׁיַּפְסִיקוּ לְהַעֲלִיב אוֹתָם וּלְזַלְזֵל בָּהֶם.

:אַחַת הַשְּׁכֵנוֹת שָׂמָה לֵב לֶעָשָׁן וְאָמְרָה מִיָּד לְבַעֲלָהּ

?מָה הִיא חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמָהּ, גְּבֶרֶת חֲנִינָא, שֶׁאֲנִי טִפְּשָׁה”

?”שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת שֶׁאֵין לָהֶם כְּלוּם בַּתַּנּוּר? מָה הִיא חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמָהּ

:בַּעֲלָהּ הִמְשִׁיךְ לִקְרֹא עִתּוֹן וְאָמַר

“עִזְבִי,  מָה אִכְפַּת לָךְ מָה יֵשׁ לָהּ אוֹ מָה אֵין לָהּ בַּתַּנּוּר?

לָמָּה אַתְּ מִתְעָרֶבֶת בְּחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים”?

בְּחַיַּיִךְ, תַּעַזְבִי אוֹתָהּ.”

שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲנִינָא אֶת הַדְּפִיקוֹת עַל הַדֶּלֶת וְלֹא יָדְעָה מָה תַּעֲשֶׂה.

רַק זֶה עוֹד הָיָה חָסֵר לָהּ: לְהַכְנִיס הַבַּיְתָה אֶת הַשְּׁכֵנָה שֶׁתָּצִיץ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר הָרֵיק וּמְלֵא הֶעָשָׁן, וְתָרוּץ לְסַפֵּר לְכָל חַבְרוֹתֶיהָ.

מַסְפִּיק בּוּשׁוֹת יֵשׁ לָהּ מֵהַשְּׁכֵנִים. עָשְׂתָה עַצְמָהּ הָאִשָּׁה כְּלֹא שׁוֹמַעַת אֶת הַדְּפִיקוֹת בַּדֶּלֶת, וּמִהֲרָה לַעֲלִיַּת הַגַּג.

נכנסה השכנה נֶעֶמְדָה בְּמֶרְכַּז הַמִּטְבָּח הַדַּל וְקָרְאָה: “גְּבֶרֶת חֲנִינָא, גְּבֶרֶת חֲנִינָא, הַמַּאֲפֶה שֶׁלָּךְ נִשְׂרָף!

הַחַלּוֹת שֶׁלָּךְ נֶחְרָכוֹת!

הַפִּתּוֹת שֶׁלָּךְ עוֹלוֹת בָּאֵשׁ!”

תְּחִלָּה אָמְרָה זֹאת הַשְּׁכֵנָה בְּלַעַג, אֲבָל בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע נַעֲשָׂה נֵס וְהַתַּנּוּר נִמְלָא בְּחַלּוֹת שַׁבָּת יָפוֹת וּתְפוּחוֹת שֶׁהֵפִיצוּ רֵיחַ נִפְלָא. נֵס!

עַכְשָׁו קָרְאָה אֶסְתֵּרְקֶ’ה בִּדְחִיפוּת:

“מַהֲרִי גְּבֶרֶת חֲנִינָא, הָבִיאִי מִרְדֶּה! הָבִיאִי כָּף גְּדוֹלָה לְהוֹצִיא אֶת הַחַלּוֹת!”

גְּבֶרֶת חֲנִינָא שָׁמְעָה אֶת הַצְּעָקוֹת וְהֵצִיצָה מֵעֲלִיַּת הַגַּג.

גַּם הִיא רָאֲתָה כִּי הַתַּנּוּר הָרֵיק שֶׁלָּהּ נִמְלָא חַלּוֹת וּבָצֵק תּוֹפֵחַ וּמִיָּד הֵבִינָה כִּי נַעֲשָׂה לָהּ נֵס.

הִיא יָרְדָה מְחַיֶּכֶת מֵעֲלִיַּת הַגַּג, וּמִרְדֶּה גָּדוֹל בְּיָדֶיהָ.

“אֶסְתֵּרְקֶ’ה, יֹפִי שֶׁבָּאת. בְּדִיּוּק עָלִיתִי לְהָבִיא אֶת הַמִרְדֶּה כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת הַחַלּוֹת שֶׁאָפִיתִי לְשַׁבָּת.

הַפַּעַם אָפִיתִי יוֹתֵר מִתָּמִיד, אוּלַי תִּקְּחִי לָךְ חַלָּה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם? לַחַלּוֹת שֶׁלִּי יֵשׁ טַעַם שְׁמֵימִי.”

אָמְרָה וְשָׁלְפָה שְׁתֵּי חַלּוֹת חַמּוֹת וּטְרִיּוֹת מִתּוֹךְ הַתַּנּוּר וְנָתְנָה אוֹתָן לְאֶסְתֵּרְקֶ’ה הַנִּדְהֶמֶת.

כְּשֶׁחָזְרָה הַשְּׁכֵנָה לְבֵיתָהּ אָמְרָה לְבַעֲלָהּ:

“מוּזָר, מוּזָר מְאוֹד. כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי נִדְמֶה הָיָה לִי שֶׁהַתַּנּוּר רֵיק וְהִנֵּה פִּתְאֹם…

כְּבָר אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲנִי בְּעִסְקֵי אֲפִיָּה וְדָבָר כָּזֶה עוֹד לֹא רָאִיתִי.”

עוד סיפורים על רבי חנינא בן דוסא