שבועות

חג השבועות (המכונה במקרא חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו’ בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ^1].

בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא “קורבן שתי הלחם“, והחלה בו העונה של הבאת הביכורים. על פי חז”ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורהבתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג^[2]. שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים “שלושת ימי ההגבלה“, על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.

שבועות הינו המועד היחיד שתאריכו אינו מצוין בתורה. לפי המצוין בתורה, חל ביום החמישים לספירת העומר. על פי חז”ל, ספירת העומר מתחילה למחרת יום טוב הראשון של פסח, ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה, היה החג יכול לחול בימים ה’, ו’ או ז’ בסיוון (תלוי במספר הימים של ניסן ואייר באותה שנה). בלוח העברי הקבוע, חודש ניסן הנו תמיד בן 30 יום ולאחריו- חודש אייר, הנו תמיד בן 29 יום, כך שחג השבועות חל תמיד בו’ בסיוון.

לפי הלוח העברי הקיים היום לעולם יחול חג השבועות בארץ ישראל באחד מהימים ראשון, שני, רביעי או שישי, ואילו בחוץ־לארץ, יום זה יהיה היום הראשון לחג, ולאחריו יחול יום טוב שני של גלויות. חג השבועות הוא החג היחיד מבין שלוש הרגלים שאין לו חול המועד. יש שהסבירו עובדה זו בכך שחג השבועות חל בתקופה בה יש עומס חקלאי רב, בקצירת התבואה ועיבודה ולכן התורה קבעה לו יום אחד בלבד. עם זאת, בזמן המקדש היו מיועדים ששת הימים שלאחר החג להבאת קרבנות על ידי עולי הרגל, וכיום מציינים חגיגיות מסוימת בימים אלו על ידי הימנעות מאמירת תחנון בתפילה.

קישוט הבית בצמחייה

מנהג עתיק יומין הוא לקשט בירק את בתי הכנסת כסמל לביכורים ולחיטים ולהרמוניה עם הטבע, ובהקשר לאגדה המספרת שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. היהודים באירופה נהגו להציב עצים בחג השבועות, אלא שבגלל עץ חג המולד הנוצרי, החליטו כמה רבנים (ביניהם הגר”א) לבטל את המנהג. עדות אחת מני רבות מובאת במשנה ברורה סימן תצ”ד סעיף קטן י: “נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן; והגר”א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם

בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. כמו כן, קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה.

החל מראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל נוהגים במרבית המושבים הכפרים והקיבוצים לערוך טקסי הבאת ביכורים, שבהם חוגגים גם את סוף הקציר. בטקסים אלו נוהגים המשתתפים להעלות מופע חגיגי עם שירים, ריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים. טקסי ביכורים נוהגים לערוך גם במרבית הגנים ובבתי הספר היסודיים בכל רחבי הארץ. יום לפני החג מתבקשים הילדים לבוא עם חולצות לבנות ועם טנא ובו פירות העונה, ומתקיימים אירועים שונים לכבוד החג.